עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
RainAni KarmaKimutimJust a JoePitch blackMs.death
haunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאוליתאחת שיודעת
love myselfנופקXGeminiSpace girledyaאופיר
Israel.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובהYN71
IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- אהבה מצויירת

31/12/2017 06:40
sunshine
סיפורים, סיפור אהבה, וידוי, ידידות
"מוצא חן בעינייך?",הוא שאל אותי כשראה את התגובה המופתעת שלי כשחשף בפניי את היצירות שלו.
חדר העבודה שלו הואר על ידי מנורת שולחן אחת.
לא היו לי מילים,לא האמנתי שהוא זה שצייר אותם...לא חשדתי בו שהוא כזה מוכשר.
"זה מדהים.",אמרתי בלי להסתיר את ההלם.
"חכי. עוד לא ראית כלום.",הוא ניגש אל הארון,עלה על השרפרף,והוריד מלמעלה מחברת ארוכה וגדולה.
"עוד ציורים?",שאלתי כשניגש אליי עם המחברת.
הוא מהסס לתת לי אותה אבל בסוף מגיש לי אותה.
"אפשר לומר.",הרמתי גבה...מה שהוא הראה לי עד עכשיו היה מדהים...קשה לי לדמיין שהוא הולך להראות לי משהו מדהים יותר.
המחברת הייתה עמוסה בציורים...יכולתי לראות כמה דפים מציצים החוצה.
לקחתי אותה ממנו ועמדתי לפתוח,"לפניי שאת מסתכלת. אני רוצה שתדעי שאת הראשונה והיחידה שאני מתכוון להראות לה את זה,אלו עבודות שלי מהשנה האחרונה וזה מאוד פרטי.",נלחצתי ממה שהוא אמר,"אם זה פרטי אז אני לא רוצה לראות",הגשתי לו אותה,"לא זה בסדר",הוא מיהר לומר ודחף את המחברת בחזרה אליי,"אני רוצה שתראי",הוא דיבר מוזר...חייך חיוך לחוץ.
אני לא רוצה להסתכל.
אבל אם הוא אומר לי להסתכל כנראה שזה חשוב לו שאני אראה.
אילו דברים מחרידים הוא צייר שם...רק לדמיין את זה מעורר בי חלחלה...האופי שלו לא היה בדיוק עדין ואני יכולה רק לנחש איך הציורים האלה יהיו.
באתי לפתוח ואז התחרטתי,"לא!,יודע מה?,יש דברים שעדיף לשמור לעצמך!.",בפעם השנייה הגשתי לו את המחברת וקיוויתי שהוא יקל עליי ויקח אותה ממני.
"עדיף שאני לא אראה",הוא נראה קצת פגוע,הוא קימט את גבותיו,והסתכל על המחברת,הוא שלח את ידו לקחת אותה ממני,וכשהוא החזיק בה עזבתי.
המחברת נפלה.
ודף מהמחברת התעופף לו מתחת לשולחן...התכופפתי להרים את המחברת ונתתי לו אותה...שלחתי את ידי אל הדף.
תפסתי אותו והתרוממתי,"הנה קח זה נפ-",זה...זה ציור שלי? בהיתי בציור שבידי רגע ארוך והרגשתי שהוא מסתכל עליי,"תודה",אמר ולקח את הציור ממני והכניס למחברת...מתעלם לגמרי ממה שקרה.
הסתכלתי עליו...הוא היה שקט באופן מעצבן...ובגלל שאני מכירה אותו יכולתי לדעת שהוא גם כועס מאיך שהוא שיחק עם הלשון שלו בתוך הפה.
הוא נעלב כי לא רציתי לראות את הציורים שלו?
הוא הניח את המחברת על השולחן ומבטו היה שקוע במחשבות.
הוא גירד בצווארו ואמר,"בואי אני אחזיר אותך הביתה",ולקח את הפלאפון והמפתחות של האופנוע מהשולחן.
הוא התקדם אל עבר הדלת ואני הבטתי במחברת שעל שולחן העבודה.
אני בטוחה שזו הייתה אני...רק יפה יותר.
האם יש שם עוד ציורים שלי?
למה הוא צייר אותי?
אני רוצה לראות...
"את באה?",הוא קטע את מחשבותיי,פניתי אליו וראיתי שגם הוא בוהה במחברת...משום מה היא נראתה זוהרת יותר מכל חפץ אחר בחדר העבודה.
אולי זאת התאורה החלשה.
ידו על ידית הדלת,מוכנה לפתוח אותה ולעזוב.
"אני רוצה לראות.",אמרתי לבסוף.
"קודם לא רצית.",ירה בי.
"אמרת שזה פרטי.","אמרתי שאני רוצה שתראי...אמרתי שאת היחידה....",לא נתתי לו לסיים את המשפט,"אז תראה לי".
הוא הוריד את ידו מהידית והשתהה רגע ארוך ליד הדלת.
לבסוף הוא התקרב הניח את הפלאפון והמפתחות על השולחן והתקרב אליי.
הוא נשם עמוק ונשף במהירות...לחוץ כמוני.
הוא פתח את המחברת.
