עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
טיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutimJust a Joe
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק
ללכת אחרי הלב
15/10/2018 20:35
sunshine
קשה לי עם עצמי.
קשה לי שלפעמים אני מדברת בקול גבוה מידי.
קשה לי שלפעמים אני מדברת מהר מידי.
קשה לי שאני מתעצבנת בקלות.
אני מנסה להיות אחרת.
אבל אני תקועה.

עכשיו אני מנסה שוב.
מנסה לרדת במשקל.
מנסה לעבוד.
מנסה לרכוש לעצמי חברים חדשים.

אני רוצה להיות בן אדם יותר טוב.
יותר נחמד.
להשאיר רושם חיובי גם על מישהו לגמרי זר.
עד היום לא היה אכפת לי מה אנשים חושבים עליי.
ואני חושבת שבאיזשהו מובן אני עדיין ככה פחות או יותר.
לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי,אכפת לי מה אני חושבת עליי.

כמובן שזה עוזר אם יש אנשים שיתמכו ויתנו לי ביקורת על ההתנהגות שלי.
אבל לפעמים גם כשחברה נותנת לי "עצה" או מעירה לי על התנהגות מסויימת...אני פשוט לא מסכימה איתה.
אני פשוט לא מבינה למה היא שופטת אותי כל כך בחומרה.
הרי זה בכלל לא ביג דיל.
הרי בכלל לא פגעתי באף אחד.
למה לגרום לי להרגיש חרא עם עצמי?.
אפילו כשלא באמת עשיתי משהו לא בסדר.
הרי הלכתי אחרי הלב שלי.
בחרתי.
בחרתי שונה ממך.
זה לא אומר שאני טועה בבחירה שלי.
זה אומר שיש לי דרך משלי ולא אכפת לי אם היא דפוקה קצת היא הדרך היחידה בשבילי.

אני לא אצעד בדרכים של אחרים.
אני לא אלך אחרי העדר או אחרי עצות של אנשים אחרים באופן עיוור.
יש לי דרך משלי...דרך שנועדה לי ולי בלבד!!.
כל אחד מחפש משהו אחר.
חלק כסף - קריירה מצליחה.
חלק משפחה.
חלק שיכירו בכישרונם.
חלק נקמה.
חלק אהבה.

אני רק מחפשת את החופש להיות מאושרת בכל יום.
0 תגובות
אחרי הלחץ
15/10/2018 18:26
sunshine
אוקיי.
עברתי את זה.
נסעתי למקום...התראיינתי...היה טוב,הרגשתי בנוח וזה ממש היה בזכות המראיינת.
ככה אני יודעת שזה נכון לי.
אני מרגישה בטוחה ורגועה.
זה היה אותו דבר כשבחרתי מקום שירות.
זה פשוט הרגיש נכון.
וללא ספק...לשמחתי הרבה...אחרי שכבר עברתי את זה אני יכולה לומר שזה מרגיש נכון.

מקווה שהתקבלתי.
מקווה שהתקבלתי למקום שאני רוצה.
וגם אם לא הכל לטובה.
הכל מלמעלה.
מה שצריך לקרות בסופו של דבר קורה.


אני שונאת את הלחץ הזה שתוקף אותי לפני כל דבר חדש.
זה פשוט מכביד עליי.
זה פשוט יושב עליי ומענה אותי ללא סיבה ברורה.
עכשיו כשאני אחרי...הלחץ עזב.
ואני מרגישה...נו טוב - הקלה מטורפת.

אבל אני משום מה חושבת...שמתישהו הלחץ הזה יחזור שוב.
שהלחץ הזה שאני כל כך שונאת הוא משהו שאני אצטרך להתמודד איתו כל החיים שלי.

אני מקנאה באנשים שלא נלחצים מכלום.
שתמיד רגועים.
שתמיד אופטימיים.
כאלה שלא לוקחים ללב.

אני גם לא לוקחת ללב.
אבל כשזה נוגע לללכת אחרי הלב שלי...אחרי החלומות שלי...אחרי דברים שאני באמת רוצה...אני לא יכולה שלא להילחץ.
כי זה חשוב לי.
וזה אומר הרבה.
כי אין הרבה דברים שחשובים לי.

אני עוד לא בטוחה אם חזרתי לפה או לא.
עוד מתלבטת.
אם אני אתקבל לעבודה כנראה שאני אחזור.
כי אז אני כבר אוכל לכתוב על דברים חדשים ולא רק על כמה שאני מרגישה תקועה ושונאת דברים מסויימים בעצמי.


אני רוצה להתחיל מחדש.
להיות שונה ממי שהייתי עד היום.
ואם אני אתקבל לעבודה הזאת זו לגמרי תהיה התחלה חדשה עבורי.

בהצלחה לי!
אני צריכה את זה.

0 תגובות
לחץ מיותר
15/10/2018 00:34
sunshine
אני חייבת לכתוב עכשיו.
אני חושבת שהחודש וקצת שעצרתי בכתיבה הספיק לי.
עכשיו אפשר לחזור?.
עכשיו זה בסדר?.

