עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
RainAni KarmaKimutimJust a JoePitch blackMs.death
haunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאוליתאחת שיודעת
love myselfנופקXGeminiSpace girledyaאופיר
Israel.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובהYN71
IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

ניצוצות של קבלה

22/11/2017 21:30
sunshine
בכי, התמודדות, חברה, אנשים, חטיבה, יסודי
שהייתי בחטיבה היה לנו במסדרון דף היכרות שהיה תלוי על הקיר...בדף היה כתוב את שם התלמיד ודברים כמו שיר אהוב...צבע...מוטו...ועוד דברים.
כל כמה זמן היה דף היכרות של תלמיד אחר.
ואני חיכית לתורי.
וכשחיכית לתורי...ניסיתי לחשוב...מה הצבע האהוב עלי?...מה כדי שאני אגיד שהצבע האהוב עליי?...ורוד זה ילדותי מידי...אדום זה מוגזם מידי...אולי ירוק?
ניסיתי לחשוב גם על שאר הדברים וזה היה קשה.
בסופו של דבר חיכיתי לרגע שבו יפנו אליי וישאלו אותי את השאלות האלה...אבל משום מה...תורי לא הגיע...הייתי בין האחרונים...ולקראת סוף שנה לאף אחד כבר לא היה אכפת מזה.
זה קצת צרב...הייתי בת 13...בחטיבה...ורציתי שידעו עליי משהו...רציתי שיראו אותי..שישמעו אותי...שלפחות יבחינו בי.
דף היכרות הטיפשי הזה היה יותר מידי חשוב לי.

אתם לא יודעים מה זה להיות כמוני.
מה זה לדבר בלי שלאף אחד אכפת ממה שיש לך להגיד.
ואם התחושה הזאת חייתי...לאף אחד הכיתה לא היה אכפת ממני...קיבלתי את זה.
כל עוד הם לא מטרידים אותי זה מספיק טוב לי.
אני מניחה שפשוט קשה להבין אותי...אמרו לי לפני שבוע...שאני לא וורבלית...וזה נכון.
היו הרבה פעמים בחטיבה שהרגשתי...בלתי ניראת...הייתי מודעת לזה.
כמה פעמים עמדתי במעגל עם אנשים ואז מישהו בא ונכנס והסתיר אותי...באופן טבעי הוציא אותי מהמעגל.
אף פעם לא היו לי נושאי שיחה עם אף החברה...היו לי חברות...אבל היינו מין קבוצה של חברות שאין בניהן שום קשר אמיתי...רק חברות להיות איתן באותו החדר בטיול שנתי.
זה מעצבן.
אני זוכרת שבחטיבה הייתי לובשת מלא צעיפים...אהבתי צעיפים...והיה לי צעיף ממש יפה...ואף אחד לא שם לב לזה...אבל כשמישהי אחרת לקחה את הצעיף ממני לכמה דקות...כולן החמיאו לה...ואני לבשתי אותו במשך הרבה זמן ואף אחד לא שם לב...אני חושבת שאז באמת הבנתי שאני בלתי ניראת.
אני זוכרת שבאיזשהו שלב הבנות שחשבו שהן מקובלות יותר אחרות התחילו לראות סדרות שאני כבר מזמן סיימתי לראות...אני הייתי כל כך יותר חכמה מהן...ועם הרבה יותר ידע...ואהבתי דברים שהם אהבו בדיילי מטורף.
וזה גם חירפן אותי.
אבל זה תמיד היה ככה...אני גם שמעתי את אד שירן עוד הרבה לפני שהוא הוציא שיר עם טיילור סוייפט.
אהבתי אותי לפני שכולם אהבו.
וזה גם חירפן אותי.
למה זה כל כך מעצבן?
כי למרות שהיה לי כל כך טעם טוב...והרבה דברים במשותף איתן...הן בכלל לא ראו אותי.
אז חברויות לא נוצרות מדברים משותפים.
לא יודעת למה זה מפתיע אותי.

אני מניחה שזו שריטה...מאז ומתמיד אנשים דחו אותי...משהו בי הגעיל אותם...אפילו ביסודי.
וזה לא שכולם דחו אותי...וכן היו לי חברים...וזה לא שרציתי להיות חברה שלהן...אבל עדיין...לפעמים הרגשתי פחות בן אדם מהאחרות.

אז העולם יכול לומר לי 100 פעם שאני מבודדת את עצמי ושאני צריכה לצאת ולפתוח את עצמי.
העולם יכול לקפוץ לי.
העולם לא עבר את מה שאני עברתי.
העולם לא מבין שהרגעים הכי טובים ויפים שלי היו כשהייתי לבד לגמרי.
אולי זו אשמתי...אולי אני בן אדם כזה רגיש שאני נפגעת מכל דבר.
אבל אני מאמינה שאי אפשר להאשים בן אדם שנפגע...אנשים לא נפגעים מכלום...וגם אם זה נראה לכם טיפשי שמישהו נפגע ממשהו שאמרתם...תזכרו שאתם לא באמת יודעים מה אתם עוררתם אצלו ומה גרמתם לו להרגיש באותו רגע.

לפעמים אני חושבת על זה...בכיתי כל כך הרבה פעמים...ואף אחד לא שם לב.
אבל האמת היא שככה זה...גם אם מישהו ישים לב שהלכתי לחדר וסגרתי את הדלת בעצבים והלכתי לישון רק כדי לבכות...הרי זה משהו כל כך אישי...שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו.

עד היום זה קשה לי לדבר על מקרים שבהם אנשים פגעו בי...אפילו אם זה היה לפני מלא זמן....התחושה הזאת נשארת וגורמת לי להחזיק את הדמעות שוב.

באיזשהו שלב...הבנתי שאני בסדר...זו לא אני הדפוקה לגמרי...זו לא אני שהתנהגה בצורה מכוערת...אז אין שום סיבה שאני אבכה.
באיזשהו שלב כבר לא היה אכפת לי ממה שאנשים חושבים או לוחשים.
הפסקתי להקשיב...הפסקתי להסתכל...הפסקתי להתעניין...וכך הגנתי על עצמי מהמילים הרעות ומהצחוק המרושע.
אז בתיכון אמרו לי שאני אנטיפטית...אז מה?
אז לא באמת מעניין אותי אף אחד חוץ מעצמי...אז מה?
כל אחד חי את החיים שלו כדי לרצות את עצמו.
ואני בינתיים פחות או יותר מרצה את עצמי...ולמרות שלאחרים אני ניראת כמו אחת עם בעיות...אחת שממעיטה בלדבר...אחת שבכלל לא יודעת מה קורה סביבה...הם לא מבינים שהם פשוט לא מעניינים מפסיק...שהדברים שהם מדברים עליהם כל כך לא מעניינים...ושאני לא צריכה להשתנות...שינוי זה משהו שבא בטבעיות...העצים לא אומרים לפרחים כיצד לצמוח...הפרחים יודעים לבד.

edyaIM AL
IM AL
24/11/2017 20:48
א ה ב ת י !
"אז לא באמת מעניין אותי אף אחד חוץ מעצמי...אז מה?
כל אחד חי את החיים שלו כדי לרצות את עצמו."
sunshine
25/11/2017 17:44
חחחחחח לרגע לא הייתי בטוחה שאני באמת כתבתי את זה
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.