עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
טיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutimJust a Joe
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- בשמלה שחורה (חלק 3)

08/01/2018 23:31
sunshine
סיפורים, סיפור אהבה, אהבה מסובכת
דין התעקש שהוא יישאר איתי לסגור...במקום סופיה.
לא ממש יכולתי לומר לו לא...הוא הרי הבוס.
וסופיה לא ממש הבינה מה הולך...אבל היא שמחה שהוא מחליף אותה היום.
נשארתי לנקות בזמן שדין עשה משהו במחברת שלו...כותב אולי...דברים של מנהלים.
המשכתי לעבור ולנגב את השולחנות.
"מאיה"
"כן",עניתי במהירות.
"תרימי את הכיסאות שנשארו ובואי הנה",הוא אשכרה הבוס שלי.
"כן. בוס.",אמרתי בטון הכי נוקשה שלי.
הוא התעלם ממני.
התעלם מהשנאה הטהורה שלי.
הרמתי את כל שאר הכיסאות והתיישבתי מולו.
הוא הרים את מבטו מהמחברת אליי וחייך חיוך שובב.
"מה שלומך?",אמר וסגר את המחברת.
"בסדר...",עניתי בחשש.
הוא חשב מה לומר...חיפש את המילים הנכונות.
תופף באצבעותיו על השולחן.
בן כמה הוא בכלל.
הוא לא נראה כזה מבוגר.
הוא חושב יותר מידי.
"מה אתה רוצה דין? תהיה ישיר אני מתה לעוף הביתה",הוא הופתע מההתבטאות שלי...לפעמים אני אומרת בדיוק את מה שעובר לי בראש.
לא מתביישת בזה.
הוא חייך.
למה הוא מחייך?.
"למה ככה?",אמר בחיוך מופתע.
הוא מנסה לרכך אותי...אני קולטת את זה.
"מה אתה רוצה?",שאלתי בקוצר רוח...למרות שהייתי קצת מסוקרנת.
"סתם. לדבר. קצת מזמנך...זה הכל",אני לא רואה מניע נסתר...בינתיים.
"עכשיו?",שאלתי מותשת מהיום שעבר עליי.
הוא התקרב אליי.
"את מעדיפה מחר?",שאל בסקרנות,"אני מכיר מקום...כאילו...אם את בעניין...",הוא התגרה בי...ראיתי את השובבות הזאת מבזיקה בשפתיו.
נהיה לי חם.
"עכשיו זה בסדר.",אמרתי לחוצה.

"מעולה!",אמר בחיוך והתרחק...אני לא יודעת מה הוא רוצה.
אבל מניע נסתר יש לו.
"בפעם האחרונה שראיתי אותך ניסית לגרום לאיזה בחור לקנא...איך זה הלך?".
"סליחה. אבל אני לא רואה איך זה עניינך.",אמרתי מבולבלת...למה הוא שואל אותי על תומר?.
"סתם. רק רציתי לשמוע מה עבר עלייך מאז".
ניצלתי את זה שאנחנו מדברים בפתיחות.
"אתה ידעת שאני עומדת לעבוד פה?. כשראית אותי במסיבה?",שאלתי בסקרנות.
"כן. למעשה אני הייתי פה כשבאת להתראיין לעבודה...ראיתי אותך ממש לדקה או שתיים...ואז שוב במסיבה".
"מה עשית שם?...במסיבה הכוונה".
"קייטרינג.",ענה בפשטות.
"אין לך עובדים שיעשו את זה בשבילך?",שאלתי יותר את עצמי.
"יש לנו רק שליח אחד...הוא ביקש ממני להחליף אותו...זה היה חד פעמי...מקרה חירום.",הוא אמר בחוסר עניין.
"אה",אמרתי.
שתקנו ארוכות.
"תראי. היום היה היום הראשון שלך...ואני רוצה שתדעי שלמרות הקללות המוזרות שלך את יכולה לראות בי כחבר...באמת",צמצמתי את עיניי ובחנתי אותו.
אני רוצה להגיד שאין לי שום עניין להיות מיודדת איתו...אבל מידי פעם אנחנו נצטרך לעבוד ביחד אז אולי אין לי ברירה.
"מה את אומרת חברים?",הוא שלח את ידו ללחיצת יד...ומיד נזכרתי במסיבה.
אני לא סומכת עליו בכלל.
חייכתי לעצמי ונתתי לו כיף במקום לחיצת יד,"מה שבא לך".
הוא צחק,"מה יש לך נגד לחיצות יד?",שאל בהתגרות.
"אתה יודע מה יש לי נגד לחיצות יד...עשית לי טראומה".
"או מאיוש...",הוא אמר וצחק לעצמו.
הרגשתי שאני מתחילה להסמיק.
אם אני אגיד לו לא לקרוא לי ככה...זה לא יעזור לי אה?
"בכל מקרה...האימוג'י עבד?",שאל משועשע.
לקח לי רגע להבין שהוא מדבר על איך שהוא שמר את עצמו בפלאפון שלי...עם אימוג'י מאוהב.
"כן",עניתי בנוקשות.
עבד יותר מידי טוב...תומר לא דיבר איתי כל המסיבה בגלל האימוג'י הדפוק הזה.
"אז למה זה לא נראה ככה?",שאל דין מסוקרן.
"למה אתה מתכוון?",שאלתי מבולבלת.
"את לא ניראת מאושרת".
"אני מאושרת. טוב לי.",אמרתי אבל לא נשמעתי אמינה במיוחד.
"לא...",הוא שלל,"זה לא פרצוף של בחורה מאוהבת.",הוא החליט.
"דין. אתה עובר את הגבול",הזהרתי אותו.
"אוקי אוקי",אמר בהכנעה,"אני לא מתערב במה שלא קשור אליי...אבל רק שתדעי שזה לא מוצא חן בעיניי בכלל",אמר בחיוך מסתורי.
"מה לא מוצא חן בעיניך?",הכרחתי את עצמי לשאול.
"גבול. לא המילה האהובה עליי".
גלגלתי את עיניי.
"וגם זה שאת ניראת נורא...באמת בלי להעליב...אבל אני זוכר אותך יותר יפה". 
שמעתי נכון?.
שיואו אני ארצח אותו!.
אלוקים!!...אם הוא מנסה לעצבן אותי...זה מצליח.
הוא צחק כשראה את ההלם שלי.
"אני לא מאופרת עכשיו בסדר!. ואני אחרי יום עבודה אז מן הסתם שאני ניראת פחות טוב!",למה אני מרגישה צורך להתגונן?,מה אכפת לי מה הוא חושב עליי?.
הוא חייך מאוזן לאוזן,"לא...זה לא האיפור. את יפה גם בלי איפור. זה בטח בגלל השמלה שלבשת אז...",הוא אמר והסתכל לי בעיניים.
"רגע. אתה החמאת לי עכשיו?",שאלתי מבולבלת.
הוא צחק.
"אל תתלהבי".


איכשהו קרה שהתרגלתי לדין.
היה ממש נחמד לעבוד איתו.
בימים האחרונים התחלתי באמת להכיר אותו.
סופיה כל הזמן מחייכת כשהיא רואה שאנחנו מדברים...היא לא אומרת כלום...אבל היא שולחת לי מבטים.
בהתחלה כל פעם שדין פתח את הפה היה בא לי או להתפטר...או לחנוק אותו.
אבל עכשיו שאני מכירה אותו אני מצליחה לסבול אותו.
הוא כל הזמן אומר דברים שמצחיקים אותי...אבל אף פעם לא יורד עליי כמו שתומר עושה.
למרות שהוא בן 23...לפעמים יוצא ממנו משהו ילדותי יותר...משהו שגורם לי לחייך.

"אז אמרתי לו שאוסטרליה זאת יבשת אבל הוא מתעקש שזאת מדינה...ואני אגיד לך את האמת אין לי מושג אם זאת מדינה או לא...אבל מה שבטוח זה שהיא יבשת...לא?",שואל אותי דין...מתלבט בינו לבין עצמו.

