וזה צורם לי ממש.
למה?
זה היה עגיל יקר או קשה להשגה?
ממש לא.
זה היה עגיל פשוט ולא יקר שסביר להניח שאם אני אחפש אני אמצא הרבה כאלה.
אז למה זה צורם לי?
בואו אני אספר לכם איך אני בנויה...
בוא נגיד שיש לי חולצה שאני ממש אוהבת...היא נעימה למגע ויש לי אותה כבר הרבה זמן...ופתאום מישהו שופך לי עליה צבע.
אוקי עכשיו תחשבו מה אתם הייתם עושים במצב כזה.
אני קודם כל הייתי מתאבלת על החולצה...ואם הוא היה מציע לי את אותה החולצה בדיוק וחדשה לא הייתי לוקחת...כי יש משהו בזה שהחולצה הייתה שלי שכשברגע שהיא נהרסה ואי היה אפשר להציל אותה זה הרגיש שזהו לעולם לא תהיה לי חולצה כמו החולצה הזאת.
הקטע הזה של החולצה היה קורה לי הרבה בילדות.
וזה דבר נוראי.
כי כל דבר קטן שהיו לוקחים לי אוכלים לי שוברים לי זה היה מכאיב ואם היו אומרים לי שיקנו לי חדש הייתי יותר מתעצבנת.
בדרך כלל זה לא היה בטעות...יש לי 3 אחים בנים...2 מהם קטנים ממני אבל קרובים לגילי.
תעשו את החישוב לבד.
אז כן הייתה לי ילדות קשה.
בעיקר כי אף פעם לא הבינו אותי...אולי כי אף פעם לא נתנו לי להסביר.
כל פעם שאח שלי היה עושה לי משהו והייתי בוכה והיו רואים אותי הייתי שמה "מסכה" על הפנים ואומרת "עבדתי עליכם!"...מה שממש לא היה נכון.
אני לא יכולה לזייף בכי או עצב...לקחת עצב ולהגזים איתו כן...אבל לא הייתי יכולה לבכות סתם.
כמובן שהם האמינו לי...וזה גרם לכך שלאבא שלי לא היה הרבה אמון בי.
קיצר אני סוטה מהנושא.
ברגע שאתה אוהב משהו או מישהו והוא שלך וחלקת איתו רגעים...זה מה שהופך את החפץ הזה או הבן אדם הזה למיוחד ולבלתי ניתן להחלפה.
