כאילו שזה הדבר היחידי שאני יודעת לעשות.
חולמת על מקומות רחוקים ואנשים נפלאים.
וכל זה לא באמת קיים.
הלוואי שמשהו קיים יהפוך להיות החלום שלי.
בן אדם בלי חלום זה כמו בן אדם בלי חוש התמצאות באמצע ג'ונגל.
שוב פעם כואב לי...אני מרגישה כמו הבן אדם הכי בודד בעולם.
ואין מי שיכול לרפא אותי מהתחושה הזאת.
מאז שהייתי קטנה תמיד הייתי בודדה.
היו חברים לשחק איתם.
אבל עדיין בכיתי לבד.
הייתי מוקפת בבנים...ובנים הם אידיוטים,אז זה כמו להיות לבד.
אבל הייתי מאושרת.
גם אז שהייתי בוכה מלא,והיו מציקים לי בבית הספר וצוחקים עליי על כל דבר אפשרי...עדיין הייתי מאושרת.
עכשיו זה אחרת,עדיין בודדה,אבל בכלל לא מוקפת באנשים שאני אוהבת.
קשה להבין.
זה כאילו הכול בסדר,הכל רגיל,אבל משהו חסר.
זה כאילו כל רגע של שמחה חולף מהר מידי...אני יכולה לחייך ואחרי דקה החיוך כבר נעלם וכך גם השמחה.
אוקי תנסו שנייה לדמיין איתי.
ישנה דמות אפורה שמוקפת בדמויות בכל מיני צבעים.
אבל הבעיה היא שהדמות היא עיוורת צבעים,היא לא רואה את הצבעוניות של הדמויות שבחייה.
יותר מזה הדמות לא יודעת באיזה צבע היא אמורה להיות,ואילו אנשים דומים לה בצבע.
ולכן הדמות מחבבת את כולם,אבל לא באמת מתחברת לאף אחד.
היא מנסה להבין איזה צבע היא,ואז למצוא מישהו עם אותו הצבע כמו שלה.
אבל היא לא יכולה לראות.
לכן יהיה לה יותר קשה למצוא מישהו עם אותו הצבע,גם אם היא תגלה באיזה צבע היא.
ככה זה החיים שלי.
זה היה ברור?
;){kind=link}