טוב.
נחשוב על זה אחר כך.
כרגע אני פשוט אכתוב את מה שאני רוצה לכתוב היום.

מחר יש לי ראיון עבודה.
אני ממש...אבל ממש רוצה את העבודה הזאת.
אם אני לא אקבל אותה אני לא יודעת מה יהיה איתי.
אני לא יודעת מה עוד אני ארצה לעשות.
כמובן שהכל בסדר.
גם אם אני לא אתקבל זה בסדר.
הכל לטובה לא?.
הכל זה מלמעלה?.

אבל אני ממש רוצה את זה.
בשביל השקט הנפשי שלי.
בשביל חשבון הבנק שלי.
בשביל החלום שלי.

זו העבודה היחידה שאני רוצה לעבודה בה.
אני לא טיפוס שרוצה לעבוד בשביל כסף.
אני רוצה לעבוד במשהו שאני אוהבת או לא לעבוד בכלל.
העבודה שוחקת ואני לא רוצה להישחק.
אני צעירה מידי בשביל זה.

אני ממש לחוצה.
אני לא בטוחה איך אני אתמודד עם זה מחר.
מה גם שאני טיפוס שחרד לדברים חדשים.
מקומות חדשים.


אין סיבה שלא.
אין סיבה שלא יקבלו אותי.
אני מנסה לומר את זה לעצמי.
אבל את האמת...אני ממש לא בטוחה בעצמי.
אני רק יודעת שאם יקבלו אותי אני אהיה הכי טובה שאני יכולה.
שאני אתן את ה100% שלי.
ושזה לא משהו שאני יכולה לומר על הרבה דברים.
אני אעשה את כל מה שצריך לעשות.
רק תנו לי את ההזדמנות.
תנו לי לנסות ולעסוק במשהו שאני אוהבת ומעניין אותי.

אני לא ממש טיפוס שמבין כיצד עליו להתנהג ומה עליו לומר בראיונות עבודה.
לומר בכנות השאלה שהכי מפחידה אותי שהיא "מה צפיות השכר שלך?"...אני מקווה שלא ישאלו אותי.
שפשוט יגידו לי שכר שהוא קצת מעל המינימום.
זה בהחלט מספיק לי.

אני מקווה שאני אשכנע אותם שאני מתאימה לעבודה.
אני מקווה שאני אעשה רושם טוב.
הלוואי והייתי יכולה להיות רגועה.
הדבר שהכי מדאיג אותי עכשיו זה שאני פשוט לחוצה.
לא לפחד מהפחד.
לא להילחץ מהלחץ.

הכל יהיה טוב.
הכל יהיה בסדר.

אז יאלה סאנשיין תפסיקי להיות לחוצה סתם.
הרי אין טעם.
הרי זה לא עוזר.

אבל למרות שאני מבינה שאין לי מה להיות לחוצה...זה לא ממש עוזר לי.
וזה בעצם מה ששומר עליי מלפשל.
מלקום מאוחר.
מלאחר.
זה משאיר אותי דרוכה.
אבל זה גם מייסר אותי כרגע.
אלוקיי.
קח ממני את הלחץ הזה.
אני לא רוצה אותו.
אני מספיק אחראית כדי לא לאחר גם בלעדיו.

אני כבר יודעת שאני רוצה את זה.
אני כבר יודעת שזה חשוב לי.
אני כבר יודעת פחות או יותר מה אני מתכוונת לומר וללבוש ומה הרושם שאני רוצה להשאיר.
אז בבקשה,אלוקיי קח ממני את הלחץ המיותר הזה.




2 תגובות
סיפור קצר - קצת שונא אותך
24/09/2018 20:58
sunshine
"לא אכפת לי שאתה מנצל אותי",אמרתי לו כשמבטי מושפל אל כפות ידיי.
"שאתה נחמד אליי רק כי אתה צריך ממני משהו",הרמתי את מבטי והבטתי בו,"אני יודעת שזה לא בסדר אבל ככה אני מרגישה".
"אז את מטומטמת",הוא נזף בי.
"אולי",אמרתי לעצמי בשקט,"אבל אם אני מודעת לזה ובסדר עם זה האם זה באמת ניצול?".
הוא לא ידע מה לענות לי.
"אני לא חושב שאני מנצל אותך אם ככה את רואה את זה סבבה",הוא אמר בקרירות.
"פשוט אכפת לי ממך קצת יותר מידי",התוודתי.
הוא נחנק קצת,"אז תפסיקי".
"אני אפסיק ברגע שאתה תפסיק להעמיד פנים שאתה בסדר איתי למרות שעמוק בפנים אתה לא באמת סובל אותי".
"אני לא-",הוא נעצר באמצע,"אני בסדר איתך",הוא התוודה,"למרות שאני קצת שונא אותך".
גלגלתי את עיניי.
"אני פשוט...לא יודע. אני באמת לא יודע מה קורה לי איתך. את מעצבנת כל כך לפעמים. את מטומטמת אמיתית. יש לך יציאות מפגרות. ולמרות שאני יורד עלייך בכלל לא אכפת לך. למרות שאני מתנהג  אלייך באמת מגעיל את ממשיכה לחייך ולצחוק וזה מטריף אותי".
"מה אתה רוצה שאני אעשה?",שאלתי אותו בתסכול,"לא אכפת לי שאתה שונא אותי וההתנהגות הילדותית המפגרת שלך לא מזיזה לי כל כך".
"את מפגרת",הוא אמר שוב,"ואני לא אמרתי שאני שונא אותך אל תחמיאי לעצמך".
"אתה אמרת שאתה קצת שונא אותי אל תשגע אותי!",התעצבנתי קצת.
"קצת שנאה לא הרגה אף אחד!",הוא אמר בשיא הרצינות והתחלתי לצחוק בתסכול.
"אתה לא נורמלי!",צעקתי עליו.
"ואת מפגרת מטומטמת ואת יודעת את זה!",הוא החזיר אליי בחזרה.
"ואתה מחפש אותי בכל פינה! אתה כל הזמן מתווכח איתי ומי בכלל שאל אותך!?!".
"כי את טועה ומטעה נשמה!!, כשאת אומרת דברים מפגרים ולא נכונים מישהו צריך לעשות משהו שלא תדביקי בטמטום שלך אחרים!".
"אבל אני צודקת!",ניסיתי לשלוט על כעסי ונשכתי את שפתיי,"אם היה לי איך להוכיח לך שאני צודקת עכשיו הייתי מוכיחה לך".
"ברור שאת לא יכולה להוכיח שאת צודקת, כי את טועה!",הוא עקץ וצחק.
"אני לא יכולה להוכיח שאני צודקת כי אין עליי פלאפון ואתה לא מרשה לי לגעת לך בפלאפון כי אתה חתיכת-",עצרתי את עצמי לפני שאני אגיד משהו שאני לא אוכל לקחת בחזרה.

"אתם שוב פעם רבים?",שאלה הילה מטון משועמם.
"סתמי ת'פה אל תתערבי",הוא אמר לה מעבר לכתפו.
ככה הוא מדבר לחברה שלו.
אבל גם לה לא אכפת מזה.
הוא הסתכל עליי ואמר בטון מאופק אך מזהיר,"דיי. זהו נגמר",הוא השתיק אותי בשנייה.
"בואי",הוא אמר לחברה שלו והושיט את ידו לאחור והיא תפסה בו והם עברו מולי.
אני בלית ברירה הייתי צריכה ללכת אחריהם כי הבן האדם הנורא הזה שמשום מה תמיד מצליח לריב איתי על כלום הוא הטרמפ שלי הביתה.
הם לא מתים עליי שתי אלה.
היא נחמדה אליי ואפילו מתנהגת כאילו היא מחבבת אותי אבל משהו אומר לי לקחת את זה בערבון מוגבל.
אם אני אתן לה סיבה אפילו קטנה לשנוא אותי היא תשנא אותי.
הוא זה כבר משהו אחר.
אני מכירה אותו שנים.
ועבר בנינו חתול שחור.
אבל זה חתול שחור חד צדדי כזה.
אני עדיין בסדר איתו ומנסה מאוד להישאר בסדר איתו והוא מתעב אותי אבל משתדל לא לתת לזה להשפיע על כולם.
אנחנו במקרה נמצאים באותה סביבת אנשים בימים אלו.
אבל עוד מעט זה יגמר ואני לא אראה אותו יותר.
ואני בחיים לא אדע למה הוא "קצת" שונא אותי.






0 תגובות
סיפור קצר - בחור יפה
21/09/2018 04:07
sunshine
"מה קרה?",הוא שאל אותי והביט בי בדממה.
הוא קולט אותי.
ואני לא יכולה לשקר לו.
אני יכולה לנסות אבל זה יהיה שקוף שאני משקרת.
"כלום",אמרתי בקול נטול רגש.

"את ניראת עצובה",הוא הבהיר ועיניו הבוחנות ננעצו בעיניי,"זה מעצבן",אמר בטון מוזר.
כאילו שהוא אוסר עליי להיות עצובה.
השפלתי את מבטי לצד.
לא יכולתי לדבר.
לא ידעתי מה לומר.
אני בעצמי לא הבנתי מה אני מרגישה.
"סליחה",אמרתי בקול שקט-כמעט לעצמי,"סליחה שאני מעצבנת כל כך".
הוא שתק.
הרמתי את מבטי אליו.
הפעם זה היה הוא שהתחמק ממבטי והסתכל על העצים וחשף פרופיל מושלם ולסת מסותת.
ישבנו בחוץ בלילה והיה קריר.
הוא לבש קפוצ'ון שחור וביחד עם שיערו השחור המושלם הוא נראה כמו דוגמן.
ישבתי מולו במתקן ספורט בעל 4 מושבים.

הסתכלתי עליו והרגשתי דקירה בלב.
אני יודעת שזה בגללו.
הוא כל כך יפה שזה כואב.
מי היה מאמין שמישהו כמוהו יסתובב עם מישהי כמוני.
הוא ליגה אחרת.

