תמיד אני עושה את זה.
רצה לתוך משהו בלי לחשוב.
אומרת את מה שיש לי על הלב.
עושה מה שמתחשק לי.
ולעזאזל עם ההשלכות.
אוכלת משהו שאני לא אמורה לאכול.
חושבת על מישהו שאני לא אמורה לחשוב עליו.
עושה מה שבא לי.
מה שעושה לי טוב.
מה שעוזר לי לישון בלילה.
מתחמקת מחברות שרוצות לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות.
אבל לפחות אני כנה.
לפחות אני לא משקרת לאף אחד.
אני לא מרמה.
אולי אני פוגעת.
אבל האמת כואבת.
ואני יודעת להבחין בין אמת שצריכה להיאמר לאמת שאיו בה תועלת רק נזק.
אני מתגעגעת אליו.
זאת האמת.
הלכתי ברחוב.
בשכונה שבה אנחנו גרים.
וקיוויתי לראות אותו.
לא ראיתי אותו כבר הרבה הרבה זמן.
ופשוט רציתי לראות אותו.
וידעתי שהסיכויים קטנים.
אבל בכל זאת יצאתי לרחוב לעשות סיבוב ולתת הזדמנות לזה שאני אראה אותו.
חשבתי לעצמי "לא הייתי צריכה לוותר אליו"...ואז נזכרתי...שהוא ויתר עליי.
"לא מוותרים על מישהו שחשוב לנו"...המשפט הזה נחרט בי.
אז המשכתי בסיבוב...המשכתי להסתכל על הכוכבים...והלכתי לאט כי ככה הסיכוי לראות אותו גדל.
וקצת לפניי הפנייה.
חשבתי "אין שום סיבה שאני אראה אותו...אין סיכוי שזה יקרה".
אני בן אדם מאמין.
ואני בן אדם עם ציפיות.
ובאותו הרגע לא ציפיתי לראות אותו.
ושנייה לאחר מכן הוא הופיע מהפנייה והתקדם לעברי.
היה לי פוקר פייס.
לא באמת הופתעתי.
כאילו עמוק בפנים ידעתי שהוא יופיע מולי היום.
ועברתי לידו...אמרתי שלום לחבר שלו שמכיר אותי ויודע פחות או יותר את המצב בנינו.
חבר שלו בניגוד אליו...נחמד פלוס פלוס.
והוא כרגיל לא הביט בי.
אבל משום מה למרות שלא באמת התבוננתי בו כראוי והם עברו לידי במהירות...הרגשתי שהוא מתרגש לראות אותי...שמשהו בזה מלחיץ ונחמד.
ואז אחרי שהם עברו אותי ואמרתי לחבר שלו מילים אחרונות.
הם הלכו.
אני הרשתי לעצמי להיות מאושרת ולחייך כמו מטומטמת.
הייתי מאושרת שהשמיים נתנו לי את המתנה הקטנה הזאת.
השמיים יודעים כמה הדבר הקטן הזה משמח אותי...ומסבך אותי בו זמנית.
מעניין אם הוא מרגיש כמוני.
אם כשהוא רואה אותי הוא גם מאושר בלי סיבה.
אני כבר לא זוכרת אותו.
אני לא זוכרת את הדברים שדיברנו עליהם...אולי רק בתת מודע...אני לא חולמת עליו אף פעם.
ומשום מה.
הוא במחשבות שלי.
הוא פשוט שם.
אני פשוט זקוקה לו.
בלי היגיון.
אולי זאת אהבה אמיתית?
אהבה שלא יכולה להיעלם?
אני מניחה שהלב שלי זוכר משהו שגורם לו להיות מאושר...אני מנסה להיזכר עם הלב שלי ניתר...עם הלב שלי דפק מהר.
וכן...הוא באמת דפק מהר...אחרי שהם הלכו.
הייתי כל כך מאושרת.
זה כזה מטומטם.
ואני חשבתי שאני לא אראה אותו יותר.
אז עדיין יש סיכוי להיתקל בו ברחוב.
זה עדיין אפשרי.
אבל האם יש סיכוי שהוא יתקרב אלי?
שהוא יאפשר לי להיות חלק מהחיים שלו.
זה לא תלוי בי.
אפילו לא במעט.
הכדור במגרש שלו.
ואם הוא לא מעוניין לשחק איתי...
מתישהו שאני אמצא מישהו אחר שיעסיק אותי.
;){kind=link}