וקירב אותה אליי שאני אוכל להביט מקרוב.
קומיקס.
הוא צייר קומיקס.
והדמות הראשית הייתה די דומה לי.
יותר מזה...הוא צייר דברים שקרו.
דברים שאמרתי לו...מקומות שהיינו בהם ביחד.
במהירות העברתי עמודים וחלק מהסיפורים זיהיתי וחלק לקח לי שנייה להיזכר...הפעם הראשונה שנפגשנו...הפעם שהוא סחב אותי על הגב כי כאבו לי הרגליים...היו גם דברים שאני בעצמי לא זכרתי...כי זה היה הזיכרון שלו...דברים שאני עשיתי ואנשים שאני דיברתי איתם בזמן שהוא הביט מהצד...ובין לבין היו דפים ואחד מהם היה הדף שנפל...זה לא היה קומיקס...זאת הייתה פשוט אני...זה היה כל כך מיוחד...הוא אפילו צייר את העגילים והשרשרת שאני כל הזמן לובשת.
לרגע שכחתי שהוא עומד לידי...פתאום הבחנתי בסיפור מסויים...איפשהו באמצע המחברת...הוא קנה לי צמיד מכסף...הוא בא לתת לי אותו ביום הולדת שלי...אבל אז הוא ראה אותי עם ירין...בציור יכולתי לראות אותו פונה לאחורה...הוא עזב...נכון...הוא לא היה ביום הולדת שלי.
וכעסתי אליו על כך...אבל הוא כן היה.
"למה עזבת?",שאלתי כשמבטי עדיין על הקומיקס בעמוד שבו הוא עולה על האופנוע...הקומיקס היה כל כך טוב...אני יכולה להבין למה הוא רצה להראות את זה למישהו.
"לא יכולתי לצפות. זה הגעיל אותי.",הגעיל אותו?,הדמעות עמדו לי בעיניים,"את לא סיפרת לי. מה גם שלא יכולתי לתת לו להינות מזה.",מה?,"על מה אתה מדבר?",הוא הסתכלתי עליו סוף סוף,"הוא ידע.".
"לא הבנתי."
"ירין ידע מה אני מרגיש אלייך...לא יכולתי להיות שם ולראות אותו נוגע בך כדי לעצבן אותי".
"למה לא אמרת לי?"
"מה?"
"שהיית שם?"
"מה זה משנה?"
"אתה יודע כמה כעסתי עלייך אם היית אומר לי אז...",ניסיתי לחשוב מה היה קורה.
"אז היית עוזבת אותו?...לא...ברור שלא...אהבת אותו...לא אותי...לא היה טעם לומר לך שהייתי והלכתי כי אז היית שואלת למה...ומה הייתי אומר לך?",חשבתי על זה...הוא אהב אותי...אני מניחה שעמוק בפנים ידעתי שככה הוא הרגיש באותה תקופה.
"הייתי מבינה. מה שלא היית אומר לי...הייתי מבינה.".
"תחסכי ממני.",אמר בלי להביט בי.
"מה יש לך?...למה אתה כועס עליי?.".
"אני לא כועס.".
"אז תגיד את זה לפנים שלך",שתקנו...הסתכלתי הצידה...לא ידעתי בוודאות שהוא אהב אותי אז...ירין אמר לי...הוא אמר לי להתרחק ממנו...אני מניחה שירין ידע על מה הוא מדבר,מצחיק נפרדנו בסף הכל אחרי חודש ביחד...זה פשוט לא עבד.
"אני עדיין אוהב אותך. זה לא השתנה.".
הסתכלתי עליו בהלם.
הוא פתח את המגירה שבשולחן העבודה שעליו נשענתי.
הוא הוציא קופסה...ומתוכה הוא הוציא צמיד כסף...זהה לצמיד שראיתי בקומיקס.
"I love you to the moon and back",הוא אמר פתאום,וענד לי את הצמיד על ידי השמאלית.
הוא אחז בכף ידי.
"כתוב על הצמיד 'אני אוהב אותך עד לירח ובחזרה'".
הסתכלתי על הצמיד.
"אני יודע כמה את אוהבת את הירח...אז בחרתי לחרוט את המילים האלו על הצמיד...ואני לא מתחרט על זה",הוא שילב את האצבעות שלו בידי.
הוא הביט לי בעיניים.
אני לא מרגישה טוב. עזבתי את ידו.
"אני רוצה הביתה עכשיו",אמרתי לחוצה מהמצב האינטימי שנכנסנו אליו.
"אוקי",הוא אמר באדישות.
הוא סגר את המגירה של השולחן ואת המחברת.
"קחי",הוא אמר שדחף את המחברת אליי,"אני לא צריך את זה.".
"אתה נותן לי את הקומיקס?!",הוא לא נורמלי...איך הוא יכול לוותר על זה?!.
"זה הסיפור של האהבה החד צדדית שלי כלפייך...אני לא רוצה לזכור אותה יותר.".
"עדיין...".
"ציירתי את זה בשבילך...לא בשבילי...כדי שתדעי מה עובר עליי...מצידי את יכולה לזרוק את זה לזבל.".
