עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

לצחוק על הספה

05/02/2018 04:08
Venus
לפעמים אני מרגישה כל כך קטנה.
כל כך חלשה.
חסרת אופי.
פתטית.
סמרטוט.
ואני לא רוצה להרגיש ככה.
אבל אני לא יכולה לרמות את עצמי.
אני באמת קטנה.
באמת יש אנשים שיכולים לשבור אותי בקלות.
אני לא חזקה בכלל.
אני לא מוגנת.
אבל אני מגנה על עצמי.
שריון.
אני לא רואה את עצמי מאושרת.
לא בבירור.
אני לא מוצאת בזה היגיון.
זה נראה כאילו חיים בהם אני מאושרת הם פשוט לא הגיוניים.
אני יכולה לדמיין חיים טובים.
אבל אני לא מצליחה לדמיין אושר.
אני זוכרת בחיי תקופה ארוכה שבה הייתי מאושרת.
ואז תקופה ארוכה של עצב.
ואז תקופה קצרה של אושר שוב.
והנה...תקופה של עצב.
החיים הם כמו גלגל פעם אתה למטה ופעם למעלה.
אבל אני לא מצליחה לעלות.
וחלאס.
באמת.
דיי להגיד לי שהמצב ישתפר ושאני אהיה מאושרת.
כי זה לא עוזר.
פתאום עלתה לי מחשבה.
אם בשואה היו אומרים לאנשים בדיוק כמה זמן הם יצטרכו לשרוד בגטו...האם זה היה עוזר?
לא נראה לי.
4 שנים.
פאקינג 4 שנים של גיהינום.
וזה לא נגמר אחרי זה.
זה המשיך פשוט בצורה יותר אנושית.
אז לא זה לא היה עוזר.
אבל אני מרגישה עצובה שאני חושבת שהיו אנשים שהיו צריכים לשרוד רק עוד יום.
רק עוד יום אחד.
ואז הם היו ניצלים.
ואולי לא.
אולי משהו אחר היה הורג אותם.
טוב אני לא יודעת למה נכנסתי לנושא הזה.
אני מניחה שחשבתי על זה כמה פעמים כבר...
ומכיוון שאני לא אוהבת לחשוב על דברים כאלה...זה כנראה נדחק וצף רק עכשיו כשאני לא בדיוק חדה וצלולה.
זה למה אני אוהבת את הכתיבה.
אני לא צריכה לחשוב.
אני פשוט כותבת.
זה משגע אותי לפעמים.
זה פשוט לא פייר.
למה אני לא מצליחה לבטא את עצמי בצורה נורמלית בדיבור.
שאני חושבת על הקשיים שלי בלגרום לאנשים להקשיב לי...ולגרום להם להבין אותי...בלמצוא את המילים הנכונות.
פתאום גם הכתיבה נהיית קשה.
אני מניחה שלכתוב זה קל.
כי אם אני כותבת משהו ואני מתחרטת...אני פשוט עוצרת שנייה...מוחקת...וממשיכה הלאה.
לעומת זאת בדיבור צריך לעמוד על המשמר.
החיים והמוות ביד הלשון.


אז לדבר זה מפחיד.
בגלל זה זה קשה לי.
אני לא יודעת איך להתגבר על זה.
על הבעיית תקשורת הקטנה והמציקה שיש לי.
אני רוצה לדבר...אני רוצה לומר...אבל לפעמים אני לא מצליחה למצוא את הקול.

אני מתגעגעת אלייך.
הלוואי ויכולתי לגרום לו לשמוע את המילים האלה.
הלוואי והייתי יכולה לומר אותם בצליל ברגש האמיתי שלי.
הלוואי והייתי יכולה להיכנס לו לחלומות...
יש לי תאוריה דיי מוזרה.

יותר נכון פנטזיה.
כי אני לא באמת מאמינה בזה.
אולי קצת.
אני...אני לא יודעת איך לכתוב את זה.
לפעמים...בחלומות שלי...אני מרגישה...רצון למצוא אותו.
לחפש אותו.
לחבק אותו.
ואני מנסה להגיע אליו.
ללכת אליו.
אבל אני לא מצליחה.
משהו דוחף אותי אחורה.
ואם הייתי מגיעה אליו...לבית שלו...משהו שוב היה מחזיר אותי למקום שוב התחלתי.
זה מתסכל.
ופעם אחת הגעתי אליו הביתה.
והבית שלו היה שונה המציאות...זה היה בית אחר לגמרי.
באותה השכונה.
אבל שונה.
ופגשתי אותו...ואני לא זוכרת מה עשיתי...אה...נזכרתי....בחלום שברתי לאמא שלו את העציץ...ונכנסתי אליו הביתה כדי להתנצל...אבל חלמתי את זה מזמן...וזה מוזר שאני בכלל זוכרת שחלמתי את זה.
וזה מוזר...אבל כמה חודשים אחרי...הייתי לידו...והוא דיבר אם החברים שלו ובזמן שאני ישבתי והתעלמנו באלגנטיות זה מזו.
הוא סיפר שהוא שיפץ את הבית...שזה נראה בית אחר לגמרי...
וזה...זה מה שחלמתי.
אני לא יודעת איך לאכול את זה...שלפעמים לחלומות שלי יש אחיזות במציאות.
והייתי בבית שלו כמה פעמים.
ואני זוכרת בדיוק איך הוא נראה.
אבל משום מה בחלום...זה לא היה דומה.
ועכשיו אני תוהה לעצמי איך הבית שלו באמת נראה.
אני לא מבינה  את זה.
למה אני לא מצליחה...למה אני כל הזמן לבד...כשבחלומות שלי בבירור אני אמורה להיות עם אנשים.
שבחלומות שלי יש אנשים שאיני מכירה.
חברים מבית ספר שלא הייתי בו.
זה כאילו...שיש כמה אפשרויות...כמה מציאויות...אני כבר הרבה זמן חושבת...על מציאות חלופית...על הווה מקביל אחר לגמרי ממה שיש לי.
אולי מה שאני רואה אמיתי...אולי האנשים האלה האמיתיים...אבל פשוט משהו קרה בדרך...שלקח אותי למסלול אחר.
באסה.
באסה להרגיש שאתה במקום הלא נכון.
אם האנשים הלא נכונים.
ואני לא יודעת איך למצוא אותם.
את החברים מהחלומות שלי.
אבל אני קצת מאמינה...שהם קיימים.
מעניין אם אני אפגוש אותם מתישהו.
אולי אעבור לידם ברחוב.
מעניין אם אני אזהה אותם.
אם פתאום יהיה לי דז'ה וו.
וואו כמה זמן לא היה לי דז'ה וו.
הלוואי והחלומות שלי היו מראים לי היכן למצוא אותם.
באיזה רחוב.
באיזה מקום.
באיזו עיר.
כי כרגע זה נראה שאולי אני פספסתי אותם יותר מידי פעמים.
זה הזוי.
אני יודעת.
מעניין איפה הכל השתבש.
איפה הסיפור שלי קיבל תפנית שמנע ממני את כל האושר הזה.
לא יודעת אפילו למה אני מאמינה לזה.
אני הזויה.
אני גם משום מה בטוחה שאני אהיה מליונית יום אחד.
למעשה הייתי בטוחה שאם אני אמלא את הלוטו אני אזכה ב50 מליון.
אבל איכשהו קרה שלא מילאתי טופס...ולא זכיתי...אבל 4 אנשים אחרים כן.
אני מניחה שכסף זה לא התשובה שלי.
שלהיות עשירה רק ימנע ממני מלהתמודד עם הקשיים של להיות נערה חסרת כיוון בלי מסגרת.
אבל משום מה אני עדיין מרגישה שאני אהיה מיליונרית.
זה ישמע קצת...לא יודעת...אבל אני אכתוב את זה בכל מקרה.
אני לא חושבת שאני מסוגלת לחיות חיים בינוניים...אני לא מסוגלת לעשות את הדרך של רוב העולם...אני לא מסוגלת להיות דומה למישהי אחרת.
אני רוצה חיים ששווה להיוולד בשבילם.
וכרגע...החיים שלי לא ממש שווים.
הכל בעייתי...לא קשה...פשוט בעייתי.
אני מאכזבת את ההורים שלי על בסיס קבוע.
אני חוצפנית.
חסרת מטרה.
חסרת שאיפות.
אני לא עושה שום דבר שעוזר למישהו אחר.
ואם אני עושה משהו לא אנוכי...זה לא ממש מזיז לי משהו בלב...אולי זה תלוי במה בדיוק עשיתי.
עשיתי שירות לאומי בגן ילדים.
הנה משהו שלא ידעתם עליי.
ואני זוכרת שניגבתי את הדמעות של הילדים.
ונתתי להם לבכות עליי ולא היה אכפת לי מהכינים ומהלכלוך.
כל מה שרציתי זה שהם לא יבכו.
כל מה שרציתי זה לחבק אותם.
אני מניחה שאני מבינה בכי של ילדים.
אני מבינה מה זה לבכות בלי היגיון.
כשהכל בסדר ושום דבר לא נורא...ועדיין אתה מרגיש שהעולם מתפרק.
והם נכנסו לי ללב.
ואפילו לא שמתי לב לזה.
רק כשאיבדתי אותם...הבנתי כמה הם חשובים לי.
אבל זה בסדר.
זה בסדר שלא הערכתי את הזמן שהייתי שם.
כי עכשיו אני יודעת לעצור ולזכור...שיום אחד אמא שלי כבר לא תהיה לידי...שיום אחד אחים שלי כבר לא יגורו אותי באותו הבית...שיום אחד אבא שלי כבר לא יחבק אותי ויציק לי כי הוא יהיה שחוק מעבודה.
אבל מה אני יכולה לעשות?
איך אני יכולה להינות ממה שיש לי כרגע?
כשאני כל כך רוצה משהו אחר?
הלוואי והייתי יכולה לדעת מה עליי לעשות.
איפה המקום והזמן הנכון להיות בו.
לאן כדאי לי ללכת כדי שאני אוכל לראות את אלה שאיני יכולה לראות.
באיזו דרך לחצות כדי שאני אוכל לעזור לאדם אחר.
הלוואי שאלוקים היה מראה לי איך לנצל את החיים שלי.
כי אני לא ראויה להם.
אני מבזבזת אותם על הדברים הכי לא חשובים.
ומשום מה אני לא חושבת שזה לגמרי בזבוז של זמן.
אני בטוחה שיש לזה סיבה.
אבל אני לא צריכה ניחומים.
אני לא צריכה שמישהו יאמין בי.
אני לא צריכה שמישהו יקשיב לי.
היום לא.
היום אני רוצה פשוט להישען על מישהו ולראות איתו איזו סדרה מצחיקה ולצחוק ביחד.
זה טיפשי.
אבל זה כל מה שאני רוצה כרגע.
קומדיה רומנטית עם מישהו חמוד.



IM ALARIXXXedya
Gemini
08/02/2018 15:48
אני כל כך אוהבת את המחשבות שלך.. יש בהן כל כך הרבה עומק, ויש בי כל כך הרבה הזדהות..
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: