עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
broken wingsjust morנעמונתטיגר הבובהEscobar1Rain
Ani KarmaKimutimJust a JoeMs.deathhaunted princessשרילין
שמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאוליתאחת שיודעתנופקXGemini
Space girledyaאופירIsrael.lThe darkDo what I want
ɛAngelɜפיה טובהYN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק
בת 22 סוף סוף
22/04/2019 03:48
sunshine
אז חגגתי 22.
זהו נגמר.
מה מפה ?
מה הלאה ?
אה נכון !
שכחתי לגמרי...
כל שנה אני כותבת לעצמי מכתב לפתוח בתאריך של היום הולדת שלי.
וטרם פתחתי אותו.
אז חכו שנייה אני אלך לקרוא.


(הולכת לחפש אותו)

אוקיי סיימתי.
הלכתי ללא יותר מ2 דקות כי זה טכנית היה פשוט לשלוף את המכתב מקופסה שאני אפילו לא צריכה להתאמץ כדי להגיע אליה מאיפה שאני יושבת.

המכתב התחיל ב "קודם כל מזל טוב.  גם אם אף אחד לא זוכר את היום הולדת שלך זה בסדר.".
אבל הפעם זה היה אחרת.
הפעם אנשים זכרו.
התחלתי את הבוקר של היום הולדת בבית של חברה כי ישנתי אצלה וסיימתי אותו עם חברים שיצאתי איתם כבר כמה פעמים.
היה אחלה.
הכל רק לא להיות לבד.

בואו נחזור למכתב.
במכתב קודם כל תיארתי איפה אני נמצאתי מבחינה ריגשית ומה הדברים שאני רוצה לעשות.
במכתב יש הרבה בלבול וחוסר וודאות כי זה היה בתקופה שעוד לא חיפשתי עבודה ולא רציתי ללמוד.


המכתב הסתיים במשפט "מקווה שאנחנו עדיין בחיים".
כי באותה תקופה הייתי ממש חרדה לקיום שלי.
לא ראיתי עתיד...ולכן היה קשה לי להאמין שיש לי עתיד.


טוב עכשיו זה הזמן לפתוח את רשימת המטלות שכתבתי לעצמי לפני כמעט חודשיים.
דברים לעשות בגיל 22.
אני זוכרת שרשמתי שם דברים שהאמנתי שאני אוכל להשיג ולא שום דבר מוגזם מידי.

טוב זאת הרשימה:

1.לעשות ספורט בקבוע.

2.להתפטר מהעבודה.

3.לאכול אוכל יותר טעים.

4.לסיים את הסיפור "הבחירה של הלב".

5.לרדת במשקל משמעותית.

6.לעשות סדר בציטוטים שלי.

7.לקרוא ספר בשבוע.

8.לחדש את הארון בגדים.

9.לבקר באילת.

10.לצאת הרבה עם אנשים.



אלו הדברים שביקשתי לעצמי.
יש לי שנה לעשות V על כולם.
נקווה שאני אספיק לעשות הכל.


יום הולדת שמח לי!
יום שהיה ונגמר.

סוף סוף אני בת 22.
לא יודעת למה.
יש לי תחושה טובה לגביי הגיל הזה.
המספר 22 זה מספר מזל שלי.
אז אני מלאת אמונה שזאת תהיה שנה של פריצת דרך בחיי.




















0 תגובות
זוועה
19/04/2019 17:31
sunshine
זוועה.
זוועה.
זוועה.
הסיפור שהתחלתי לכתוב כתוב זוועה.
היה לי כל כך כיף לכתוב אותו.
אבל כשהייתי צריכה לקרוא אותו ולהמשיך אותו הבנתי שאני פשוט...לא אוהבת את זה בכלל.
משהו שם לא עבד לי.
ואז הבנתי.
שיניתי את הדיבור מגוף ראשון בו הדמות מספרת על עצמה ועל הרגשות שלה לזה שמישהו אחר "המספר" מספר על הדמויות ומה שקורה.
ברגע שהבנתי שזו הבעיה התחלתי לשנות את הפרק הראשון מגוף שלישי לגוף ראשון.
לא סיימתי.
וגם אחרי שאני אסיים אני אצטרך לקרוא שוב ושוב עד שאני ארגיש שזה באמת טוב.

למי שהולך לקרוא את הסיפור אחרי הפוסט הזה סתם שתדעו...החלק שערכתי מחדש והחלק הישן מסומנים על ידי קו מפוספס.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ומה גם שאני רוצה להמשיך ולערוך כי העריכה הזאת שהתחלתי היא פשוט לשנות מגוף שלישי לראשון ולא לעומק.
קיצר פעם ראשונה שכתבתי סיפור שהיה לי תענוג לכתוב וסיוט לקרוא.
אני אטפל בזה.
אני יודעת מה אני צריכה לעשות.
פשוט אין לי כל כך זמן לזה.
אז בקרוב אני אערוך שוב ואז רק אחרי שאני אסיים לערוך אני אתחיל לכתוב את פרק 3.


נ.ב
אשמח לדעת אם מעניין אתכם פוסט בנושא כתיבת סיפורים.
איך אני עושה את זה...ממה אני שואבת השראה...וכ'ו.

חג שמח !
ויום הולדת שמח לי...
כן נולדתי בפסח. (לפני 22 שנה ובערך 4 שעות)

0 תגובות
הבחירה של הלב - פרק 2
16/04/2019 13:04
sunshine
יעלי ירדה 2 מדרגות ופנתה ימינה אל המסדרון.
השירותים היו בצד שמאל מול הדלת האחורית.
לפני שהספיקה להגיע לידית איתמר נכנס עם קרלוס.
הוא הביט בה כאילו הוא רוצה לומר לה משהו.
היא היססה שנייה ולבסוף קדה לו מעט עם הראש.
"יעל",הוא אמר לה,"אפשר מילה ?".
הוא נשמע רציני.
"הכל בסדר?",היא שאלה.
"זה בקשר אלייך ואל נועם",הוא אמר בלחש.

"אוקיי",היא ענתה בחשש.
"את יכולה לתת לי כמה דקות לפני שאת הולכת?, אני לא רוצה לגזול זמן מהלימודים".
"כן. בטח".
"אחלה",איתמר ענה בחיוך והמשיך בדרכו.
יעלי צפתה בו כשהוא פנה לעלות במדרגות ביחד עם קרלוס.
"מעניין" יעלי חשבה לעצמה.

"טוב אני כבר צריכה ללכת. אמרתי לך שיש לי תוכניות היום",יעלי קמה והתחילה לדחוף את כל הדברים שלה בחזרה לתיק.
הפלאפון של נועם התחיל לצלצל.
"אמרת שסיימנו",הוא אמר בחיוך כשעיניו על המסך,"אז ברשותך",הוא אמר והראה לה את המסך.
השם של נטלי.
"אתה יכול ללכת",היא אישרה לו והוא במהירות קפץ מהכיסא ענה לפלאפון ורץ את המדרגות למעלה.
"חמוד",היא אמרה לעצמה בקול,"איפה הנעליים שלי ?",היא שאלה את עצמה בקול.

היא הביטה על כפכף אחד שהיה ליד הספה.
הכפכף השני נעלם כשהנועם הרים אותה וסובב אותה באוויר.
אולי מתחת לספר השנייה.
היא לקחה את התיק והתקרבה אל הספה לחפש את הכפכף.


איתמר שמע את נועם עולה בחזרה לחדר.
"סיימתם?",הוא שאל את אחיו.
"כן",ענה נועם במהירות,"אתה יכול לשחרר את קרלוס היא הלכה".
איתמר לא הבין.
הרי הם סיכמו לדבר אחרי השיעור.
נועם דיבר עם מישהי בפלאפון...איתמר ידע שזאת מישהי כי נועם פשוט היה כל כך שקוף.
הוא גם ידע שזאת מישהי שנועם ממש מחבב.
זה הכל בעיניים.
"אתה בטוח שהיא הלכה?",איתמר שאל רק כדי להיות בטוח.
"כן. היא אמרה שיש לה תוכניות בגלל זה היא הלכה מוקדם".
"אה",איתמר אמר מאוכזב.
היא כנראה שכחה.
נועם לא חיכה ונכנס לחדרו להמשיך את השיחה בשקט.
איתמר שיחרר את קרלוס שזינק החוצה מהחדר.

לא חלפה דקה ומיד נשמעה צעקה של בחורה.
איתמר רץ למטה במהירות.
מבוהל הוא הביט סביב לראות איפה יעלי.
הוקל לו כשהוא מצא אותה על הרצפה בין השולחן לספה מלטפת את קרלוס.
"אתה חמוד!",היא אמרה לכלב,"מי חמוד?!",היא אמרה ומעכה את הפרצוף של קרלוס.
איתמר החניק צחוק.
יעלי שמעה והבחינה בנוכחותו.
היא רק הביטה בו בחיוך.
"מה את עושה שם על הרצפה?",איתמר שאל משועשע.
"הכפכף שלי הלך לאיבוד",היא התלוננה,"ואני ממש ממהרת לאוטובוס".
היא שכחה - הבין איתמר.
"אני אקפיץ אותך לאן שאת צריכה",איתמר הציע,"ככה נוכל גם לדבר".
יעלי הביטה בו נבוכה,"סליחה!. אני לגמרי שכחתי!".
"זה בסדר",איתמר אמר בכנות.
"אתה לא צריך להקפיץ אותי אני אקח את האוטובוס השני",היא אמרה והמשיכה לחפש את הכפכף.
"איפה אתה?!",היא שאלה בתסכול כשלא הצליחה למצוא את הכפכף.
איתמר הסתכל סביב.
בסופו של דבר הוא ראה את הכפכף בתוך העציץ.
הוא לא הבין איך לעזאזל הוא הגיע לשם.
הוא שלף את הכפכף וכחכח בגרונו.
יעלי הביטה בו ובכפכף שבידו ואז בעציץ...מביך.

הם יצאו החוצה כשאיתמר פשוט התחיל לדבר.
"את בטח שאלת את עצמך איפה ההורים שלנו",הוא התחיל לדבר.
יעלי אישרה את הנחתו במבטה.
"ההורים שלנו גרושים. עם אבא אנחנו לא בקשר לא חשוב למה. אמא שלנו התחתנה לאחרונה וכרגע היא ובעלה בחופשה ארוכה בחו"ל".
יעלי לא הבינה למה הוא מספר לה את זה.
"את ונועם מאוד קרובים",הוא אמר לבסוף,"שמעתי את השיחה שלכם מקודם...ואת העצה שנתת לו".
יעלי לא הבינה לאן הוא חותר.
"פשוט רציתי להגיד תודה. אני לא יכול לעזור לנועם בדברים האלה כי הוא לא פונה אליי...כנראה שהוא לא מרגיש בנוח.".
יעלי הסתכלה עליו.
אח דואג.
צעיר כל כך אבל זה נראה שמשקל כבד על כתפיו.
"אני בטוחה שהוא פשוט לא רצה להטריד אותך עם הבעיות שלו. לפעמים אנשים שהם הכי קרובים הם גם הכי פחות...נגישים".
"אז את בעצם אומרת שזאת אשמתי",הוא אמר בחיוך זורח,"אני לא נגיש מספיק".
"לא!",יעלי צחקה,"ממש לא , פשוט...הוא יודע שאתה שם בשבילו הוא פשוט לא רוצה להכביד".
"להכביד?",איתמר חזר על המילה שיעלי השתמשה בה.
יעלי רק הביטה בו חסרת ביטחון לגמרי,"זאת בסך הכל הדעה שלי. זה אח שלך. אתה כנראה מכיר אותו יותר טוב ממני".
"אני באמת מכיר אותו יותר טוב ממך",איתמר אמר ברצינות,"בגלל זה אני יודע שאת צודקת".
הוא נעץ בה מבט ויעלי לא הצליחה להבין.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אקפיץ אותך?",הוא שאל,"אני אשמח לעשות את זה אם תרשי לי".
"זה בסדר",היא אמרה,"חבל על הדלק",היא יצאה מהשער ונופפה לו לשלום.
קרלוס רץ החוצה ונבח כשראה את יעלי מתרחקת.
איתמר חייך כשהביט בכלב מקשקש בזנבו.
"אתה מחבב אותה אה?",הוא שאל את הכלב.
הכלב ענה בנביחה
איתמר צחק.
"גם אני",הוא ענה בצחוק.


-למחרת-

"אתה לא עברת על התשובה שלך נכון?",יעלי שאלה בתסכול,"נועם!. אני כל הזמן אומרת לך לעבור על התשובה שלך ואתה אף פעם לא מקשיב לי !",יעלי הרימה את הקול שלה מעט.
נועם צחק אבל בעיניים לא היה שום חום,"אני אוהב את זה שאת צועקת עליי תמשיכי".
"אני לא צועקת",יעלי התלוננה.
"את כן",הוא אמר ונעץ בה מבט.
יעלי הרגישה את הרגש שלה עולה על גדותיו "תקרא לי כשתהיה מוכן ללמוד ברצינות",היא אמרה בקרירות וקמה לכיוון החצר האחורית.

בדרך לשם היא עברה על פניי איתמר שבדיוק בא למטבח.
"מה עשית הפעם?",איתמר שאל.
"כלום",הוא ענה וחזר לתרגיל שלו.
"המורה שלך כועסת. זה מפחיד".
"אל תדבר עליה ככה. עובר עליה משהו וזה לא ענייני מה...וגם אם אני אשאל היא לא תגיד לי",נועם אמר במרירות.
"אתה רוצה שאני אדבר איתה?",איתמר הציע.
"אתה?",הוא שאל מבולבל,"מה הקשר?".
"אין שום קשר",הוא אמר בנינוחות,"לפעמים האנשים הכי קרובים הם הכי פחות נגישים".
"מה?",נועם שאל מבולבל.
"מה שאני אומר זה שלפעמים יותר קל לדבר על דברים כאלה עם אנשים שלא ממש מכירים אותך".
נועם רק בהה בו שניות ארוכות ולבסוף אמר,"אז למה אתה מחכה?. שאני אתן לך רשות?".
איתמר חייך והלך.
הוא הגיע לדלת האחורית ושמע אותה בוכה בחוץ.
הוא היסס אם לצאת...לבסוף פתח את דלת השירותים ולקח משם טישו.
כשבידו הנייר הוא דפק בעדינות על הדלת פתוחה.
"מה?",יעלי ענתה תוך כדי שהיא מנגבת את הדמעות.
איתמר פתח את דלת הרשת ויצא החוצה.
יעלי נעצה בו מבט.
משהו במבט הזה.
בסערה הזאת.
בכעס הזה שהיה בעינייה...הוא ראה במבט הזה את עצמו.
הוא הושיט לה את הטישו כמנחה של שלום.
היא לקחה ממנו את הטישו וקינחה את אפה.
היא פינתה לו מקום על הספסל והוא התיישב בשמחה.
הוא פשוט שתק וחיכה.
הוא ראה שהיא מרגישה לא הנוח עם הדממה אז הרשה לעצמו לשאול,"מה קרה?".
"אני פשוט. כל כך עצבנית",היא אמרה שרגלה מקפצת.
"על מי?",הוא שאל.
"לא יודעת. אני פשוט עצבנית",היא ענתה חסר מנוחה.
"מה קרה שם עם נועם?",הוא שאל בעדינות.
"לא יודעת",היא ענתה.
"יעלי",הוא אמר,"אני יודע איך זה לשרוף את עצמך בפנים. אל תעשי את זה לעצמך. מה שזה לא יהיה שמכביד עלייך. את יכולה לספר לי".
"למה שאני אספר לך?",היא שאלה ונעצה בו מבט.
התוקפנות שלה...כמו נועם...איתמר לא אהב את זה בכלל...אבל בניגוד לנועם איתמר הבין מאיפה זה מגיע.
הוא פשוט שתק ונתן בה את אותו המבט שנועם נתן בה.
לפתע יעלי התחילה לבכות שוב.
"אני שונאת את עצמי",היא אמרה לבסוף,"אני שונאת את זה שאני כל כך תמימה לפעמים. אני שונאת את איך שהרמתי את הקול שלי על נועם ועל איך שהוא הביט בי...ואיך שאתה מביט בי עכשיו. אני שונאת לכעוס כל כך כל הזמן".
"את לא כל הזמן כזאת. אל תהיי קשה עם עצמך".
"אני כל הזמן כזאת. אני כל הזמן על הגבול. זה כאילו שאני הולכת כשלב שפשוט באופן קבוע בוער...ולפעמים זה בסדר ולפעמים אני שורפת דברים. אני פשוט שורפת גשרים בלי להסתכל לאחור ואני שונאת את זה!".
"הבנתי",איתמר אמר לבסוף.
"אז מה אני אעשה עכשיו?",היא שאלה אותו.
"מה את רוצה לעשות?",הוא שאל אותה בחזרה.
"לקבור את עצמי",היא ענתה.
איתמר צחק,"אם את מצטערת...פשוט תבקשי סליחה. זה באמת לא כזה מסובך.".
"אני לא מאמינה סליחה יכולה פשוט לתקן את הכל. אפילו אם הוא יסלח לי...זה לא יהיה אותו דבר. הוא יזכור לי את זה.".
"לא תדעי אם לא תנסי",הוא אמר ונכנס בחזרה לבית.
הוא ראה את נועם שצוטט להם לשיחה.
איתמר חייך אליו ונועם יצא בזהירות החוצה אל יעלי.
הוא התיישב לידה וכרך את ידו הימנית סביבה.
"את יודעת ששמעתי כל מילה נכון?",הוא שאל בחיוך.
"אתה יודע שאני מצטערת נכון ?",היא אמרה והביטה בו כשדמעות מאיימות להתפרץ ממנה שוב.
"יעלי",הוא התחיל לומר,"מה שמפריע לי זה לא איך שדיברת אליי מקודם. אני יודע שזה לא אישי. מה שמפריע לי זה שאת לא משתפת אותי. את החברה הכי טובה שלי.".
"באמת?",היא שאלה מופתעת.
"באמת".
"באמת באמת?",היא שאלה שוב הפעם עם חיוך.
"באמת באמת באמת",הוא אמר תוך כדי שהוא מדגדג אותה.
"נועם לא!",היא צחקה.


כמו נועם גם אחיו איתמר מצא את עצמו מצוטט.
הוא לא הבין למה הוא עשה את זה.
זה כל כך לא מתאים לו.
ברגע ששמע אותם צוחקים הוא לא יכל שלא לחייך.
החברה הכי טובה של אח שלו דיי מוצאת חן בעיניו...הוא הבין את זה עכשיו.
בת כמה היא בכלל ?
איפה היא גרה ?
יש לה חבר ?
כל אלה דברים שאיתמר שאל את עצמו תוך כדי שהתרחק והשאיר אותם לבד.







נ.ב 

עוד פעם זה לקח לי שעתיים.
אולי שעתים וחצי.
מזכירה לכם שאני כותבת תוך כדי ומיד מהראש לפה.
בלי עריכה בלי חשיבה רצינית קדימה.
פשוט כותבת.
כרגע שינית קצת דברים וסצנות מהפעם הקודמת.
אבל התכנון הוא להמשיך עד שאני אגיע לאותה נקודה בדיוק שזה עצרתי בפעם הקודמת.

פעם שעברה כתבתי כשהיה לי את כל הזמן לעצמי.
עכשיו אני כותבת כשאני בלחץ של ללכת לעבודה.
עוד שבועיים אני כבר לא אעבוד אז הכל בסדר.
כרגע זה לא נראה שהעבודה משפיעה על הכתיבה.
אני אעבור על זה שוב באוטובוס בדרך לעבודה.

מקווה שאהבתם! 







0 תגובות
הבחירה של הלב - פרק 1
16/04/2019 01:56
sunshine
כל חיי הייתי לבד.
אני מה שנקרא "אנטי חברתית".
בנוסף לכך אני גם בת יחידה.
בבית הספר היו לי חברות...אבל סתם הייתי ברקע...לא באמת הרגשתי שייכת.
וכשחושבים על זה...גם אף פעם לא ממש ניסיתי.
תמיד הרגשתי שונה...ואני לא מתכוונת להתאים את עצמי לאחרים.
בסופו של דבר בית ספר הסתיים.
כבר לא הייתי צריכה לסבול נוכחות של אנשים שאני לא באמת מכירה ולא מכירים אותי.


מתנשאת.
אנוכית.
חכמולוגית.
כלבה.
נסיכת הקרח.

לא משנה איך קראו לי...זה לא פגע בי.
כי זה היה נכון.
מה יש לה להיעלב אם זה נכון ?
ותכלס...למי אכפת ממה שאחרים אומרים ?
לא אכפת לי מהם ומהדעות הלא רלוונטיות שלהם.



עברו כבר כמה חודשים מאז שסיימתי תיכון.
לא הרבה השתנה.
אני עדיין רוב היום לבד.
אני מרגישה פשוט...שלפעמים זה בסדר להיות לבד.
כשאני לבד טוב לי.


לא ראיתי ולא דיברתי עם נועם הרבה זמן.
קשה להסביר את היחסים בנינו.
כשלמדתי איתו באותו בית הספר והמורה תיקי ביקשה ממני לחנוך אותו ולעזור לו בלימודים...דברים היו ברורים.
אבל עכשיו פתאום הוא מבקש ממני עזרה...שזה שינוי ענק כי כשהכרתי אותו בהתחלה הייתי צריכה לתחמן אותו כדי לגרום לו להקשיב.
"כמובן שאני אשלם לך. אני ממש צריך את העזרה שלך יעלי",איך יכולתי לומר לו לא?
לא הייתי לי סיבה טובה לומר לו לא.

עברתי בשער והייתי המומה ממראה הבית של נועם.
שערי הארוך היה פזור ולבשתי טי-שקט קצרה לבנה עם מחשוף וי וחצאית קפלים ארוכה בצבע ורוד עתיק.
הרגשתי הכי בנוח בחצאית ארוכה וטי שרט פשוטה.
מישהי פתחה את הדלת.
"היי",אמרתי עם בחיוך,"את יעל נכון?. תיכנסי חמודה",ענתה האישה
אם היו מבקשים ממני לתאר את הבית של נועם במילה אחת...הייתי בוחרת במילה "שלו".
לגמרי ההפך מהבית שלי.
אמא שלי ציירת ככה שכל הבית עמוס בכל מיני ציורים,צבעים,ופריטים אחרים ממש מוזרים.
הבית שלי מבולגן כמעט תמיד.
אפילו כשהוא לא.
הבית של נועם לעומת זאת היה נקי ומסודר והכל היה חשוף לעיני כל וברור.

לקח לי כמה רגעים להבין שהאישה שפתחה לי את הדלת היא מנקה ולא בת משפחה.
ברגע שנכנסתי היא הכניסה כלי ניקוי לארון ומיהרה לעוף הביתה.

היא השאירה אותי לבד בבית הגדול והשקט מידי.
איפה נועם לעזאזל?
אולי אני פשוט תקרא לו ?
לא...שקט מידי.
חייגתי אליו.
יכולתי לשמוע את הפלאפון שלו מצלצל...הפנתר הורוד.
ללא ספק הפלאפון של נועם.
שמעתי את הצליל מתקרב ואת נועם יורד במדרגות למטה.
"נועם!!",מישהו מלמעלה צעק.
זה לא היה נועם שירד במדרגות.
בחור שנראה כבן 20 ירד כשבידו הפלאפון של נועם.

שיער זהוב,גופייה לבנה ומבט משתהה.
משהו בו נראה...מוכר.
טבעי.
"פגשתי אותו כבר פעם ?" - שאלתי את עצמי.
אבל לא היה לי מושג מי היה הבחור וזה גם לא ממש עניין אותי מספיק כדי לחשוב על זה.
כשהבנתי שהפלאפון שבידי עדיין מחייג ללא צורך ניתקתי.

הבחור בהה בה כמה שניות כשהפלאפון שבידו הפסיק לצלצל.
"נועם!!!",הוא קרא שוב בלי להסיט את מבטו מיעלי.
"מה?!",נועם קרא ויעלי ניסתה להבין מאיפה מגיע הקול.
"המורה שלך פה",צעק הבחור עם השיער הזהוב.
"אני כבר בא!",ענה נועם בתשובה.

הבחור התקדם לעברי עד שעמד במרחק של חצי מטר ממני.
"את יכולה להביא לו את זה?",הוא שאל והגיש לי את הפלאפון שבידו.
"אוקיי",עניתי ולקחתי את הפלאפון מידו.
"אחלה. אגב,אני איתמר אח שלו",הוא אמר בחיוך,"בהצלחה!".
"תודה",עניתי באוטומט.
איתמר עלה במדרגות ואני מצאתי את עצמי עומדת באמצע הסלון כמו עץ.
בסופו של דבר החלטתי להתיישב על הספה.
יעלי הניחה את הפלאפונים על השולחן ואת התיק שלה על הרצפה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כשנועם הגיע לבסוף הוא התנצל ואמר שהוא היה צריך לשטוף את הכלב שלו שהתגלגל בשלולית מסריחה ברחוב.
כשהוא הופיע מולה עם שיער רטוב יעלי לא יכלה שלא לחשוב למה השיער שלו שחור כל כך ואילו של אחיו זהוב.
"פעם ראשונה שאני בבית שלך",אמרה לו ונעמדה על רגליה היא חייכה אליו,"לא אמרת לי שאתה עשיר".
נועם צחק,"אם הייתי אומר לך היית יוצאת איתי?",הוא שאל בהתגרות.
יעלי חייכה חיוך זורח,"אתה חמוד!. אבל אתה חייב להפסיק לפלרטט עם כולן יום אחד זה יתנקם בך".
"אני לא מפלרטט עם כולן",הוא הגן על עצמו,"רק עם בנות חכמות כמוך".
יעלי צחקה עכשיו בקול,"אתה שוכח את נופר".
"היי נופר אומנם לא העיפרון הכי חד אבל את חייבת להודות שיש לה קסם".
"אני לא רוצה לצאת כלבה אז אני לא אומר עוד מילה בנושא",יעלי ענתה תוך כדי שהיא מרימה את התיק שלה מהרצפה.
נועם רק חייך אליה,"אכפת לך אם אנחנו נלמד במטבח?. פשוט החדר שלי לא מסודר".
"אתה יודע שלא אכפת לי אבל אם נוח לך יותר במטבח אז אין לי בעיה".
"אוקיי",הוא ענה ולקח ממנה את התיק.
יעלי לא יכלה שלא לחייך.
"אתה מנסה עליי מהלך ?. כי אם כן זה עובד טוב. תרשום את זה לעצמך בספר הפיתוי שלך בענק -חוק ראשון: תהיה ג'נטלמן!-".
"איך ידעת שיש לי ספר כזה?",הוא שאל ספק ברצינות ספק בצחוק.
"במה המבחן הראשון שלך?",יעלי שאלה כשהגיעו והתיישבו ללמוד על הבר במטבח.
"ספרות",הוא ענה.

במשך שבוע הם למדו למתכונת בספרות.
כל השבוע הזה יעלי לא ראתה את ההורים של נועם אפילו פעם אחת.
את אחיו איתמר ראתה מידי פעם כשרצה משהו מהמטבח או כשיצא החוצה לחצר.
מאיפה שהם ישבו יעלי יכלה לראות את הבריכה הגדולה ומבנה שממנו איתמר נכנס ויצא לעיתים תכופות.
לא היה עוד מישהו בבית חוץ מהם העוזרת והכלב הפרוותי של נועם.

"קיבלתי 94 !",נועם צעק כשיעלי באה להכין אותו למבחן במתמטיקה.
"במה ?!",היא שאלה מופתעת כשנועם רץ אליה.
לפני שהבינה מה קורה הוא הרים אותה באוויר.
היום היא לבשה שמלה ארוכה בצבע כחול כהה וכשנועם הרים אותה באוויר וסובב אותה אחד מהכפכפים שלה התעופף לו רחוק.
"נועם חיים תוריד אותי עכשיו !",היא ציוותה בקול סמכותי.
הוא הוריד אותה בעדינות וחייך אליה חיוך נבוך,"אל תקראי לי ככה !",הוא צחק.
"לא ענית לי...במה קיבלת 94?",היא שאלה שוב.
"במתכונת בספרות",הוא ענה בהתרגשות.
"אה",היא אמרה וצחקה,"כל הכבוד!",היא אמרה והביטה עליו במבט מבולבל.
"מה?",הוא שאל כשראה שהיא רוצה לשאול משהו.
"לא,פשוט...זה מפתיע אותי שאתה כל כך שמח. לא שזה רע !. אתה צריך להיות גאה...עבדת קשה".
"ת'אמת?",נועם אמר,"זה לא רק הציון",הוא אמר בחיוך ממזרי.
"מה?",היא שאלה מסוקרנת.
"את מכירה את נטלי נכון?",הוא שאל בהיסוס.
"כן. החמודה עם המשקפיים".
"כן זאת !",הוא ענה בהתלהבות,"אז היא ממש אוהבת ספרות והיא כאילו הכי חכמה בכיתה אז התערבתי איתה שאני מקבל יותר ממנה".
"על מה התערבת?",יעלי שאלה בחיוך.
"על נשיקה!",הוא אמר בהתלהבות של ילד מתבגר.
יעלי לא יכלה שלא לדחוף אותו המומה.
"נועם!!",היא אמרה בהתרגשות,"היא אשכרה התערבה איתך ?!".
"אשכרה יעלי. אשכרה! אשכרה! ",הוא ענה בהתלהבות,"ונחשי כמה היא קיבלה?".
יעלי הכירה את נטלי וידעה שאין לה שום ציון מתחת ל90...ונועם כנראה ניצח,"92?",ניחשה לבסוף.
"87!",הוא ענה.
יעלי חייכה.
"אתה הולך לגבות את הנשיקה הזאת?",היא שאלה.
"האמת...לא יודע...זה מרגיש לי קצת...",נועם התחיל לגמגם,"-לא מוסרי",יעלי השלימה אותו.
"מה לא מוסרי?",אמר קול וקטע את השיחה.
איתמר עמד מולם עם רצועה ביד.
"כלום",ענו שניהם יחד.
איתמר קימט את מצחו בחשד ופנה לכיוון המלונה של קרלוס.

נועם ויעלי הסתכלו אחד על השני.
"אני לא רוצה לדעת מה הוא חושב עלינו",היא אמרה וצחקה.
"למי אכפת!?",אמר נועם חסר סבלנות,"מה אני אמור לעשות עכשיו?!".
"אם אתה שואל אותי-"יעלי התחילה לומר,"אני שואל אותך",נועם קטע אותה בכוונה.
יעלי הרביצה לו שוב בעדינות בחזה ולחשה,"אני חושבת שהיא קיבלה ציון נמוך בכוונה".
"מה?",הוא שאל מבולבל.
"אוי נועם אל תהיה תמים. אתה בחור הורס תאמין לי שהיא רוצה שתנשק אותה וזה למה היא קיבלה ציון כזה נמוך".
"87 זה לא נמוך",נועם התלונן.
"אנחנו מדברים פה על נטלי",היא אמרה ונעצה בו מבט.
נועם חשב על מה שיעלי אמרה,"אז לנשק אותה?".
"ברור שתנשק אותה אבל אתה קודם כל צריך להזמין אותה לדייט !".
נועם חייך.
"תודה!",הוא אמר והרים אותה שוב.
"נועם",היא אמרה בכעס.
הוא מיד הוא הוריד אותה אבל לא יכל שלא לתת לה בוסה על הלחי.
"נועם!!",היא לחשה בבהלה,"מה אם מישהו היה רואה".
"אז?",הוא שאל בבדיחות.
"אתה חסר תקנה",היא אמרה,"יאלה יש לי תוכניות הערב אני לא יכולה להישאר איתך עד מאוחר".