עמדנו מאחורי הדלפק.
דין היה אחראי היום והמסעדה הייתה ריקה ועוד מעט צריך לסגור...אז פשוט דיברנו.
התפוקקתי מצחוק..."מה אתה שואל אותי? מאיפה אני יודעת?",הסתכלתי עליו...הוא התייחס לזה ברצינות.
"אם היית צריכה להחליט...או יבשת או מדינה מה היית מחליטה?",למה הוא מטריד אותי בשאלות כאלה?.
"לפי מה שאני יודעת אוסטרליה זאת יבשת...אבל לא יודעת. תבדוק בויקיפדיה".
"צודקת",אמר והוציא את הפלאפון.
"לא התכוונתי עכשיו דין",נזפתי בו בעדינות.
"תאמיני לי זה חשוב",אמר לחוץ.
חיכיתי שיבדוק...מה זה משנה לו אם אוסטרליה זאת יבשת או מדינה?.
"אני לא מבין!",אמר דין בטון מתוסכל.
"רשום פה שאוסטרליה זאת מדינה ביבשת בשם אוקי..אוקיאניה?...אבל אם תחפשי ברשימת היבשות...אוסטרליה נמצאת שם".
"ואין מדינה כזאת בשם אוסטרליה?",שאלתי למרות שזה לא באמת מעניין אותי.
לקח לו שנייה לברר.
"יש מדינה כזאת..",פניו נפלו,"אז אוסטרליה היא מדינה",אמר בתבוסה.
צחקתי שראיתי כמה הוא כועס.
"רגע...אולי אוסטרליה היא שם של מדינה וגם של יבשת?",שאלתי.
"ויקפידיה לא החלטית בנושא",אמר בבוז.
"אז לדעתי זה תיקו",אמרתי בחיוך.
"אני שונא תיקו",הוא ממש כמו ילד קטן.
החיוך שלי פתאום התרחב.
הוא הסתכל עליי וחייך במבוכה,"אני מגזים אני יודע",הוא כזה חמוד שהוא מחייך ככה.
מישהו צילצל בפעמון לידנו.
שנינו קפצנו.
הוא הפתיע אותנו.
"כן. במה אפשר לעזור?",שאל דין עדיין קצת לא מאופס.
הסתכלתי על הבחור ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
"אני לא צריך את העזרה שלך",אמר תומר,"באתי למאיה",אמר והסתכל עליי במבט ארסי.
"מאיה את מכירה אותו?",שאל דין מבולבל.
תומר צחק בעצבנות...ואני מזהה שבכל רגע תומר עלול לומר משהו שיסבך אותי.
"אני יכולה לצאת שנייה?",שאלתי את דין בלחש,"כן. בוודאי. במילא ריק פה".
"מה את שואלת אותו בכלל?",אמר תומר תוך כדי שאני ניגשת אליו וגוררת אותו החוצה.
דין בחן את תומר...הוא לא מבין למה הבחור הזה מדבר אליו ככה.

"מה אתה עושה?",שאלתי את תומר כשהיינו בחוץ.
"לא מאיה. מה את עושה?",הוא שאל בעצבים.
לא הבנתי למה הוא כועס.
הסתכלתי לכיוון הים...כל כך רגוע ונעים עכשיו.
עוד מעט השמש תשקע.
תומר הסתכל עליי ולא אמר דבר.
"למה אתה פה?",שאלתי מתעלמת מההתנהגות המוזרה שלו קודם.
"באתי לבקר אותך. אסור לי?"
לא יכולתי להסתכל עליו...משום מה הרגשתי לא בנוח תחת המבטים שלו.
"זה הבחור מהמסיבה",הוא אמר.
"נכון",אישרתי.
"אני לא מבין איך זה קרה...איך זה שאת עובדת איתו?".
"הוא הבוס שלי",תומר לא הגיב טוב לבשורה...משהו בין שוק להזדעזעות.
"הוא הציע לך לעבוד פה איתו והסכמת?!"
הסתכלתי לו בעיניים.
"מה?!. תומר שאני אבין...אתה שואל אם באתי לעבוד פה בגללו?"
"כן. זה בדיוק מה שאני שואל".
"לא!",לא ידעתי מה עובר לו בראש אבל גם לא רציתי לדעת,"זה סתם צירוף מקרים!",אמרתי בהתגוננות.
"זה חתיכת צירוף מקרים את לא חושבת?",הוא שאל מנסה להרגיע את עצמו.
"אני לא יודעת...מה אתה רוצה שאני אגיד?".
הוא התקרב אליי...ולקח את ידי השמאלית בעדינות.
היה משהו במגע של תומר...ששיתק אותי...הרגיע אותי.
הפנתי את מבטי אל המסעדה...אני יכולה לראות מה קורה בפנים...והוא יכול לראות מה קורה בחוץ.
הוא עלול לראות שתומר מחזיק לי את היד.
תומר התקרב אליי עוד יותר שם את ידו השנייה מסביבי למותניי.
"תומר אתה קרוב מידי והחלונות שקופים",אמרתי שידי הימנית על החזה שלו ומבטי למטה.
"ו...? אנחנו בסך הכל מדברים...",הרמתי את מבטי והסתכלתי אליו.
"כן אבל א-",הוא נישק אותי בפתאומיות.
תומר מנשק אותי עכשיו.
עצמתי את עיניי.
הוא נישק אותי בכזאת בוטות...אבל היה בזה משהו מקסים שסחף אותי.
ידעתי שאני צריכה לדחוף אותו ממני...ידעתי שמישהו עלול לראות...אבל חיכיתי לנשיקה הזאת כל כך הרבה זמן...לא יכולתי לקטוע אותה.
דין!.
דין מאיה! דין!,צעק הקול בראש שלי.
אני לא רוצה שדין יראה אותי עם מישהו אחר.
פקחתי את עיניי.
רציתי לדחוף אותו ממני...היססתי לשנייה...אבל בסוף דחפתי אותו.
הסתכלתי על תומר.
"למה עשית את זה עכשיו?",שאלתי אותו.
"למה לא?",הוא שאל בחיוך.
אני הסתכלתי על דין...הוא עשה משהו במחברת שלו...בטח מקשקש...פעם חשבתי שהוא כותב...אבל מהר מאוד גיליתי את התחביב שלו.
"אני מקווה שהוא לא ראה",אמרתי בשקט...אבל תומר שמע.
"אני מקווה שכן",אמר תומר בארסיות.
הפנתי את מבטי אל תומר במהירות...לא האמנתי שהוא באמת אמר את זה עכשיו.
"עשית את זה בכוונה?!",שאלתי המומה.
"תומר תענה לי!. אם עשית את זה בכוונה אני נשבעת שאני לא אראה אותך יותר!".
שתיקה.
הסתכלתי עליו והוא הסתכל אל הים...השמש כבר התחילה לשקוע והיא האירה על תומר בגוון צהוב-כתום.
"נישקתי אותך כי רציתי",ענה לבסוף,"ואת נישקת אותי בחזרה...",הוא הסתכל עליי במבט עדין.
זה לא משנה אם הוא נישק אותי כדי שדין יראה או לא...כי אני נישקתי אותו בחזרה...אז אין לי זכות לנזוף בו...זאת אשמתי.
אני גרמתי לו לקנא.
אבל זה פשוט כל כך מביך...אם דין ראה...הוא הבוס שלי...זה פשוט מביך!.
לא יכולתי להסתכל עליו...הוא התקרב אליי ונישק אותי על הלחי בעדינות.
"אני בסך הכל נלחם על מה שאני רוצה",לחש שהבל פיו חם על רקתי.

