זה מה שאמרתי לאמא שלי אתמול.
לא יודעת איך הגענו שוב פעם לשיחה הזאת.
בעצם אני כן זוכרת...דיברנו על הציפיות שיש לה מכל אחד מאיתנו..."חשבתי שהוא יהיה..".
לאימא שלנו תמיד הייתה תוכנית בראש שלה בקשר למה הילדים שלה יהיו.
אבל זה לא עבד לה ממש...כל אחד הלך בדרך שלו.
אימא שלי חשבה שאני אהיה אומנית...ציירת.
היא זוכרת שהייתי קטנה הייתי מציירת שמלות.
וזה נכון...אבל משהו שעשיתי כמה פעמים בתור ילדה לא יכול להפוך למשהו שאני ארצה לעשות כל החיים.
אני לא אוהבת לצייר...לפעמים אני עושה את זה...אבל אני לא נהנית מהמלאכה.
בשנה האחרונה ציירתי ואהבתי את התוצאה סוף סוף...אבל עדיין...זה לא משהו שאני רוצה לעשות...זה משהו שלפעמים אני צריכה לעשות...לא יודעת איך להסביר את זה.
אז התחלתי לחשוב...מה תמיד היה שם...כי ציור בוודאי שלא.
ואז נזכרתי שבתור ילדה כל הזמן רציתי יומן.
ואז היו קונים לי יומן...ולא היה לי מה לכתוב בו.
רציתי לכתוב...הייתה לי את התשוקה הזאת להשתמש בעט ולכתוב.
אבל לא כתבתי...לא היה לי מה לכתוב...ידעתי שאני רוצה לכתוב...אבל לא ידעתי מה.
אז היומן הזה נשאר ריק.
בגיל 13 התחלתי לכתוב.
התחלתי למצוא משהו שיסביר את התשוקה הבלתי מוסברת לדפים ועטים.
זה תמיד היה שם.
זה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות...שהוא טבוע בי.
הדבר היחיד שאני זוכרת שרציתי לעשות מילדות...כאילו...הדבר היחיד שעדיין נשאר ממה שרציתי לעשות בילדות.
איבדתי הרבה...
איבדתי את הפינה האהובה עליי...
את כל המקומות שיכולתי לברוח אליהם כשהיה לי רע...
את היכולת לשיר בשביל כיף...פעם הייתי שרה והייתי נהנית מזה...היום אני עושה את זה בכוח.
לא ברור למה.
אני פשוט מנסה למצוא את הקול שאבד שלי.
את התחושה הטובה הזאת שלשיר...את השירים שבתוך הראש שלי.
שירים שאף אחד לא יודע לשיר חוץ ממני.
אבל זה אבד.
איבדתי את המשפחה שלי...את המשפחה שהייתה לי שהייתי קטנה.
איבדתי את הזיכרונות שלי...
אם היו נותנים לי את האפשרות לחזור אחורה בזמן...ולשנות את הכל...הייתי עושה את זה בשניות.
שום דבר טוב לא יצא מהעבר...
אני לא יכולה שלא לחשוב...שהייתי יכולה להיות הרבה יותר מאושרת היום.
אבל זה בלתי אפשרי.
אני מעריכה את מה שיש לי...יש לי הרבה.
אבל היה לי הרבה יותר פעם.
הייתי מאושרת פעם.
אולי אני אהיה יותר מאושרת ממה שהייתי פעם...אבל כרגע קשה לי לראות את זה קורה.
לכל אחד יש תקופה שהיא השיא שלו.
התקופה הכי טובה שתהיה לו.
ובתוך הראש שלי...התקופה הזאת כבר הייתה.
היא לא הייתה מדהימה...אבל לא היה חסר לי כלום.
הייתי רוצה להרגיש ככה שוב.
את התמימות.
את החמימות.
את האהבה.
אני עדיין ילדה.
אני תמיד אהיה ילדה.
תמיד אחשוב כמו ילדה.
אני אף פעם לא אצליח לקבל את זה...שאני כבר לא אותה ילדה שהייתי פעם.
