לא יודעת למה זה כל כך קשה לי.
אולי בגלל המיקום בו אני גרה.
אולי בגלל האופי שלי.
אולי בגלל המראה שלי.
משום מה...זה מרגיש כאילו אני צריכה נס.
נס שיביא לי חבר או חברה אחת שתמיד תהיה זמינה...תמיד תדע מתי אני צריכה אותה.
יש לי חברה אחת שאני באמת יכולה להיות אני איתה.
אבל היא לא רואה אותי...היא עסוקה מידי.
בכללי...זה מרגיש כאילו רוב העולם עסוק מידי ולא יכול לפנות זמן להיות חבר שלי.
אני רוצה לבכות.
אני רוצה להוציא את זה החוצה.
אבל זה לא משהו שאפשר להוציא.
למה אין לי אפילו חבר אחד באזור שבו אני גרה?
אחד!
זה כל מה שאני צריכה...והוא לא צריך להיות מדהים...הוא רק צריך להיות זמין בלילות שאני מרגישה שאני צריכה להשתגע קצת.
אולי זה כי אני מוזרה.
גם אם אני אמצא חברה...מי אמר שהיא תרצה לעשות איתי את כל הדברים שאני אוהבת?
לשתות איתי פחית בירה גן ציבורי בלילה.
לשיר איתי ברחוב.
לנסוע איתי למקומות.
אפילו חבר דמיוני זה בסדר.
אני רק צריכה מישהו שיקשיב לי באמת.
שאכפת לו ממני.
איפה טעיתי?
לא ככה דמיינתי את חיי.
איך זה שרק לי זה קשה?
שגם אם יש לי חברות אני לא מצליחה באמת להתקרב אליהן.
אני כאילו לא במודע שומרת על מרחק...כי אני מפחדת להבריח אותן.
יש לי אופי חרא.
באמת.
אני חרא של חברה.
חרא של בן אדם.
אבל אני מכירה הרבה חארות עם המון חברים.
אז למה רק אני לבד?
לא...לא למה.
בבקשה אלוקים תפסיק את העינוי הזה.
אתה יודע שאני צריכה נס...אז תעזור לי.
אם לא תעזור לי חיי יהיו בזבוז אחד ענק.
;){kind=link}