עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

המשפחה של אבא

31/08/2017 03:38
Venus
ישנתי צהריים כי הייתי מאוד עייפה...אחרי שנרדמתי עמוק שמעתי קול קורא בשם שלי.
זה היה קול של אישה והיא קראה בשם שלי ואז בשם חיבה שלי ואז בשם שלי וכך שוב ושוב.
לא הבנתי של מי הקול והקשבתי טוב טוב...עד שהבנתי שאני לא מזהה והקול היה כל כך רך ומתוק שהייתי חייבת לקום ולבדוק.
הדלקתי את האור פתחתי את הדלת ושם היא עמדה...דודה יעל.
בהתחלה לא הבנתי...עמדה לידה ילדה קטנה והדבר הראשון שהיא אמרה שהיא ראתה אותי זה,"את רואה איזה שיער יפה לה?!,תראי איזה יופי!,ככה השיער שלך צריך להיות",ככה היא אמרה לידה הקטנה שבמבט אחד בשיער שלה ראיתי שהוא אומנם שחור כמו שלי...אבל הוא לא דומה לשלי ולא יהיה כמו שלי לעולם...אולי יותר יפה משלי...אבל לא כמו שלי.
אחרי כמה שניות ראיתי את דוד איתן ואמרתי לו שלום וניסינו להיזכר ביחד מתי פעם אחרונה דיברתי עם הבן שלו.
תוך כדי שאני מדברת עם דוד איתן דודה יעל אמרה לאמא שלי שכמה שאני יפה.
הרבה אנשים שהכירו אותי בתור ילדה אמרו שהתייפיתי כשראו איך גדלתי.
אני מניחה שהייתי ילדה ממש מכוערת...או שתכלס כולם רק נהיים יפים יותר ככל שהם מתבגרים.
בכל מקרה אחרי דקה אבא שלי נכנס...ודודה יעל ברחה הצידה והזילה דמעות של התרגשות ברגע שהיא ראתה אותו.
ואז נזכרתי...הפעם האחרונה שראיתי את דודה יעל הייתה כשסבא שלי נפטר...לפני 6 שנים.
אני מניחה שאבא שלי ודודה יעל התרחקו.
ואני מניחה שבאיזשהו מקום...לדודה יעל זה צובט...בכל זאת אבא שלי הוא אחיה הקטן...אני מניחה שגם לי זה היה צובט אם הייתי במקומה.
אחרי כמה דקות של דיבורים...הם הלכו.
ואני נשארתי עם המחשבות שלי.
אני לא זוכרת איך זה מרגיש להיות חלק ממשפחה גדולה.
איו לי קשר עם דודים שלי ואין לי קשר עם בני דודים שלי.
למעשה יש אנשים שאני מכירה שדרכם אני מגלה פתאום שבן דוד שלי איתם בצבא.
אני לא חלק מהמשפחה והמשפחה לא חלק ממני.
זה פשוט המצב.
זה פשוט איך שזה מרגיש.
איך יכול להיות אכפת לי ממשהו שאני לא זוכרת שפעם היה שלי?
אין בין האחים של אבא שלי אהבה.
אין ידידות.
אין תמיכה.
ואבא שלי בן אדם חם.
אבא שלי בן אדם שאוהב להיזכר בעבר.
אבא שלי אוהב לדבר.
אבל אני לא יכולה שלא להרגיש...כשאבא שלי מדבר עם אחיו הבנים...שזה לא אמיתי.
משהו שם נורא מאולץ.
וזה לא בא מהכיוון של אבא שלי.
אני מניחה שהם מתביישים בעצמם.
או ההפך.
כך או כך המשפחה שלי תמיד תהיה תזכורת לכמה שום דבר הוא לא מובן מאילו.
בפעם האחרונה שהיינו כל המשפחה יחד...בנסיבות שמחות ולא באבל.
הייתה בפסח...ביום ההולדת שלי...כשהייתי מאוד קטנה.
בערך 6 או 7.
זה יוצא 13 שנה ומעלה.
המצב חסר תקווה.
אבל אין לדעת מה הגורל צופן.

edyaSpecial
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: