עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
just morנעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni Karma
KimutimJust a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיא
קרנפית ארץ ישראליתפאוליתאחת שיודעתlove myselfנופקXGemini
Space girledyaאופירIsrael.lThe darkDo what I want
ɛAngelɜפיה טובהYN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- בשמלה שחורה (חלק 6)

19/02/2018 03:47
sunshine
סיפורים, סיפור אהבה, אהבה מסובכת
תומר לא הפסיק לנעוץ בדין במבטים.
הוא וירדן ישבו מולנו ודיברו.
"מאמי דיי",אמרתי לו.
"אל תאמרי לי דיי. אני לא מאמין שהוא יוצא עם אחותי",תומר אמר וקבר את פניו בידיו.
מסכן שלי.
הוא כל כך חמוד עכשיו ובא לי לצחוק אבל אני מתאפקת.
אני יודעת כמה הוא שונא את דין.
מאז מסיבת יום ההולדת של ירדן הוא שנא אותו.
אירוני שעכשיו הוא יוצא איתה.
"איך זה קרה?!",הוא שאל בתסכול את העולם.
לא לצחוק מאיה...תתאפקי.
"זה הגיוני?!",תומר שאל אותי בשקט ויכולתי לשמוע את הכעס בקולו,"הוא התחיל איתך ועכשיו הוא יוצא עם אחותי אני לא יודע מה עוד הוא יעשה",כמה מצחיק זה יהיה אם הוא יצא עם מיכל אחותו הקטנה?.
טוב זה לא הגיוני כי היא בסך הכל בת 11...אבל עדיין מצחיקה אותי המחשבה.
"מאמי אני הולכת לקחת לי כוס מים",אמרתי לתומר וקמתי,"אבל יש לך פה מים",הוא אמר ולא שיחרר את ידי.
הסתכלתי סביבי,"תפסת אותי...בא לי פטל",הוא הביט בי מבולבל,"טוב",אמר ועזב אותי.
מהר נכנסתי לבית שלו והתחבאתי במטבח.
במהרה יצא התקף הצחוק שלי החוצה.
"מאיה הכל בסדר?",שאלה אותי אמא של תומר כשראתה שאין לי אוויר.
"כן",אמרתי בקושי מבעד לצחוק,"אל תדאגי זה כבר יעבור לי",אמרתי וניסיתי להשתלט על עצמי.
"אוקי מתוקה. את רוצה כוס מים?",היא שאלה וזה רק עורר בי עוד צחוק.
"לא. תודה! אני אקח בעצמי!",אמרתי והצלחתי טיפה להרגיע את עצמי.
"סליחה שאני שואלת שוב אבל הכל בסדר?".
"כן. באמת. יש לי פשוט חוש הומור מוזר זה הכל".

אחרי ההתקף צחוק שלי חזרתי אל תומר.
"שתית פטל?",הוא שאל,"לא...לא מצאתי את הסירופ",זה לא שקר...לא מצאתי כי לא חיפשתי.
הוא הסתכל עליי וחייך.
"מה?",שאלתי בחיוך.
"כלום",הוא אמר בחיוך.
"אוקי",אמרתי בחיוך.
ואז הסטתי את מבטי וראיתי שדין מסתכל עליי.
הסתכלתי עליו בחזרה...וראיתי בזווית העין שתומר מסובב את ראשו ממני אל דין.
לא רציתי שהוא יראה שדין מסתכל עליי.
לא רציתי שהוא יקנא.
אז באינסטינקט ראשוני תפסתי וסובבתי את פניו במהירות בחזרה אליי.
ואז מצאתי את עצמי מחזיקה בפניו של החבר שלי.
"מה את עושה?",הוא שאל מוטרד מזה שאני חופנת את פניו בשתי ידיי.
"אתה פשוט כל כך חתיך שאני לא יכולה להפסיק להסתכל עלייך",אמרתי בחוסר אמינות מוחלט.
הוא נעץ בי מבט,"אני יודע",חייכתי אליו,"עכשיו תעזבי",הוא נזף בי.
ללא ספק אני החברה הכי מביכה שקיימת.
כי כשעזבתי אותו והסתכלתי סביבי שמתי לב שבוהים בנו ושחלק מהחברים שלו צוחקים.
הם ראו ושמעו את כל הסיטואציה המוזרה הזאת.
השפלתי את ראשי.
למה הוא אוהב אותי בכלל?.
כשהרמתי את ראשי ראיתי שדין עדיין שוב מסתכל עליי.
וזה עיצבן אותי...אז ממש לא רציתי לחשוב מה זה יעשה לתומר.
מיכל יצאה החוצה בפיג'מה וכפכפים.
"מה?",שאלתי אותה כשנעמדה מולי.
"את יכולה לספר לי סיפור?",שאלה והתיישבה עליי.
"מה את ילדה קטנה?, למה היא צריכה לספר לך סיפור?",שאל תומר ברצינות.
"מאמי-",אמרתי,"לא! מאיה את לא הולכת לספר לה עכשיו סיפור!",הוא צרח עליי,"לא דיברתי אלייך!",נזפתי בו.
"מיכלי מאמי בפעם אחרת טוב?",אמרתי כשליטפתי את שערה הארוך והחלק.
"בסדר...מבטיחה?",חייכתי אליה,"את יודעת שאני לא אוהבת להבטיח הבטחות".
היא חיבקה אותי ואמרה לתומר,"אני מוותרת לך רק כי יש לך יום הולדת!",והוציאה לו לשון.
תומר צחק,וניתר ממקומו,"עזבי אותה",אמר והרים את מיכל מעבר לכתף שלו,"תוריד אותי!",היא צווחה,"מאי! אני מטפל בשמנה הזאת וחוזר!",אמר בחיוך שובב,"אני לא שמנה!",צעקה מיכל,"אם את תמשיכי לאכול כל היום בורקסים וצי'פס אז את תהיי שמנה",אמר תוך כדי שהוא מכניס אותה הביתה.
חייכתי ואז הם נעלמו מזווית העין שלי ונשארתי לבד מול המבט של דין.
קמתי והלכתי לכיוון הבריכה.
נעמדתי מול הבריכה...הבריכה הזאת כל כך יפה כשהיא מוארת.
חברים של תומר דיברו בינם לבין עצמם ודין וירדן דיברו ביניהם...ככה שהעדפתי להיות פה.
רחוקה קצת מכל השאר.
בלי תומר או שירן אני מרגישה לבד.
אחרי כמה דקות של שקט,הסתובבתי כדי לחזור לשבת איתם ...אבל אז ראיתי את דין מתקרב אליי.
הוא לא יעז...לא פה.
אבל הוא כן.
"אני רוצה להסביר",אמר כשהגיע אליי.
"אין מה להסביר",אמרתי,"איפה ירדן?",שאלתי כשראיתי מרחוק שהיא לא עם כולם.
"היא הלכה להכין את העוגה",הוא אמר.
הוא התקרב אליי,"מאיוש אני-",התרחקתי צעד אחורה,"אל תקרא לי מאיוש. אתה אולי לא יודע אבל שנאתי כשקראת לי ככה...פעם","באמת?",הוא שאל מופתע.
לא עניתי לו.
"טוב זה לא משנה",הוא אמר,"אני לא ידעתי שהיא אחותו",הוא התגונן.
"איך זה יכול להיות?",שאלתי,"איך זה שאתם ביחד?".
"פגשתי אותה ביום ההולדת שלה ודיברתי איתה וכמה שבועות אחרי היא באה למסעדה וזה היה אחרי שכבר עזבת והיא פשוט באה כל יום עד שהסכמתי לצאת איתה",הסתכלתי עליו בכעס.
"עזבתי?",שאלתי המומה ועצבנית,"אתה פיטרת אותי שכחת?".
"אה...נכון...תראי זה...אני מצטער-",קטעתי אותו,"זה לא מעניין אותי".
"מה את רוצה?",הוא שאל.
"אני לא רוצה ממך כלום. רק שתיזהר כשאתה יוצא עם אחות של חבר שלי",איימתי עליו...אני לא אהסס להחטיף לו אם הוא יעשה משהו שיפגע בה.
"אני מבין",הוא אמר ונראה מאוכזב.
שמתי לב שירדן יצאה החוצה.
"תחזור לחברה שלך",אמרתי והסתובבתי בחזרה אל הבריכה,אבל נפלתי לתוכה.
ואני לא יודעת לשחות.
הלב שלי דפק מהר,הרגשתי שאני טובעת,ניסיתי לנשום,אבל זה היה כל כך קשה כי לא הצלחתי לעלות.
יכולתי להרגיש את הרצפה.
ניסיתי לנתר למעלה כדי לנשום...ניסיתי לשחות...אבל לא הצלחתי.
הרגשתי שמישהו קפץ לתוך המים,והוא תפס אותי והרים אותי בשתי ידיו.
ואז התחלתי להשתעל.
ידי היו כרוחות סביב צווארו וידיו החזיקו אותי מעל המים...מצמצתי בעיניי בניסיון לראות...עד שראיתי את מי שמחזיק בי.
את מי שהציל אותי,ולהפתעתי הרבה...לא הייתי מופתעת...כשראיתי את הפנים של דין מולי.
הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לומר.
אולי זה ההלם.
"התגעגעתי אלייך",הוא לחש.
הבטן שלי התהפכה.
מה זה אמור להביע?...למה הוא אמר לי את זה עכשיו?.
"תודה",עניתי בקושי.
עוד הייתי בהלם מזה שכמעט טבעתי ללא דין.
הסתכלתי סביבי..."אתה עומד?",שאלתי מבולבלת.
"זה לא עד כדי כך עמוק",הוא אמר בחיוך זורח,"את פשוט נמוכה".
אחזתי בו חזק.
"אני ממש אשמח אם תוכל להוציא אותי מפה כמה שיותר מהר",לפני שתומר יצא החוצה ויחפש אותי...ויראה את הסצנה המוזרה הזאת.
"את ממש מפחדת שאני אעזוב אותך אה?",הוא שאל מצחקק,"מה?",שאלתי מבולבלת.
"את פשוט קצת..",פתאום הבנתי שהפנים שלי קרובות לפנים שלו שלא לצורך.
"כן. אני מפחדת. עכשיו תוציא אותי מפה".
הוא התקדם בקלות והושיב אותי על שפת הבריכה.
הוא התרומם והתיישב לידי.
היינו ניראים ממש מטופשים,רטובים עד לשד עצמותנו.
הסתכלתי לאחור...אף אחד לא שם לב.
אף אחד לא שם לב לכמעט טביעה שלי.
ועכשיו הבנתי למה...הם היו בפנים.
יכולתי לראות מה הם עושים מכיוון שהם לא הורידו את התריס.
הם שרו ביחד שיר כשמישהו מהם מנגן בגיטרה.
ראיתי את העוגה על השולחן.
אבל ירדן לא הייתה שם.
היא בטח עלתה לקרוא לתומר.
באתי לקום ואז הבחנתי במשהו חסר על ידי השמאלית.
לקח לי שנייה להבין מה.
דין שעדיין הסתכל עליי אמר בחיוך,"התגעגעתי אלייך",שוב פעם?!.
מה הקטע שלו.
הסתכלתי סביבי בבהלה,אחזתי בידי השמאלית.
אולי זה נתפס בשמלה שלי?.
"מה קרה?",דין שאל,"איבדת משהו?".
"דין תעזור לי!",התחננתי.
"מה קרה?",הוא שאל מבוהל.
