עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים
חברים
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71רות.IM AL
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
סיפורים קצרים
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- בשמלה שחורה (חלק 5)

18/02/2018 01:01
sunshine
"לא עשית כלום. אבל אני חושב...אני מעדיף שלא תבואי לכאן יותר.".
רציתי להגיד משהו...משהו שנון...משהו מלא טינה.
אבל לא הצלחתי למצוא מילים מתאימות.
אז פשוט עברתי לידו ויצאתי בשקט.
אני לא רוצה לראות אותו יותר.
בחיים.

-שלושה חודשים לאחר מכן-
"תלבשי את זאת",אמרה שירן וחשפה בפניי את אותה השמלה השחורה שלבשתי ביום ההולדת של ירדן.
"לא. זה יהיה מוזר",אמרתי ולקחתי לגימה מהפחית בירה.
אני ושירן אוהבת לשתות בירה כשאני נשארת לישון אצלה.
זה נהיה סוג של מסורת.
"השמלה הזאת לא מוזרה חוץ מזה שאת ניראת בה מליון דולר",איך אני אוכל להסביר לה?...איך אני יכולה לומר לה שאני לא יכולה ללבוש את השמלה הזאת בלי לחשוב על בחור שהוא לא החבר שלי.
"היא שחורה. תומר אוהב שאני לובשת בגדים צבעוניים",שירן הסתכלה עליי במבט של כלבלב עצוב,"אני לא מסוגלת ללבוש אותה...אני מרגישה שהיא שלך".
"יש לך הרבה דברים שאת לא לובשת. לא נראה לי שזה קשור אליי".
"נכון. אני באמת צריכה להיפטר מהרבה דברים",היא הסתכלה עליי וחייכה,"ונתחיל בזאת",היא אמרה וזרקה עליי את השמלה.
הסתכלתי על השמלה ונזכרתי במילים שלו...הוא חשב שאני יפה בשמלה הזאת...אני לא יכולה ללבוש אותה ולנשק את תומר.
זה פשוט פסול.
"אני פשוט אלבש את השמלה כחולה עם התחרה. תומר אוהב כחול",אמרתי לשירן בלי להביט בה.
"טוב מה שבא לך. את ניראת סקסית בשחור. אבל זה היום הולדת של תומר אז אני אוותר לו".
"חבל שאת לא באה",כמעט בכיתי,"אני לא יודעת איך אני אשרוד את זה בלעדייך".
"מה את צריכה אותי?. יש לך את תומר וגם בטח ירדן תהיה שם".
"זה לא אותו דבר. חוץ מזה שאני וירדן לא קרובות כל כך",אמרתי.
שירן צחקה,"טוב את יוצאת עם אחיה הגדול. אני לא מאשימה אותה".
"לא קשור. תמיד חיבבתי אותה,אבל לא מעבר...היא לא חברת נפש כמוך".
"או!",שירן התרגשה,"את ממש רוצה שאני אבוא אה?",מיד קפצתי מהמיטה,"כן! כן!,בבקשה!,בבקשה בואי!",התבכיינתי אליה.
"את יודעת שאני לא יכולה",היא אמרה בחיוך.
חייכתי אליה בחזרה,"לעזאזל עם נמרוד".
"מסכן נמרוד. אני נחמדה לתומר את לא יכולה להיות נחמדה לנמרוד?",גיחכתי.
"אולי אני אעזוב את תומר ואת נמרוד ופשוט נחייה ביחד אני ואת לכל החיים?".
"את מציעה לי נישואים?",היא שאלה בחיוך.
"אני מציעה לך אלטרנטיבה. מי אמר שאנחנו צריכות בנים כדי להיות מאושרות אה?".
"מאיה. חיים שלי. את מדאיגה אותי",היא אמרה בחיוך,"קרה משהו עם תומר?".
"לא. לא קרה כלום. הכל בסדר. אני פשוט...לא יודעת...קצת חוששת".
"את רוצה לדבר על זה?",היא שאלה ברוך.
"לא",אמרתי בתקיפות.

"הנה את",אמר תומר ורץ לקראתי.
יכולתי לשמוע את המוזיקה החזקה שבאה מתוך הבית.
הוא נישק אותי,ולחש לי,"התגעגעתי אלייך".
"אתה ראית אותי אתמול".
אתמול אני ותומר חגגנו לו יום הולדת רק אני והוא.
היה מדהים.
"יש לי משהו לתת לך",הוא אמר נרגש.
"לי?",שאלתי מופתעת וצחקתי,"למה?".
"זה משהו שראיתי וגרם לי לחשוב עלייך. רציתי לתת לך אותו ליום ההולדת שלך...אבל אני לא יכול לחכות עד אז",הוא אמר בחיוך.
"אוקי",עניתי מופתעת.
נכנסנו והיה ריח של על האש.
חברים של תומר נופפו לי לשלום וזיהיתי כמה מהם.
לתומר יש חברים מכל חור.
חלק מהם אני מכירה מילדות וחלק חברים שלו מהצבא.
"מאיה!",שמעתי צרחה.
מיכל אחותו הקטנה רצה אליי וחיבקה אותי.
הרמתי אותה ועשיתי לה קרוסלה.
מזל שהחלטתי ללבוש נעליים שטוחות.
אוי כמה שאני חולה על הילדה הזאת.
הורדתי את מיכל והתכופפתי כדי שלהסתכל עליה טוב יותר.
"מיכל אל תציקי",אמר תומר ברצינות.
"מה קרה אתה מקנא?",שאלתי בצחוק והסתכלתי עליו,הוא נראה נבוך.
"כן מה אתה מקנא?",שאלה מיכל את תומר בקול חמוד.
תומר התעצבן אבל ניסה להסתיר את זה.
חייכתי אליה והיא צחקה.
תומר תפס בידי הימנית ומשך אותי,"בואי",הוא משך אותי לתוך הבית.
עלינו במדרגות ולא הספקתי להגיד שלום לאמא של תומר שדיברה עם אחד החברים שלו במטבח.
הוא הכניס אותי לחדר שלו והושיב אותי על המיטה.
הוא לא הדליק את האור.
אבל היה מספיק אור מבחוץ.
הוא התיישב לידי והחזיק בשתי כפות ידי.
הוא נראה רציני.
"תומר?",שאלתי מבולבלת.
"אני אוהב אותך",הוא אמר.
הלב שלי פתאום התחיל להאיץ.
לא ציפיתי לזה בכלל.
"אני ממש אוהב אותך",הוא אמר שוב והסתכל לי עמוק בעיניים.
הוא חיכה כמה שניות שאני אומר משהו...אבל לא אמרתי דבר.
אז הוציא מהכיס שלו קופסה קטנה לבנה.
הוא הושיט לי את הקופסה וחיכה שאני אפתח אותה.
פתחתי אותה ובתוכה היה אינפינטי (אינסוף) מזהב עם השמות שלנו.
הלב שלי נמס.
הסתכלתי עליו והוא חייך חיוך קטן,"זה אזיקים",הוא אמר והוציא את הצמיד מהקופסה.
"את לא יכולה להוריד את זה בשום פנים ואופן אוקי?",הוא הזהיר אותי תוך כדי שענד לי את הצמיד על ידי השמאלית.
התרגשתי.
רציתי לבכות.
הוא סיים לענוד לי את הצמיד,והביט בי בחיוך שהגיע לעיניים שלו.
חיבקתי אותו בפתאומיות.
הוא הופתע לגמרי אבל יכולתי לשמוע שהוא מחייך.
"את חונקת אותי",הוא אמר בעדינות וצחק.
"זה מאהבה",אמרתי,"אז תתמודד".
"את לא יכולה פשוט לומר "גם אני אוהבת אותך" כמו שאר העולם?",הוא שאל בצחוק.
שחררתי אותו הסתכלתי עליו ונישקתי אותו.
פחדתי.
מודה.
פחדתי שאולי זה לא זה.
אבל תומר כל הזמן מפתיע אותי מחדש...הוא השתנה כל כך בתקופה הזאת שאנחנו ביחד.
אני יודעת שזה ביג דיל מבחינתו. שזה לא משהו שהוא אומר בקלות.
ואני פשוט מאושרת...הוא כל מה שאני אי פעם רציתי.
אז נכון בו זמנית אני גם מפחדת ממנו פחד מוות.
אז מה?. הוא כל הזמן מוכיח לי שזה אמיתי. שהוא מקבל אותי כמו שאני.

ירדנו למטה.
הסתכלתי על הצמיד שעל ידי,"זה אזיקים",נזכרתי באיך שהוא אמר את זה וחייכתי לעצמי כמו מטומטמת.

כשירדנו למטה סוף סוף אמרתי שלום לאמא של תומר.
היא נתנה לי חיבוק גדול.
"מתוקה שלי איזו שמלה יפה!".
"תודה",אמרתי בחיוך.
"הוא כל היום חיכה לך",חייכתי.
"מתי תבואי לארוחת שישי?",היא שאלה.
חייכתי במבוכה,"אנחנו בקושי רואים אותך".
זה מביך אותי לאכול איתם ארוחת שישי...זה מרגיש...רציני מידי.
"איפה ירדן?",שאלתי כדי להעביר נושא.
"היא עם החבר שלה. הם עוד מעט יגיעו".
לא ידעתי שלירדן יש חבר.
"כמה זמן הם ביחד?"
"אין לי מושג. היא לא מספרת כלום זאת".
צחקתי.
תומר בא "מאי בואי אני רוצה שתכירי את כפיר",הוא ממש משך אותי מאימא שלו.
יצאנו החוצה לאיפה שהחברים שלו ישבו ודיברו.
תומר הושיב אותי ליד הבחור.
"היי",אמרתי במבוכה.
כפיר היה החבר הכי טוב של תומר,אני כמובן זיהיתי אותו...אבל היום זאת הפעם הראשונה שאני מדברת איתו.
הוא חייך וחיבק אותי.
"הוא כל הזמן מדבר עלייך",אמר ברצינות,"אז אני כבר מרגיש שאני מכיר אותך".
"באמת?",שאלתי מופתעת.
"כן. כל הזמן. אני כבר יודע עלייך יותר משאני יודע על אחותי".
"מה הוא סיפר לך?",שאלתי בחשש.
"עדיף שלא תדעי",הוא הזהיר,"בואי רק נאמר ששינית אותו".
"אז אתה בטח שונא אותי על זה"
"למה?",הוא שאל,"אני דווקא מרוצה מהשינוי".
"אתה אומר שהוא מדבר עליי כל הזמן איך בדיוק זה כיף?".
"לא הייתי אומר שזה כיף. אבל בוא נאמר שמאז שהוא איתך הוא נהיה יותר...פתוח".
חשבתי על זה...וזה נכון.
מאז שאני ותומר ביחד...תומר השתנה כל כך.
"אני לא אוהבת אנשים סגורים. אני מניחה שהכרחתי אותו להיפתח בפניי"
"וזה מצוין",אמר כפיר ופתח לי בקבוק בירה.

לאט לאט הכרתי את כל החברים של תומר לעומק.
יאמר לזכותו של תומר שהם מאוד נחמדים.
אחד מהם אפילו יודע לנגן בגיטרה.
"מאי,את יכולה להביא את הגיטרה שלי מהחדר?",ביקש ממני תומר.
נכנסתי לחדר וחיפשתי את הגיטרה שלו.
היא הייתה מאחורי הארון.
כשירדתי ראיתי את ירדן מדברת עם אמא שלה.
"היי",אמרתי בהתרגשות.
"מה קורה?",היא שאלה ונתנה לי חיבוק.
"בסדר. למה אני צריכה לשמוע מאימא שלך שיש לך מישהו?",שאלתי.
ירדן הסתובבה אל אמא שלה ונזפה בה.
"זה דיי חדש",היא הסבירה.
"אז מתי אני אראה אותו?",שאלתי.
"הוא פה",היא אמרה.
הסתכלתי על אמא שלה,"הוא בשירותים",הסבירה.
חייכתי בהתרגשות.
"את לא מבינה איזה בחור נאה",אמרה אמא של ירדן.
"אמא!",צעקה ירדן במבוכה.
צחקתי.
"אני בטוחה שהוא צ'ארמינג אמיתי",אמרתי.
ירדן מהממת,היא רזה וגבוהה ויש לה שיער גלי מהמם.
ואחיה הגדול הוא חתיך עולם וחבר שלי.
יצאתי החוצה ונתתי לתומר את הגיטרה,תומר הסתכל עליי במבט מוזר.
התיישבתי לידו,"קרה משהו?",שאלתי בדאגה.
הוא לא הסתכל עליי.
הנחתי את ידי על כתפו,"מאמי?".
בין רגע הוא הסתכל עליי,"אני סתם עצבני".
"למה?",שאלתי ברוך.
"חבר של ירדן",הוא אמר.
"מה איתו?",שאלתי.
"אני מכיר אותו...וגם את מכירה אותו",הוא הניח את הגיטרה בצד.
הוא בא להגיד משהו אבל אז ירדן קטעה אותו.
"תכיר זה אחי הגדול",אמרה ירדן לחבר שלה שעמד לשמאלה.
תומר שהחזיק בידי קם אז גם אני קמתי אחריו.
הסתכלתי על החבר של ירדן טוב טוב.
והלב שלי נפל.
"היי",אמר דין,וביקש ללחוץ את ידו של תומר.
"שלום",אמר תומר ולחץ את ידו בחוסר רצון.
"אה! דין זאת מאיה חברה של אחי",אמרה ירדן.
"היי מאיה",אמר בחיוך נבוך וביקש ללחוץ את ידי כמו שהוא עשה עם תומר.
הבטתי בו...הוא מזהה אותי...אז למה הוא מעמיד פנים שהוא לא מכיר אותי?.
"היי",אמרתי ובאתי ללחוץ את ידו של דין אבל תומר כרך את ידו הימנית סביבי ומשך אותי אליו.
הוא לא רצה שדין יגע בי.
נזכרתי כמה הוא קינא בו אז.
דין חייך אבל יכולתי לראות את שזה הכעיס אותו מעט.
רק ירדן לא הבינה מה הבעיה של תומר.
דין הכניס את ידו לכיס.
ומבטו עבר מתומר אליי...פתאום הכעס נעלם מעיניו...והוא חייך אליי חיוך קטן וסודי.
לרגע שכחתי כמה אני אמורה לשנוא אותו.




נ.ב
הייתי באמצע הכתיבה ואז כל מה שכתבתי נמחק.
אחרי שעה גילית שזה לא נמחק אלא נשמר ולא בטיוטה כמו שרציתי.
קיצר מזל שזה לא נמחק בסוף...כי שקלתי לשנות את כל ההתחלה.
לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת יותר מידי על דברים...ולפעמים ההיגיון הורס לי.
אז אני שמחה שהפוסט לא נמחק ויכולתי להמשיך את אותו הקו שחששתי שהוא לא הגיוני.
מקווה אהבתם! 


edya
edya
18/02/2018 22:38
3>
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן זה הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.