לא יודעת מה איתכם...אבל אני אף פעם לא שאלתי את עצמי "למה אני לא כמו כולם?".
עד אתמול.
אתמול בפעם הראשונה הייתי עייפה מלהיות שונה.
מלהיות מורכבת ומסובכת ולא ברורה.
כל שאר הבנות נראות כל כך בוגרות...ופשוטות...ויפות בזה שהן פשוט...פשוטות.
לא יודעת איך לנסות להסביר את זה.
זה כאילו...שכולן יודעות מה לומר...מה לעשות...איך להיראות...ורק אני לא.
נכון...אני לא רוצה להיות כמו כולן.
אבל תכלס...מי זה הכולן הזה??
אלה שהן בגיל שלי...כל אחת אחרת...יש קבוצות...אלה שעובדות קשה כדי להשיג את מה שהן רוצות...אלה שיודעות בדיוק מה הן עושות...אלה שנהנות מהחיים...אלה שבעלות הרס עצמי...אלה שהכל מתחרבש להן ולא משנה כמה הן מנסות לצאת מהבוץ...הן לא מצליחות.
ויש עוד ועוד סוגים של בנות.
ואני לא יודעת מה אני...לאיזו קבוצה אני משתייכת?
אולי אני מאלה שרק מחפשות אהבה...וששום דבר חוץ מאהבה לא מעניין אותן...אני מניחה שזו קבוצה שמתאימה לי...אבל זו גם קבוצה הזויה.
למה אני לא פשוט?
למה אני לא יכולה ללכת באותו מסלול כמו כולן?
למה אני חייבת לעשות בחירות לא הגיוניות?
אני עושה רק מה שאני רוצה.
ונמנעת ממה שקשה ולא מתאים לי.
ואני תוהה אם זו הדרך הנכונה לחיות...אם אני לא מבזבזת לעצמי את הזמן בניסיון למצוא את הדרך המושלמת.
אבל "בדרכי שלי אני תמיד צודקת"...זו הדרך שבחרתי...בחרתי לסמוך על עצמי...וזה לא הזמן לפקפק בעצמי...יש דברים שלוקח להם זמן.
מתישהו הדרך שלי תהיה יותר ברורה...לא אכפת לי אם היא תהיה קשה או קלה...אבל הייתי רוצה להרגיש ב100% שזו הדרך שלי.
וכרגע...אני פשוט יודעת...שלא מצאתי את ההתאמה המושלמת...שזה לא זה...שזה לא הוא...שזה לא הם...שזה לא מתאים לי.
וכן...אולי אני צריכה להתאים את עצמי לעולם...יש בזה היגיון.
אבל לא.
אני מנסה למצוא מי אני...לא ליצור גרסה אחרת שלי.
לנסות להיות משהו שאני לא...זה רק יסב לי קושי ותסכול.
אז אני לא מתעמקת בשאלה הזאת..."למה אני לא כמו כולם?".
אני פשוט מהמרת על עצמי.
עד הסוף.
יש בזה משהו קסום...למצוא את עצמך במקום שאתה יודע שאתה בחרת בו.
שלא החיים גרמו לך להגיע לשם.
שאתה הגעת בכוחות עצמך למקום שעושה לך טוב.
רק סבלנות.
קצת סבלנות.
;){kind=link}