"את מתכוונת להמשיך לשתוק ולייסר אותי עם המבטים שלך?",הוא שאל לחוץ והביט בי.
עינו בערו והוא חיכה לתשובה.
"אני...",התחלתי להגיד אבל אז הבנתי שאני לא רוצה לחשוב על זה שלא לדבר על לשתף אותו בזה,"לא משנה".

"את רעה",הוא ציין.
"אני יודעת".
"את חרא חברה",הוא הוסיף בזעם.
ניסיתי לפתוח את הפה ולומר משהו אבל לא ידעתי מה לומר.

אחרי שלא עניתי לו הוא קם על רגליו והתחיל להסתובב בהיפראקטיביות כשידיו בכיס הקפוצ'ון.
ראשו ברצפה והוא נועץ את נעליו בדשא הסינתטי.
הוא חושב.
רגליי קמו מעצמן נמשכות אחר עיניי שלא יכלו שלא להביט בו.
נעמדתי לידו כשהוא עדיין מסתכל על הרצפה ומתעלם ממני.
"את מתכוונת לדבר איתי?",הוא אמר והרים את מבטו המודאג אליי.

הוא כל כך טוב ואני כל כך רעה.
הוא כל כך טהור ואני כל כך מלוכלכת.
זה כל כך - כואב.
להסתכל עליו זה כואב.

"התאהבתי",אמרתי לו בהיסח דעת,"במישהו",הוספתי בדיליי קל.
הוא התיישר ונעמד מולי.
"אבל הוא-",ניסיתי למצוא את מילים,"הוא בכלל לא...הוא בחיים לא ירגיש כמוני",השפלתי את מבטי למגפיי.
"בגלל זה את עצובה?",הוא שאל המום.
הרמתי את ראשי וחיוך של הקלה עלה על פניו.
"אני לא עצובה",אמרתי בקרירות,"אני בדיכאון".
"למה?",הוא שאל ברכות.
יכולתי להרגיש את השאלה שלו מלטפת אותי.
הוא התייחס אליי כמו ילדה ולא שנאתי את זה באותו הרגע.

דמעות עמדו בעיניי,"כי הוא בחיים לא יאהב אותי בחזרה",אמרתי וקולי נשבר.
דמעה זלגה מעיני.
הוא התקדם לעברי בזהירות ועטף אותי בזרועותיו בעדינות.
היה כל כך קר עד עכשיו.
הוא תמיד היה חם...היה לו לב חם וגוף חם.
רציתי להתפרק בזרועותיו אבל לא יכולתי.
כי הוא זה שאני אוהבת.
כי הוא זה שבחיים לא יאהב אותי בחזרה.
כי הוא זה שטוב מידי בשבילי.

הרחקתי אותו ממני והוא אחז בידיי.
לא נותן לי להתרחק לגמרי בוחן אותי בזמן שאני מנסה לחשוב מה עליי לעשות.

אני צריכה לומר לו?.
הרי זה ברור שהוא בחיים לא יסתכל עליי ככה.
אכפת לו ממני אבל אם הוא יגלה שאני אוהבת אותו הוא יברח וישאיר אותי לבד.
הלב שלי נקרע בין להגיד לו לבין לשמור עליו לעוד קצת זמן.

לראות אותו זה פשוט כואב.
הלב שלי נשבר כל פעם מחדש.

"מה אני אמורה לעשות?!",שאלתי אותו ביאוש,"זה ממש כואב",אמרתי ומשכתי בסוודר שלבשתי במקום הכי קרוב ללבי.
הוא הסתכל עליי במבט מלא דאגה,"זה כל כך כואב שאני רוצה למות",אמרתי ודמעות ירדו מעיניי.
זה היה נכון.
אבל כל כך פחדתי להגיד את זה.
פחדתי שהוא ישפוט אותי.
אבל הוא רק מצמץ במהירות והביט למעלה מנסה להחזיק גם הוא את הדמעות,"אני מבין",הוא אמר והביט עמוק אל תוך עיניי.
הוא אחז בשתי כתפיי,"תאמיני לי שאני מבין",אמר בכאב.
הוא חיבק אותי חזק - מחץ אותי.
"אני לא יודע מי זה",הוא התחיל לומר לאוזניי,"אבל תשכחי ממנו",הוא ציווה עליי.
גיחכתי ביאוש...הלוואי וזה היה כזה קל.
"את חייבת לשמור על הלב שלך",הוא הזהיר אותי,"המקום היחיד ללב שלך הוא בתוך החזה שלך ולא בידיו של איזה בחור".
דמעות זלגו מעיניי כשהבנתי עד כמה מצבי נורא.
זה כבר מאוחר מידי.
איך אני יכולה לשמור על הלב שלי בתוך החזה כשבכל פעם שאני מרגישה אותו פועם הוא יוצא אלייך?.
זה מאוחר מידי בשבילי.
פשוט תמשיך להחזיק אותי.
כבר התרגלתי לזה שכל יום איתך הלב שלי נשרט.
הוא נשרט ומתאחה מספיק מהר כדי להישרט שוב למחרת.

הלוואי.
תאהב אותי.
בבקשה תאהב אותי.
או שמישהו...אם יש בורא לעולם הזה,בבקשה תיקח את הכאב.
כי אני לא יכולה להתרחק.





0 תגובות
סיפור קצר - לאהוב בחושך
17/09/2018 20:46
sunshine
"אל תשקרי לי",הוא ביקש ממני והזהיר בו זמנית.
"אני לא משקרת...אני לא ידעתי שזה היה הוא",אמרתי בבירור.
הוא שתק והביט בי.
"היה חשוך ושתיתי ואתם נראים אותו דבר...חשבתי שזה אתה".
עזרא נראה מופתע.
לא חשבתי שככה זה יהיה.
לא חשבתי שככה אני אתוודה על הרגשות שלי לחבר הכי טוב שלי.
לא תיכננתי להתוודות בכלל.
אבל הייתי צריכה להסביר את עצמי אחרי שהתנפלתי על אחיו התאום לפני כמה ימים.
הוא לא אהב את זה.
הוא חשב שאני מנצלת את היחסים הטובים שלי איתו כדי להתקרב לאחיו.
הם אולי דומים חיצונית אבל הם ממש שונים.
אני מחבבת אותו.
לא את אחיו.
הם נראים אותו דבר אבל כל כך אחרת בו זמנית.
לו יש אור בעיניים שאני לא יכולה להסביר.
והוא שקוף כל כך ואחראי ונאמן ופשוט מושלם ועכשיו אני הולכת לאבד אותו.

אבל אני לא יכולה לשקר לו.
אני מעדיפה את האמת האכזרית מאשר את השקר הנעים.
והאמת היא שאנחנו רק חברים טובים.
אני אומנם מרגישה בפנים כל כך אבל כל כך ההפך.
אבל אני יודעת את האמת שלו.
הוא לא הסתכל עליי בצורה הזאת.
הוא אף פעם לא נתן לי סיבה לחשוב שיש לנו סיכוי ליותר מזה.
זאת אשמתי ואשמתי בלבד שיש לי רגשות אליו.

למה הוא לא אומר כלום?.
הוא פשוט עומד שם ובוחן אותי...לרגע נראה מבולבל ולרגע נראה מתוסכל.

"אנחנו -",הוא התחיל לומר אבל נתקע,"אני-",שוב הוא נתקע ונראה ממש מתוסכל.
לפני שהבנתי מה קורה הוא פשוט צעד במהירות לעברי נישק אותי על המצח ואמר,"אני צריך לחשוב",בלי להסתכל עליי הוא הלך ממני.
הוא ברח.
פשוט הלך.

זה לא היה לגמרי נורא נכון?.
אז למה אני דומעת?.
אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי כל כך בדממה.
אולי זה בכי של הקלה?.
הוא לא ידחה אותי עכשיו...הוא יעשה את זה בפעם אחרת.
יש לי זמן להתכונן לזה.
מה אני אגיד כתגובה?.
"סבבה,זה בסדר" ?
או שאני אקדים ואומר, "אתה לא חייב לומר את זה אני כבר יודעת מה אתה רוצה להגיד,זה בסדר" ?.
או שאני פשוט אשלח לו הודעה "תשכח ממה שאמרתי היום".

לא.
זה לא מה שאני רוצה.
אני אומנם מפחדת לאבד אותו אבל אני מפחדת פי מאה לאהוב אותו בחושך.
להיות תמיד בצל שלו.
לאהוב מישהו שללא ספק מעל לרמה שלי.
אולי היה עדיף שהייתי מפתחת קראש על אחיו.
למרות שאני לא מכירה אותו מספיק כדי לדעת...אולי הוא גם מעל לרמה שלי.
מושלם מידי.
לא נגיש כמו אחיו.


חזרתי הביתה והוא חיכה לי בכניסה.
הייתי צריכה לבחון את גבו לפני שיכולתי להחליט מי הוא.
הוא ענד על ידו הימנית צמיד חוט אדום נגד עין הרע.
יונתן.
אחיו התאום של עזרא.
"יוני?",שאלתי מופתעת.
הוא הסתובב אליי במהירות.
אפילו שהם ניראים אותו דבר ושהצמיד האדום הוא הדבר היחיד שעזר לי לדעת מול מי אני עומדת...אני יודעת שזה לא עזרא.
אני מרגישה שזה לא הוא.
אני מניחה שבאמת הייתי שיכורה בפעם האחרונה שראיתי את יוני אם בלבלתי אותו עם עזרא.

"היי",הוא אמר וחייך חיוך קטן ועקום מעט.
"מה אתה עושה פה?",אני מנסה לנחש לבד אבל בחיי שאין לי מושג.
"את התחמקת מלענות לשיחות שלי",הוא הסביר.

טוב.
תעמידו את עצמכם במקומי.
אם אתם הייתם מתנפלים בטעות על אח של החבר הכי טוב שלכם...שבכנות אתם לא ממש מכירים רק שלום שלום...הייתם מסוגלים לענות ולהגיד,"היי,כן נכון נישקתי אותך אני נורא מצטערת פשוט חשבתי שזה אחיך" ?.
אולי אתם כן.
אני לא.

השפלתי את מבטי ופשוט אמרתי,"סליחה",הכרחתי את עצמי להסתכל לו בעיניים,"זו הייתה טעות שלי וזה פשוט,היה,ממש,קשה,להסביר אותה".
"טעות?",הוא שאל ומצחו התקמט.
הוא חשב על משהו.
"התבלבלתי בינך לבין עזרא",הסברתי בפשטות.
ניראתי רגועה.
אבל הבושה חילחלה אל תוך ליבי.
הוא שתק וחשב על מה שאמרתי.
מבטו תקוע ברצפה.
הוא חשב די הרבה זמן יש לציין.
"סלחי לי אני פשוט מופתע",הוא אמר בקרירות מוזרה,"חשבתי שאתם רק ידידים",הוא הרים את מבטו אליי.

הוא כל כך דומה לו.
וכל כך שונה בו זמנית.
זו פעם ראשונה שאני רואה רק אותו.
לבד.
תמיד שמרתי ממנו מרחק.
לא יודעת למה אבל תמיד הרגשתי שזה שאני חברה טובה של אחיו לא אומר שיש לי זכות לפנות אליו.
אף פעם לא יזמתי איתו שיחה ואותו דבר הוא.
זה פשוט מרגיש מוזר.

הפה שלי נפתח ונסגר בניסיון לתת תשובה.
הוא נעץ בי את מבטו.
לא יודעת למה הרגשתי שהוא בוחן אותי.
כאילו שהתשובה שלי יכולה להכשיל אותי.
"זה מסובך",אמרתי לבסוף.
נשכתי את השפתיים ולא שמתי לב לכך עד שהבחנתי שמבטו נתקע על שפתיי.
שיפשפתי את שפתי התחתונה בגב אצבעותיי למקרה שהשארתי סימני נשיכה על השפה.
תוך כדי שעשיתי את זה הבנתי משהו.
אני נישקתי אותו.
אני נישקתי את יונתן.
יותר מזה...הוא נישק אותי בחזרה.
הוא בקושי מכיר אותי והוא נישק אותי בחזרה.
כמובן שלא ידעתי שזה הוא...רק בבוקר למחרת כשנכנסתי לווצאפ הבנתי את גודל הטעות.
חשבתי שנישקתי את עזרא ושהוא נישק אותי בחזרה ושברחתי לו כי לא יכולתי להתמודד עם מה שהוא יגיד לי.
זה היה רגע מפחיד.
אבל אז בבוקר במקום לגלות הודעה מעזרא...הופתעתי לראות שיונתן הוא זה ששלח לי הודעה.
ומצד אחד זה היה קטסטרופלי ומצד שני הוקל לי.

"סליחה",אמרתי בלי לחשוב הרבה,"סליחה שנישקתי אותך,או יותר נכון התנפלתי עלייך משום מקום",חידדתי את סליחתי.
"אל תבקשי סליחה ",הוא אמר והביט דרכי,"את באמת לא צריכה",הוא אמר,"לא על זה".
אבל משום מה זה הרגיש כאילו אני כן צריכה לבקש סליחה.
"למה אתה מתכוון ברור ש-",הוא קטע אותי,"אני לא אח שלי".
לא הבנתי מה הוא רוצה.
זה ברור לי שהוא לא עזרא.
"אני יודעת",אמרתי קצת מבולבלת.
"אני לא עזרא",הוא חידד שוב ונשמע קצת כועס.
"אני יודעת יונתן",אמרתי מבולבלת ולחוצה.
"יופי",הוא אמר,"אז אל תתבלבלי".
"אני -",הוא התקדם לעברי בצעד מהיר עטף את מותניי בידו האחת ומשך אותי אליו.
הוא נישק אותי.
ידו השנייה ריפרפה בעדינות על לסתי.
לא ידעתי מה לחשוב.
עיניי לא נעצמו וניסיתי לחשוב מה אני אמורה לעשות.
לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש לגביי זה...הלב שלי איבד את הקצב הקבוע שלו והתחיל להשתולל.
פשוט נתתי לו לנשק אותי.
זה לא שלא עשיתי את זה כבר קודם.
אבל הפעם זה אחרת.
הפעם אני יודעת שזה יונתן.
אז זה ממש הופתעתי מעצמי כשמצאתי שאני עוצמת עיניים.
נישקתי אותו בחזרה ונתתי לחום שלו לעטוף אותי.


נ.ב
עדיין פרשתי אבל זה המקום היחיד שאני אוהבת לכתוב בו סיפורים.
אז בוא נגיד שסיפורים זה יוצא מן הכלל.
תרגישו חופשי להביע את דעתכם,להציע תיקונים או בחירת מילים שונה.
אין לי ממש כוח לעבור על הסיפור הזה ולהשקיע בו יותר מידי ככה שיכול להיות שיש טעות שאני בחיים לא אשים לב אליה אם לא תעירו לי.



4 תגובות
הפוסט האחרון - להיות.
03/09/2018 02:55
sunshine
אני עדיין כאן.
אבל משהו בי כבה.
כנראה שהתשוקה הזאת לכתוב הייתה פה רק לתקופה.
היא הייתה פה רק כדי להחזיק אותי.
רק כדי לדחוף אותי קדימה.
רק כדי לעזור לי להבין מה אני באמת רוצה.
וזהו.
זה נגמר.
הכתיבה כבר לא יכולה לעזור לי יותר.
אני כבר הבנתי שאני לא רוצה כלום.
שאני עוד לא פגשתי בדבר הזה שאני ארצה להקדיש לו את חיי.
שאני צריכה לצאת החוצה ולתת לעולם את האפשרות לטלטל אותי ולגרום לי להגיע לכול מיני מקומות שלאו דווקא אני רוצה או בחרתי להגיע אליהם.

ואני עדיין כאן.
אני עדיין בעולם הזה.
למרות שאני לא מעוניינת בשום דבר שיש לעולם הזה להציע.
אבל אני עדיין מעדיפה את ה"להיות" על פני הלא להיות.

"להיות או לא להיות זאת השאלה".
והתשובה שלי פשוטה - להיות.
פשוט להיות.
החיים הרבה יותר גדולים ממני.
העתיד שלי הרבה יותר מורכב ממני ואני לא אצליח לראות אותו.
הייתי רוצה לפחות לדעת איך אני מדמיינת אותו.
אבל אני לא מסוגלת.
אני לא מסוגלת לראות את עצמי בעוד שנה מהיום.
אין לי מושג איך אני אהיה אם בכלל אני אהיה.
מה התוכנית שלי?.
פשוט להיות אני...וללכת אחרי הלב.


זהו הפוסט האחרון כנראה.
הרגשתי שאני סוף סוף מבינה למה הייתי צריכה לסיים פה את הכתיבה.
חלקכם כבר נפרדו ממני בפוסט הקודם אז אני אומר שאין צורך להיפרד ממני שוב.
כי אני עדיין פה.
פשוט כבר לא כותבת כמו שכתבתי בעבר.
אז לסיכום.
המשפט הזה אומנם קצת התערער לי בחודשים האחרונים - אבל זהו המשפט שלי.
ושלי בלבד.
וזה המשפט שנותן לי ביטחון לעשות ופאקינג להיות.


בדרכי שלי אני תמיד צודקת.



3 תגובות
החלטתי לפרוש
20/08/2018 20:58
sunshine
לא יודעת למה.
אני מעדיפה לכתוב ביומן.
זה הרבה יותר משמעותי בעיניי לכתוב את הדברים שאני כותבת פה במקום שאני אוכל בקלות פשוט לפתוח אותו לרפרף.
אז אני רוצה מהיום להפסיק לכתוב פה.
ולכתוב יותר ביומן שלי.
לחפור ליומן שלי ולא לכם.
לא יודעת למה.
אני פשוט רוצה את זה.

דברים קצת נהיו כבדים מידי בשבילי.
דברים מתחילים לצוף.
וזה קשה לי כל כך להבין את זה.
וכבר פחות עוזר לי לכתוב פה.
אני רוצה לשמור את המילים שלי יותר קרוב אליי.
פה אני מרגישה כאילו הן הולכות לאיבוד.

איך אני אסביר את זה...
זה כמו להסתכל על תמונות בפלאפון.
אני מעדיפה לפתוח אלבום ולהביט בתמונות מאשר לרפרף בגלריה של הפלאפון.
אני אולד פאשן גירל אין מה לעשות.

אני עדיין פה.
לא נעלמת.
אבל תכלס...אני כבר לא מחוברת באותה המידה.

להתראות!

(אני עדיין אהיה פה לעקוב אחריכם ולהגיב ולעבור על מה שכבר כתבתי ובא לי להעביר לכתב יד ולשמור אבל אני כבר לא אפרסם כל כך פוסטים ואעדכן מה עובר עליי).

7 תגובות
הקיר שמולי
20/08/2018 05:38
sunshine
אני פשוט אכתוב.
פשוט אנסה להבין מה עובר עליי כרגע.
דברים קצת משתנים.
לא יודעת להגיד בדיוק מה.
אבל משהו משתנה.
אני בכלל לא מודעת לזה...אבל דברים מתחילים לצוף.

אני חושבת על הרגע הזה.
שעמדתי מול הקיר של הכותל.
הייתי כל כך קרובה.
יכולתי להושיט יד ולגעת.
אבל לא עשיתי את זה.
לא יכולתי.
לא התחברתי.
זה פשוט הרגיש כמו קיר.
סתם קיר.
סתם אבנים.
לכולן היה כל כך חשוב להגיע לקיר.
להתפלל צמוד לקיר.
לשים פתק.
ואני לא.
זה לא שלא רציתי.
רציתי להרגיש ככה.
אבל לא הרגשתי.
פשוט לא יכולתי להעמיד פנים.
לא רציתי לגעת בקיר.
רציתי להרגיש את הרצון הזה לגעת בקיר.
ולא הרגשתי.

