עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

המוות ואימא שלי

18/02/2018 16:19
Venus
מישהי שאני מכירה נפטרה.
זה היה צפוי...זה היה פשוט מה שקורה.
אם היא לא הייתה נפטרה זה היה נס לא הגיוני.
אבל אני...אני לא יודעת מה זה אומר לגביי.
מה זה אומר שאני בסדר עם זה?
או שבעצם אני עוצרת את עצמי מלבכות...מה זה אומר עליי?
אני לא יכולה להיות עצובה.
כמה שחשבתי שאני אדם שאוהב להיות עצוב ופסימי...כשזה מגיע לפטירה של מישהו...אני פשוט לא יכולה...לא מסוגלת לתת לעצמי להיות עצובה.
כי גם אם אני אבכה...זה יהיה פשוט מוזר...כי מה אני בוכה?.
הרי אני בסדר עם זה...הרי זה היה צפוי...הרי זהו טבעו של עולם.
לפעמים אני מרגישה שחצי ממני מתעלל בחצי השני.
גם כשסבא שלי נפטר...נכון בכיתי בהתחלה...אבל אחרי 3 דקות אמא שלי עצרה אותי...היא לא נתנה לי לבכות.
היא הפכה את הבכי שלי לבדיחה.
וזה הכאיב לי כל כך אחר כך.
הרי בכי זה הכרחי...על מנת להתגבר על מוות של מישהו שאוהבים...צריך לבכות...צריך להצטער...צריך להרגיש אשמה.
אולי אני לא צריכה לשפוט את אמא שלי...למעשה אני לא שופטת אותה...אבא שלה נפטר כשהיא הייתה בת 18...היא איבדה אח אחרי שהתחתנה עם אבא שלי...וכשהייתי בת 3 בערך...היא איבדה עוד אח.
ואז שהייתי בכיתה ד' היא איבדה עוד אח.
איך זה שאף פעם לא חשבתי על זה?
הרי אמא שלי איבדה הרבה יותר ממה שאני יכולה לאבד...היא סבלה הרבה יותר ממני...אין פלא שהיא לא רגשנית גדולה.
שהיא לא מתרגשת כשהיא רואה משהו מרגש בטלוויזיה...ושהיא בכללי מרוחקת.
אני בת כל כך רעה.
אני בת ששופטת את אמא שלה בלי להתחשב בזה שהיא עברה דברים בחיים שאני לא יכולה לדמיין.
אני מניחה שזה בגלל שזה קל לשכוח.
היא אף פעם לא דיברה עליהם...היא כל כך קשה...אישה מאבן...אבל עכשיו אני מבינה שאם זה היה קורה לי...אני הייתי בדיוק כמוה.
מדהים איך זה שכתיבה מצליחה להאיר לי דברים שלא ראיתי קודם.
איך למרות שחשבתי שאין לי מה לכתוב...שהילדה הזאת פשוט נפטרה ואין מה לכתוב על זה...אין צורך...פתאום אני מגלה משהו על החיים שלי.
אני מניחה שכולנו באיזשהו אופן עיוורים.
שכולנו באיזושהי מידה שוכחים את הדברים האלה.
שוכחים מי האדם שעומד מולנו...שופטים אותו באותו הרגע...בלי לחשוב בכלל על אפשרות שזה בסדר שהוא ככה.
זה בסדר שאמא שלי אישה מלחמתית...ושהיא לא רגשנית...ושהיא יותר כמו אבא מאשר אמא...והיא כל הזמן מתלוננת...ומעצבנת אותי...ואף פעם לא שואלת לשלומי...שהיא עצרה את הבכי שלי כשסבא שלי נפטרה כשהייתי בת 15....זה בסדר.
לבכות זה בסדר.
וגם לא לבכות זה בסדר.


edya
edya
18/02/2018 22:30
לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד עם קשיים. אל לנו לשפוט אף אחד..
תאהבי את אמא שלך. היא אמא שלך :)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: