כמה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזאת.
עכשיו אני רואה שתכלס...הכל בסדר...החיים שלי בסדר...לא מדהימים...אבל בסדר.
אבל הקטע הוא...מכירים את המשפט הזה...אם קל לך סימן שאתה בירידה....אז כן...קל לי...קל לי מידי...או שקשה לי בעצם...או שקשה לי עם זה שקל לי...וואי אני מסובכת.
פעם חשבתי שיש דבר כזה שנקרא גורל...שכל מה שעלייך לעשות זה פשוט להמתין והגורל כבר יסדר לך את החיים...אוי איזו מחשבה טיפשית לילדה כל כך טיפשה.
אני מניחה שפחדתי...פחדתי לפשל...מי לא?.
אני מפחדת לעשות משהו שעלול לשנות לרעה...הלוואי ויכולנו לדעת באותו הרגע אם טעינו או צדקנו.
יש כזה משפט..."רק אלוקים יודע להבדיל בין הצלחה לכישלון בזמן אמת"-אנטון צ'כוב
אם תחשבו על זה...זה כל כך נכון.
אני מניחה שאף פעם לא באמת נכשלתי במשהו...אף פעם לא באמת פישלתי.
אתם לא מפחדים?
אתם לא מפחדים לפשל ביג טיים?
אני מניחה שאני בן אדם חרדתי וזו עובדה.
מי שלא מנסה לא טועה.
אולי כדאי לי כבר לטעות וזהו??
אבל האם אני אוכל לחיות אם עצמי עם אני אעשה משהו(בטעות) ממש נורא?
אני ממשיכה לחשוב מה היה קורה אם היו אומרים לי שיש לי שבוע לחיות....מה הייתי עושה?
האם הייתי אוזרת אומץ ועושה סוף סוף את הדברים שאני כל כך מפחדת לעשות?
אני מקווה שאני לא אגלה את התשובה לשאלה הזאת.
אני רוצה לחיות הרבה זמן...לא יודעת למה...אבל אני רוצה לחיות הרבה הרבה.
בואו שנייה אני אציג את עצמי שוב.
היי
קוראים לי SUNSHINE
בניגוד לשם שלי אני בן אדם דיי מעונן...ודיי מופרע לפעמים...אולי אני דו קוטבית...או שאני סתם מוזרה.
איו לי חלום.
אין לי אהבה.
אני ממש נרתעת מהמחשבה שיום אחד מישהו ירד על ברך אחת ויבקש ממני להתחתן איתו...כאילו רק לי יש את האינסטינקט להגיד לא ולברוח?
אין לי ממש תחביב שאני אוהבת לעשות.
אני לא מתרגשת מזה שאנשים מחמיאים לי...אז אני כנראה גם לא מכורת צומת לב.
אני אוהבת ילדים.
אני מתחברת בקלות לאלה שקטנים ממני ומתקשה להבין את האלה שבגיל שלי.
אין לי חברים אמיתיים...כאלה שבאמת אכפת להם מה עובר בתוך הראש שלי.
אני חברה גרועה...יש כזה משפט "אם אתה רוצה להרוויח חבר תהיה חבר" או משהו בסגנון.
אולי לא שמתם לב אבל אני ממש אוהבת ציטוטים.
אני מתקשה להביע את עצמי נכון במילים...בכתיבה אין לי את הבעיה הזאת...ציטוטים עוזרים לי לומר את מה שאיני יודעת לנסח בעצמי.
אני ניראת כמו בת 14 (גג 17)
אני מתנהגת כמו בת 12.
ואני רק בת 20.
וכן...לדעתי 20 זה מבוגר מידי בכדי להמשיך להתנהג כמו ילדה.
אני בת.
אני ממש לא סומכת על בנים.
לדעתי כל הבנים סוטים.
לא אכפת לי אם אני טועה או צודקת כי אני כמעט תמיד צודקת.
אני אוהבת מוזיקה.
ספרים.
תמונות.
אינסטגרם זו האפליקציה האהובה עליי ולדעתי פייסבוק זה מיותר.
אה שכחתי...אני קצת טום בוי...יש לי רק אחים בנים...ואין הרבה בנות במשפחה שלי.
אני ניראת נורמלית אבל אני לא.
רק אני חושבת שיש אנשים שהם פשוט דומים מידי לאנשים אחרים...כאילו כולם אותו דבר...זה מטריד כל כך!!
קיצר.
עכשיו לסיבה שזה עשיתי את כל ההיכרות הזאת או הרענון...תלוי מי קורא את זה...למרות שאני בספק שמישהו מהקוראים באמת זוכר משהו אישי לגבי כי בדרך כלל הפוסטים שלי הם רק מחשבות.
מה אני עושה לא נכון?
מה אני פאקינג עושה לא נכון?
אני מרגישה בסדר...אבל אני מרגישה כאילו מגיע לי יותר.
יותר חברים יותר אקשן יותר צחוק יותר אמת.
אני בתקופה כזאת...שאני פשוט לא אוהבת...אני פשוט רוצה שזה יגמר כבר...אבל זה לא אומר שמשהו יותר טוב מחכה לי.
אולי חסר לי אומץ.
אולי אני פשוט מפספסת הזדמנויות ממש טובות.
אני מרגישה שאני קוראת את אותו הספר שוב ושוב ועדיין לא מצליחה באמת להבין.




