"תומר נתן לי צמיד והוא נעלם לי!",אמרתי,"הוא בטח נפתח איכשהו כשנפלתי לבריכה",הסתכלתי לו עמוק בעיניים,"אני לא יכולה לאבד את הצמיד הזה!",אמרתי ואחזתי בידו שהייתה קרובה אליי.
"איך הוא נראה?",שאל אחרי כמה שניות.
"זה צמיד אינסוף מזהב",אמרתי במהירות.
"השמונה הזה נכון?",הוא וידא,"כן".
הוא נכנס והתחיל לחפש בבריכה את הצמיד שלי.
בינתיים קמתי והורדתי את הנעליים הרטובות.
מה אם הוא לא ימצא אותו?
תומר נתן לי את הצמיד לפני שנייה אני לא יכולה לאבד אותו כל כך מהר!.
אחרי דקה בערך ראיתי את תומר וירדן עם כל החבר'ה.
"מצאתי!",אמר דין ויצא מהבריכה.
תומר חיפש אותי,ואז הוא הסתכל החוצה וראה אותי וגם את דין שעמד מאחורי.
מאיך שהוא נעץ מבט בדין הבנתי שאני צריכה להתחיל לפחד.
פניתי אליו בבהלה,"מהר תענוד לי אותו על היד!",אמרתי והפנתי את גבי לדין כשידי השמאלית מאחורי הגב.
"הידיים שלי רטובות!",הוא הסביר כשניסה לסגור את הצמיד ולא הצליח,"למה את מנסה להסתיר שאיבדת אותו?",שאל אותי דין.
תומר החל להתקדם לעברנו.
הסתובבתי אל דין הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי,"תומר יכול לראות במשהו קטן סימן גדול...אני לא יודעת איך להסביר את זה! אז פשוט תענוד לי אותו כבר!".
איכשהו דין הצליח לענוד לי את הצמיד לפניי שתומר הגיע אלינו.
"מה קרה פה?",תומר שאל והסתכל על דין,"אנחנו-",התחלתי לומר,"לא את!",הוא אמר בתקיפות.
"היא נפלה לבריכה",אמר דין.
"איך נפלת לבריכה?",תומר שאל אותי.
מה זאת אומרת איך נפלתי לבריכה...פשוט נפלתי!!.
"פשוט נפלתי...אתה יודע שאני לא יודעת לשחות".
"את בסדר?",הוא שאל אותי,"כן. דין הציל אותי",זה נשמע מגוחך לומר את זה.
אבל זה מה שדין עשה.
בלעדיו הייתי טובעת או מנסה להישאר בחיים עד שמישהו ישים לב.
הוא הסתכל עליי מכף רגל ועד ראש...בדק שאני בסדר.
"תודה",אמר תומר לדין...ולהפתעתי הרבה הוא אכן התכוון לזה.
דין רק הינהן.
ירדן רצה לקראתנו,"למה שניכם רטובים?",שאלה אותי ואת דין.

ירדן נתנה לי תחתונים חדשים וחיפשתי בארון של תומר משהו ללבוש.
"את בסדר?",שאל אותי תומר,"כן מאמי...הכל בסדר",מצאתי חולצה נעימה וארוכה והנחתי אותה על המיטה.
"איפה דין?",שאלתי.
"הוא מתלבש",אמר.
מצאתי מכנסיים קצרים שאמורים להתאים לי פחות או יותר.
הוא התקרב אליי..."אני יודע שכבר שאלתי אותך...אבל הכל בסדר?".
לא הסתכלתי עליו,"כן",אמרתי מנסה להסתיר כמה שזה מעצבן אותי שהוא שואל אותי שוב.
"שקרנית",הוא אמר.
הנחתי את המכנסיים על המיטה ליד החולצה שבחרתי.
הסתכלתי עליו,והבטתי לו בעיניים,"אני לא בסדר,אבל גם זה בסדר".
הוא חייך,"היגיון זה לא הצד החזק שלך",הוא אמר.
"ורמזים זה לא הצד החזק שלך",אמרתי בעדינות.
"נכון",הוא אישר,"אז אל תעשי את זה".
התבוננתי בו,"אל תרמזי לי...פשוט תגידי לי".
הנחתי את ידי הימנית על כתפו.
"אני רוצה שתצא כדי שאני אוכל להחליף בגדים. אוקי?".
"וזהו?",הוא שאל.
נישקתי אותו,"תעוף מפה כבר",אמרתי ודחפתי אותו החוצה.

ירדתי למטה יבשה ונקייה.
כולם ישבו בסלון ואכלו מהעוגה.
תפסתי את מקומי על הספה ליד תומר.
נשענתי עליו והסתכלתי סביבי.
לא יודעת מה חיפשתי.
פתאום תומר קם והביא לי שמיכה.
"לא קר לי",אמרתי אבל הוא בכל זאת עטף אותי בשמיכה.
"פשוט תתכסי",הוא אמר כשניסיתי להוריד אותה.
"אבל לא קר לי!",אמרתי שוב,והוא כיסה אותי בכוח.
"את לא יכולה פשוט להקשיב לי?",הוא שאל וחיבק אותי ככה שלא יכולתי להוריד את השמיכה.
הוא הסתכל על החזה שלי.
ואני לא הבנתי למה.
"יש לך מוח כחול",אמרתי בעצבים.
"ולך אין חזייה",הוא אמר בשקט,"אז פשוט תישארי עם השמיכה".
הייתי בשוק ממנו.
"לא רואים כלום",התלוננתי.
"רואים מספיק",הוא אמר,"אם מישהו יסתכל עלייך לא נכון אני אשבור לו את האף אז פשוט תחשבי שאת מצילה נפשות".
הוא חייך אליי.
אם הוא לא היה מחייך אליי כנראה שהייתי ממשיכה להתווכח איתו על זה.

באתי להיכנס לשירותים אבל מישהו היה בפנים...אז עליתי למעלה לשירותים השניים.
ואז נתקלתי בחולצה השחורה המוכרת עם הריח של תומר.
"סליחה מאמי",אמרתי כשנתקלתי בו.
ואז נזכרתי שתומר למטה.
הרמתי את ראשי...וזה היה דין.
הוא חייך אליי,"אז את כבר לא כועסת עליי?",הוא שאל מבולבל.
"מה?",שאלתי.
"קראת לי מאמי",הוא ציין.
ואז היה לי בלאקאאוט...קצר במוח...עומס יתר...איך שלא תקראו לזה.
"קר לך?",הוא שאל והסתכל על השמיכה שעטפה אותי.
אחזתי בשמיכה שלי חזק...שלא תיפול.
ואז הוא עשה משהו שהפתיע אותי והכעיס אותי באותה מידה.
הוא לקח את היד שלי,"היד שלך ממש קרה",הוא אמר בדאגה.
השמיכה התחילה ליפול לי,"היא תמיד קרה",אמרתי והוצאתי את ידי מידו וכיסיתי את עצמי.
"אה",הוא אמר.
הוא הסתכל ימינה ושמאלה ואני ניסיתי לעקוב אחרי עיניו לראות מה הוא בודק.
לפני שהבנתי מה קורה הוא משך אותי אל תוך החדר של תומר וסגר את הדלת.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!",שאלתי בלחש.
"אני רק רוצה לדבר!",הוא אמר.
"אין לנו על מה לדבר!",רציתי לצעוק אבל התאפקתי.
"נכון!,אבל אני בכל זאת רוצה לדבר!",הוא אמר בעצבנות.
"מה הקטע שלך?!",שאלתי מבולבלת.
"מה זאת אומרת?",הוא שאל.
למה הוא עונה לי בשאלה!?
"מה אתה רוצה?,אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני?!"
הוא הסתכל עליי חייך ואמר,"התגעגעתי אלייך".









edya
edya
20/02/2018 09:26
התמכרתי.
סופית.
sunshine
20/02/2018 17:58

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.