מה זה אומר עליי?.
זה אומר שאני כבר לא אדם מאמין?.

אני מניחה שלכל דבר יש סיבה.
שאם לא הרגשתי כלום.
כנראה שיש בי בעיה.
אולי כן הרגשתי משהו.
הרגשתי רתיעה.
לרגע הבנתי אתאיסטים.
הרי זה רק קיר.
איך אני יכולה להעמיד פנים שזה יותר מזה?!.

אבל אני יודעת שזה לא סתם קיר.
שיש בזה קדושה.
אני יודעת.
זו כאילו עובדה מבחינתי.
אבל אני מניחה שאני כבר לא מאמינה.
באמונה אי אפשר לשלוט.
או שאתה מאמין או שלא ואתה לא יכול להכריח מישהו להאמין.


איך אני אסביר את זה יותר טוב...
זה כמו שאת אוהבת בחור.
ואת יודעת שאתם לא מתאימים.
אבל את לא מאמינה בזה.
את מאמינה שזה יכול להצליח.
ככה זה הרגיש.
אני יודעת שיש בזה קדושה...אני פשוט לא מאמינה.


0 תגובות
היקום מקשיב.
16/08/2018 06:40
sunshine
זה כזה אופייני לחיי.
בכיתי כי אני רק רוצה להיות לידו ובסביבתו - הלכתי לישון - קמתי - התארגנתי תוך 10 דקות להתארגן עם חברה ללכת לסליחות - בום...הוא שם.
הוא פשוט שם.
הוא לא מתעלם ממני.
אבל גם לא אומר לי שלום.
הוא פשוט לא מחק אותי לגמרי.
הוא לא מתנהג כאילו אני לא שם.
והיום אפילו שיחקנו משחק קטן ומטופש שבסופו המגן מסך שלי נסדק קצת.
אבל לא אכפת לי.
כי זה קרה בגללו.
זה קרה כי הוא היה שם.
ופשוט טוב לי.
יותר מזה אני לא צריכה.
נכון שהוא עדיין לא רוצה לשבת לידי והוא מאוד ברור לגבי זה.
הוא ישב לי במקום ואז התעצבנתי ואמרתי לעצמי "לא תרגעי דיי לא נורא" אבל הוא שמע שזה עיצבן אותי וזה לא הזיז לו.
אז לקחתי את כיסא והתיישבתי בינו לבין חברה שלי.
והוא התעצבן שאני יושבת לידו ואמר לכולם "אוף אבל למה לידי" וקם והחליף עם מישהו אחר מקום.
אני כותבת את זה ואני מחייכת.
הוא כזה ילד.
זה מצחיק אותי.
זה בכלל לא פוגע בי.
בייחוד שהוא כל כך ברור לגבי זה.
שהוא חושף בפני כולם שיש לו בעיה לשבת לידי ושהוא לא רוצה.
אז הוא החליף מקום עם מישהו שהוא מחוץ לחבורה.
מישהו חתיך ממש.
אז מה היה אכפת לי?.
בזכותו אני והחתיך ישבנו ביחד וכשכולם דיברו על דברים לא מעניינים הוא פנה אליי ושאל אותי מה קורה והוסיף שהוא מרגיש קצת בחוץ ולא שייך.
ואני אמרתי לו שגם אני.
ושככה זה ברגיל איתם.
הם מדברים וקשה לגרום להם להקשיב לך.
הסברתי לו שהם מדברים על דברים שלא מעניינים אותי ושאין לי מה להוסיף עליהם וגם שקשה לדבר איתם.
יצא שאני והוא דיברנו כי רק לשנינו לא היה מה להוסיף לשיח.
ואז שחברה שלי שמעה שאני מדברת עליה איתו פתאום היא כן התייחסה אליי ושמעה אותי.
פתאום היא כן הקשיבה למה שיש לי לומר.
כי בדרך כלל אני מדברת אבל אף אחד לא שומע.
בדרך כלל אני צריכה לקרוא לה אלף פעם עד שהיא תתייחס אליי.
אז אני והחתיך התחברנו.
הוא ממש נחמד.
חברותי כזה.
אז היה לי כיף.
גם היה לי עם מי לדבר ולא הרגשתי מחוץ לעניינים וגם X היה בסביבתי.
זה פשוט כל מה שאני צריכה.

אני מאושרת.
היקום כנראה באמת מקשיב למה שאני רוצה.
ביקשתי אותו התעוררתי מהשינה ואחרי 20 דקות הוא כבר עמד מולי.

תודה יקום.
תודה שנתת לי הזדמנות.
תודה שהיה לי כוח לקום ולצאת מהבית למרות שהרגשתי חרא.
תודה שחברה שלי שיכנעה אותי להפסיק לשים את הפלאפון שלי על שקט.

ככה לא פיספסתי את הערב הזה שכל כך הייתי צריכה.
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 35 36 הבא »
חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.