הוא מכעיס אותי.
הוא מותח ביקורת על כל מי שאני ומה שאני.
יורד על הדרך שבה בחרתי לחיות.
אומר שאני שמה זין על החיים שלי.
מתנהג כאילו אכפת לו ממני.
ואולי כן.
אולי אכפת לו ממני.
אבל אני לא מבינה למה.
למה אכפת לו ממני?
מספיק כדי לרצות שאני אהיה הרבה יותר "נורמלית" ממה שאני....אבל לא מספיק כדי באמת לתמוך בי.
למה הוא שוב מדבר איתי על זה?
על ללכת למצוא גבר.
על לעבוד.
ללמוד.
להתקדם בחיים.
אנחנו רואים את החיים בצורה מאוד שונה.
חיים אותם בצורה הפוכה לגמרי.
בחיים שלו אין מקום להרבה שינויים...הכל ידוע.
אצלי אין כלום...הכל יכול לקרות.
והוא מרוצה מהחיים שלו.
ואני מקבלת את זה.
ואני מרוצה בסך הכל מהחיים שלי.
והוא מנסה לשנות אותי ללהיות מישהי...כמוהו.
לא מעניין אותי מה אנשים חושבים עליי.
מעניין אותי מה הם מרגישים כלפיי.
אני לא אעשה דברים רק כדי שאנשים יחזיקו ממני.
לא מעניין אותי...
אני לא מתעסקת בזה...
נכון...אני אבודה מאוד.
היום אולי יותר מתמיד.
אבל אני ממש מנסה...ממש מתאמצת...לעשות בחירות נכונות.
ומה שהוא רוצה בשבילי...הוא הסיוט שלי.
להיות עבד של החיים.
ואני לא מבינה מה זה משנה לו?
למה הוא מתווכח איתי על זה?
הוא נהנה מזה?
הוא עושה את זה כי זה מעניין?
מה שהוא עושה מכעיס אותי.
והוא לא רואה את זה.
הוא לא רואה אותי.
כמה שזה עצוב לי.
אני כנראה הולכת לאבד אותו שוב.
בגלל אותו דבר שעשה את זה קודם.
הדרך שלי לחיות את חיי.
אני שונאת את זה שאני שואלת והוא לא עונה.
שאני מספרת לו הכל אפילו את הדברים הכי מיותרים והוא לא מעוניין בלשתף אותי.
אני רוצה לוותר עליו.
אבל אני יודעת איך זה מרגיש בלעדיו.
אז אני אנסה לאחוז בו כמה שאפשר.
אף פעם על תוותרו על מישהו שיקר ללבכם.
אני לא יודעת למה הוא יקר ללבי.
אני לא יודעת מה אני בשבילו.
למה הוא מדבר איתי.
מה הוא באמת חושב עליי...
ולמה הוא מנסה לשנות אותי.
אבל אני יודעת שזה לא משנה.
אני רוצה שהוא יהיה חלק מהחיים שלי...ואולי זה לא יקרה...אבל אני לא אגיד לו את מה שאני באמת רוצה להגיד לו...אני לא אתן לו סיבה מספיק טובה להרחיק אותי.
אני לא אריב איתו עד הסוף.
לא כל עוד הנוכחות שלו בחיי כל כך רעועה.
;){kind=link}