אני מכירה את התחושה הזאת...הריקנות הזאת שבאה אחרי שהוא הולך...אם הוא היה נחמד אליי הייתי הולכת הביתה בחיוך וממשיכה להריץ בראשי את מה שהיה ואת מה שאמר ומקווה לראות אותו שוב.
אם הוא היה רע אליי...הייתי מתמלאת עצב...הייתי מקווה שהוא לא ילך ככה וישאיר אותי לבד...אבל הוא היה הולך...ואני הייתי מסתכלת לאחור מקווה שאולי הוא בא אחרי...למרות שלא היה בזה הגיון.
השיר הזה מדבר על זה... על הכאב בפרידה הזאת...על המחשבה הלא הגיונית הזאת ש"אולי אפשר להישאר עוד קצת ביחד?".
בכל פעם שאמרתי לו להתראות ולילה טוב...כאב לי.
רציתי שהוא ישאר איתי עוד קצת.
הוא רק ידיד...ורציתי שהוא יהיה טיפה יותר קרוב מסתם ידיד...רציתי לשבת איתו על ספסל ולדבר איתו כל הלילה.
בדרך הביתה כשהוא היה מלווה אותי ברגל...הייתי מעמידה פנים שהעקבים כואבים לי רק כדי שאני אוכל לשבת על ספסל ולדבר איתו...וככה להגיע יותר מאוחר הביתה ולהיות פחות זמן לבד.
פתטי אה?.
היו ימים שהוא היה סבלני...ולא היה אכפת לו שעצרתי בכל הזדמנות ולא היה אכפת לו להישאר איתי עוד.
היו ימים שהוא היה אומר "ביי" והולך בלי שהייתי מוכנה לזה...ורציתי לומר לו "אל תלך" או "תלווה אותי עוד קצת"....אבל הוא היה כבר רחוק ולי לא היה את האומץ.
נשמע כמו אהבה אה?.
אבל לא...
באמת שלא...
לא אכפת לי אם אתם מאמינים לי או לא.
השורה הכי יפה לדעתי זו השורה הזאת:
Why the Gods above me, who must be in the know
Think so little of me, they allow you to go
Think so little of me, they allow you to go
בתרגום חופשי השורה הזאת אומרת "למה האלים מעליי שבוודאי מודעים, חושבים עליי כל כך מעט...הם מרשים לך ללכת"
כיף לי שמצאתי שיר שהפך את מה הרגשתי אז...למובן פתאום...זו לא רק אני.
;){kind=link}