לא...הוא לא מסתכל עליי ככה.
ככה חשבתי.
אבל כן.
הוא כן מסתכל עליי ככה...הוא מסתכל עליי בדיוק כמו שרציתי...ואולי אפילו יותר ממה שרציתי.
תומר הסתכל עליי ואמר,"אני לא מושלם...נישקתי אותך כי רציתי לנשק אותך אבל...לא רק...",הסתכלתי עליו,והוא הביט בדין מעבר לחלון...אבל דין לא ראה אותו,"רציתי להבהיר שאת שלי".
הוא כן עשה את זה בכוונה.
"אבל למה?!",אני לא מבינה למה הוא מקנא בדין,"אתה יודע כמה זה מביך אותי מה שעשית עכשיו?".
"כי הוא הבוס שלך?...או...",הוא התקשה לומר את מה שהוא רוצה.
"את מחבבת אותו?",הוא שאל בחשש.
מחבבת זו לא מילה...אמר קול מסויים שבתוך הראש שלי...לא הבנתי מאיפה המחשבה הזאת הגיעה ונפנפתי אותה ממני.
"לא!",עניתי.
"את משקרת.",הוא אמר בנוקשות.
לא עניתי לו.
"אני לא יודע אם זה לי או לעצמך...אבל אני יודע שהוא נמצא בנינו...ואני שונא את זה".
לא ידעתי מה לומר.
"דברי איתי כשתהיי בטוחה שאת באמת רוצה להיות איתי".
אמר והלך.
הסתכלתי על גבו בזמן שהוא התרחק.
אני לא יודעת תומר.
אני לא יודעת אם אני רוצה להיות איתך.




בקושי הצלחתי להיכנס בחזרה למסעדה...סגרתי את הדלת מאחורי והסתכלתי סביב...עדיין ריק...בדיוק כמו קודם...אבל ידעתי את זה.
אני פשוט בשוק ממה שתומר אמר.
ממה שתומר עשה.
מאיך שהוא עשה את מה שהוא עשה...