מה יש לו?.
"אם אתה רוצה להיפטר ממני ומכל הזיכרונות שיש לך ממני תעשה את זה לבד!",אמרתי ודחפתי את המחברת אל חזהו נתתי לה ליפול על הרצפה כשראיתי שהוא לא לוקח אותה.
הפנתי לו את גבי ופניתי ליציאה.
"מה את רוצה שאני אגיד לך?!..אה! את לא אוהבת אותי? אוקי אז אפשר שנהיה ידידים...זה לא כאילו שציירתי פאקינג 360 עמודים שמספרים כמה אני אוהב אותך...לא...".
"תנסה לומר 'קחי את הזמן...תחשבי...בלי לחץ'...אבל אתה מעדיף להתעצבן נכון?!"
הוא התקרב אליי במהירות...הלכתי אחורה...עד שהגעתי לקיר.
"מה יש לחשוב?",הוא שאל בשקט,קרוב להחריד,"או שאת אוהבת אותי או שלא".
שתקתי,הוא עמד מולי ובהיתי בצוואר שלו.
"אבל את לא. לא איך שאני רוצה שתאהבי אותי בכל אופן.".
הדמעות נפלו לי.
כאב לי עליו.
אני באמת אוהבת אותו...אבל אני לא מרגישה אפילו חצי ממה שהוא מרגיש כלפיי...הקומיקס...הצמיד...זה פשוט יותר מידי...אני לא יכולה להחזיר לו את אותה הכמות.
"אני מצטערת.",אמרתי כשהדמעות שלי נפלו,"אני מצטערת שאני לא מרגישה בדיוק כמוך...אבל...",לא ידעתי איך לומר את זה,"אבל מה?",אמר כשהוא מניח את כפות ידיו על הקיר כשאני בניהן.
"אבל זה עדיין לא אומר שאני רוצה שתוותר עלי.זאת האמת...אם אתה לא יכול להיות ידיד שלי יותר...אז בסדר...אני מקבלת את זה...אבל אל תרחיק אותי בגלל זה.",הרמתי את עיני והבטתי בו...ניגבתי את הדמעות שלי וחיכיתי לתשובה.
"את אנוכית.".
"אני יודעת.",אמרתי והשפלתי את הראשי.
"אם את לא אוהבת אותי את צריכה להתרחק ממני.".
לא עניתי לו.
"אני לא רוצה להיות ידיד שלך. אני לא מוכן להיות ידיד שלך.".
"אתה כבר...ידיד שלי.".
"אני רוצה יותר.".
"אוקי.".
"אני רוצה להיות איתך.".
"אתה איתי עכשיו.".
הוא הניח יד אחת על כתפי כשהשנייה עדיין על הקיר.
הוא לחץ על כתפי.
"אני רוצה להיות איתך...בצורה אחרת...ואסור לי.".
הוא הוריד את ידיו והתרחק.
"בואי אני אחזיר אותך הביתה.".
"לא סיימנו.",אמרתי כשאני בקושי יכולה לזוז מהקיר.
אני נמשכת אליו...אבל אני לא בטוחה למה.
אני לא בטוחה שזה מהסיבות הנכונות.
הוא ידיד שלי...זו טעות.
"אמרתי את מה שהיה לי להגיד.",אמר ולקח את הפלאפון מהשולחן ושם בכיס האחורי...ואחרי זה לקח את המפתחות והקפיץ אותן בידו.
"את באה?",הוא שאל מסתכל עליי והבנתי שאני עדיין דבוקה לקיר.
התנתקתי מהקיר והתקרבתי אליו.
"הבנתי מה אמרת. אתה לא מוכן להיות ידיד שלי. אבל אני לא הבנתי מה אתה רוצה שאני אעשה?".
הוא הסתכל עליי במבט עקום,הוא חשב על מה שאמרתי.
"אני רוצה הזדמנות. הזדמנות אמיתית.".
עברה בי צמרמורת.
"תהיה ספציפי".
"מהיום אנחנו לא ידידים.",הוא התקרב אליי,"את לא יכולה לגעת בי כמה שבא לך, לחבק אותי,לבכות,או סתם לשלוח לי הודעה כשמשעמם לך.",הוא מוותר עליי,אמרתי לו לא להרחיק אותי אבל לא אכפת לו,"אני רוצה עשרה פגישות. עשרה דייטים. תרצי להמשיך...נמשיך...לא תרצי...ניפרד לשלום.".
זה לא רעיון רע...אולי ככה אני אשכנע אותו שעדיף שנישאר ידידים.
"את מבינה?".
"כן".
"את מסכימה?",שאל בנחישות.
אני לא אאבד אותך. לא משנה מה.
"בסדר".
"סגרנו.",הוא אמר,וחיוך ממזרי אמיתי עלה על פניו...החיוך שמזכיר לי שאני לא מכירה אותו טוב כמו שהוא מכיר אותי.
הייתי צריכה להתרחק ממנו עוד כשזה היה אפשרי.

Geminiedya
Gemini
31/12/2017 08:52
מדהים!
sunshine
01/01/2018 10:27
תודה!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.