שהשתנית.
כי זה קרה...התבגרתי...אבל לא לגמרי...ואני חצויה בין מי שהייתי...לבין מי שאני עכשיו.
בין מישהי תמימה...לבין מישהו עם מחשבות מלוכלכות.
בין מישהי שמחה...למישהי מנותקת.
בין מישהי מוזרה לגמרי וחסרת שליטה...לבין מישהי שלא תיתן לאף אחד לראות את הפגמים שבה...לא באמת.
זה קשה.
זה באמת באמת קשה לי אישית...לשחרר את העבר.
זה אולי הדבר שאני הכי גרועה בו.
לוותר על כל הזיכרונות המאושרים שצורבים לי את הלב מכמה שהם רחוקים מהמציאות שלי היום.
איך אני יכולה לגדול?
איך אני יכולה לדעת מה אני רוצה להיות?
אין שום דבר שמחזיק אותי.
שום עוגן.
שום דבר מהעבר שמזכיר לי מי אני.
איך אני יכולה לשכוח את הילדה שהייתי?
אף אחד לא הכיר אותה חוץ ממני...אז אני יכולה לעשות דבר נוראי כל כך ולמחוק אותה.
אין שום זכר.
שום בובה,שום תמונה,שום מקום,שיכול להיות הוכחה למי שאני זוכרת שהייתי.
רק אני יודעת ורק אני זוכרת.
אז אני שומרת אותה.
בתוכי...והיא נלחמת בי...היא עושה לי צרות...ואני משגיחה עליה.
היא מתעקשת לחפש אחר האחד...בזמן שאני יודעת שאין דבר כזה.
היא עושה הכל מהלב.
אבל...
היא גוססת...
היא כבר לא חזקה כמו פעם...
היא כבר לא שרה...
היא לא צוחקת...
היא לא עושה שטויות...
היא לא בורחת היא מתחבאת.
שום דבר לא ברור לי כרגע.
שום דבר הוא לא אני באמת.
כל כך רציתי להשתנות...שלא נשאר בי כלום ממה שהייתי...וכלום ממה שאני.
אבל אני עדיין זוכרת...
אני זוכרת דברים שאהבתי לעשות בתור ילדה...
מקומות שהייתי בורחת אליהם...
אנשים שכבר לא קיימים.
אני חיה בעבר.
אני בהווה...אבל הלב שלי בעבר.
ואם אני אשים את הלב שלי בהווה.
אני לא אצליח להתמודד עם זה.
אני לא אצליח לקבל את מה שכבר איננו קיים.
אני לא מוצאת סיבה לחיות.
אבל יש דבר אחד שמאז שהייתי ילדה חיפשתי.
וזה ילד שיאהב אותי.
וזה משהו שאין לי בעבר.
זה משהו שלא היה לי בעבר...לא באמת.
וזו הסיבה היחידה שאני מצליח לסבול את החיים הריקים שיש לי עכשיו.
חיכיתי כל כך הרבה זמן...וכולי תקווה...שאני אתאהב שוב.
באמת.
במישהו ראוי.
פעם הייתי מתאהבת בקלות...היום אני קשה.
אבל אני עדיין מאמינה...שיש מישהו שהוא מושלם.
מושלם בשבילי.
לא מישהו שיעשה לי טוב.
לא מישהו שישמח אותי.
מישהו שישלים את כל מה שאין לי.
אז לא.
אין לי באמת משהו שאני רוצה לעשות בחיים.
אני לא רוצה להתחתן.
אני לא רוצה להביא ילדים.
אני לא רוצה שום עבודה.
אין לי חלום שימלא את מה שחסר לי.
אני רק רוצה לדעת מי זה...מי זה שאני מחכה לו כל כך הרבה זמן.
ובשביל לגלות מי זה...אני צריכה לחיות.
אני צריכה לתת לו הזדמנות למצוא אותי.
ואולי כשהוא ימצא אותי...אני כבר אמצא עוד סיבה להתקיים.
;){kind=link}