אני נמנעת מלהסתכל על דין.
אם הוא ראה את הנשיקה...אני אמות.
הכרחתי את עצמי להסתכל עליו.
הוא עשה משהו במחברת...כנראה מקשקש...הוא לא מתייחס אליי.
אולי הוא לא ראה?.
אם הוא ראה הוא היה מתגרה בי עכשיו...או אומר משהו משעשע.
אבל לא...הוא היה עסוק.
התקרבתי אליו ועמדתי מולו מעבר לדלפק.
הוא אכן מקשקש.
אבל הפעם הוא נראה ממש שקוע.
הסתכלתי בשעון...כבר הגיע הזמן לסגור.
"אתה רוצה שאני אתחיל לסגור?".
הוא לא ענה...אבל הוא הפסיק לקשקש...העט קפא בבת אחת...כנראה חושב על משהו.
הוא הניח את העט וסגר את המחברת.
"את יכולה ללכת...אני ורם נסגור",אמר בלי להסתכל עליי...הוא נראה גמור.
"אני לא ממהרת הביתה...וחוץ מזה שלך ולרם יקח כפול זמן בלעדיי",אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון המחסן שהיה מאחורי הדלפק.
דין תפס את ידי כשעברתי לידו.
"מאיה. לכי הביתה. זה עדיף לכולם",אמר עדיין בלי להביט בי.
"מה?",שאלתי מבולבלת.
הוא נשמע מוזר...הרגשתי כאילו הוא נוזף בי.
הוא הרים את מבטו אליי והסתכל לי בעיניים...משהו בהם היה כבוי.
"אני ורם נסגור. סוף הסיפור. לכי. הביתה.",הוא דיבר מוזר...כאילו הוא מותש...אבל רק לפני כמה דקות הוא חפר לי על האם אוסטרליה היא מדינה.
תוך כדי שדין מחזיק בי בפרק כף היד ואני מנסה לחשוב מה לומר...רם יוצא מהמטבח ואומר,"מצטער חבר'ה,אבל אשתי התקשרה עכשיו והיא צריכה שאני אגיע הביתה מוקדם. המטבח נקי. אתם תסתדרו בלעדיי?",סובבתי אליו את ראשי...הוא הסתכל עליי ועל דין וקלט שהוא תפס אותנו...באמצע משהו.
למרות שאני לא הבנתי בדיוק מה קורה.
החזרתי את מבטי מרם אל דין.
דין עדיין נעץ בי את עיניו...מבטו כבוי...חשוך.
לבסוף הוא הרים את מבטו אל רם ואמר,"אתה יכול ללכת".
רם מיהר ולא היה לו זמן לעצור לשאול שאלות.
הוא יצא במהירות והשאיר אותנו לבד.

דין עזב את מפרק ידי,הפנה לי את גבו ואמר,"לכי אני אסתדר לבד".
מה יש לו...הוא גורם לי לדאוג.
"דין על מה אתה מדבר?...אתה בחיים לא הרמת מטאטא".
הוא לא ענה לי.
התעלמתי ממנו ונכנסתי למחסן להוציא מטאטא.
תפסתי במטאטא וחיפשתי את היאה.
דין בא מאחורי ולקח את המטאטא ממני.
הוא יצא החוצה.
חיפשתי במהירות את היאה ויצאתי כשהיאה בידי.
לא האמנתי למראה עיניי...דין מטאטא.
התקרבתי אליו..."דין זה התפקיד שלי".
"את יכולה ללכת",אמר כשמבטו על הרצפה.
מה יש לו...גם אם הוא יכול לטאטא...הוא לא יכול לנקות את כל המקום לבד.
"קרה משהו?,דבר איתי.".
הוא הרים את מבטו אליי במהירות.
השעין את המטאטא על אחד השולחנות והתקרב אליי.
"את לא מתכוונת ללכת?",הוא שאל בהתגרות.
"לא. אני אנקה אסדר ואז אלך.",הסברתי לו בצורה פשוטה.
"אם אני אגיד לך שאין צורך...שאני רוצה שתלכי הביתה?".
הסתכלתי עליו מבולבלת.
"לא...אני לא אלך...",כמובן שאני לא אלך...לא בלי לראות שהכל מסודר למחר.
"אם כך...",הוא אמר בלי להסתכל עליי.
חיכיתי שיאמר משהו.
"מה?",שאלתי.
הוא הביט בי במבט המנותק הזה שלו.
"את מפוטרת".




edya
edya
09/01/2018 13:09
איזה כיף להיסחף לסיפור שלך..
Gemini
10/01/2018 14:26
אני מכורה!!
מחכה לחלק הבא!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.