"אני הולכת לשירותים בינתיים תפתור את שני התרגילים האלה",היא אמרה וקמה ומהכיסא.
הוא הביט בה מבולבול,"שני תרגילים?",הוא שאל,"את הולכת למספר 1 או למספר 2 ?",ברצינות.
יעלי הסמיקה.
"את יודעת שאני צוחק!",הוא אמר מופתע וצחק בקול.
"זה עדיין מביך!",היא התלוננה,"וכן שני תרגילים לא אמורים לקחת לך הרבה זמן אז יאלה אני מצפה ממך לסיים עד שאני חוזרת!".


יעלי ירדה 2 מדרגות ופנתה ימינה אל המסדרון.
השירותים היו בצד שמאל מול הדלת האחורית.
לפני שהספיקה להגיע לידית איתמר נכנס עם קרלוס.
הוא הביט בה כאילו הוא רוצה לומר לה משהו.
היא היססה שנייה ולבסוף קדה לו מעט עם הראש.
"יעל",הוא אמר לה,"אפשר מילה ?".
הוא נשמע רציני.
"הכל בסדר?",היא שאלה.
"זה בקשר אלייך ואל נועם".







נ.ב

שעתיים אני יושבת וכותבת את הפרק הזה.
אולי אפילו יותר.
אני לא ממש שמה לב.
בכל אופן מקווה שאהבתם את הפרק.
מקווה שלא הפריע לכם כמה שנועם ויעלי קרובים למרות שהיא המורה שלו.
ומקווה שאתם לפחות קצת במתח לדעת מה יהיה בפרק הבא.
אני חייבת ללכת לישון למרות שאני מתה כבר להמשיך ולכתוב את הפרק הבא.

אה ולמי שלא יודע זה סיפור שאני כותבת מחדש.
אולי אפילו אם שינויים מהותיים.

אה ולא הספקתי לעשות קריאה שנייה.
ודי כואב לי הצוואר.
מחר בבוקר אני אקום ואמשיך כי אני עובדת ערב.


0 תגובות
פשוט מאכזב
15/04/2019 23:37
sunshine
יום אחד אני אתאהב.
זה חייב לקרות.
אבל במי ?!
יותר חשוב...האם זה יהיה חד צדדי ?
אין לי כוח לאהבה חד צדדית.
אין לי כוח להביט בהם מתאהבים במישהי אחרת.
אין לי כוח לחכות ולקוות שיום אחד יבחינו בי...כי הם אף פעם לא מבחינים בי.

איך הייתי רוצה להתאהב ?!
טוב אני יודעת שאף אחד מאיתנו לא בוחר איך להתאהב...אבל עדיין.
אולי אם אני אחשוב על זה ממש חזק זה יתגשם.


הייתי רוצה לפגוש אותו אחד על אחד.
שהקשר שלנו יתחיל מאיתנו ולא מחברים או מסגרת משותפת.
היית רוצה שקודם כל נהיה חברים.
ואז כשנכיר לעומק לאט לאט נסתכל אחת על השנייה בצורה מיוחדת...אבל אף אחד לא יעיז להתוודות על רגשותיו ראשון.
הייתי רוצה שיקנא לי קצת.
שאם הוא יראה שאני מדברת אם מישהו הוא ישאל אם זה חבר שלי.

אני זוכרת שפעם אחת X שאל אם מישהו שהתקשר אליי היה חבר שלי.
זה היה אבא שלי.
אבל המחשבה שאת X זה מעניין אם יש לי חבר או לא.
הצורה שבה הוא שאל את זה.
כאילו הוא מפחד מהתשובה.
כשאני חושבת על זה...זה דיי סימן לכך שמישהו מחבב אותי.
אבל לא יכול להיות.
לא יכול להיות שX חיבב אותי.

כי אם כן...אם הוא באמת חיבב אותי ולא עשה כלום לגביי זה...זה פשוט מאכזב.








0 תגובות
חוזרת לכתוב את הסיפור "הבחירה של הלב"
14/04/2019 04:19
sunshine
החלטתי לחזור לכתוב את הסיפור "הבחירה של הלב".
הסיבה שלא סיימתי אותו היא כי היה לי קשה לכתוב אותו.
הוא נגע משום מה בדברים שהיה לי קשה לכתוב עליהם.
הסיפור הזה עוסק בבחירה.
אני עוד לא בטוחה מה באמת מסתתר בתוך הסיפור הזה.
אני צריכה להתחיל לכתוב אותו מההתחלה ולסיים אותו כדי לדעת על מה הוא באמת.

הסיפור בהמשכים הראשון שכתבתי "בשמלה שחורה" הוא על להיות עם הבן אדם הנכון לך.
זהו סיפור אהבה פשוט.

הסיפור הזה לעומת זאת שונה.
הוא על חברות.
הוא על אי וודאות.
מנצחים ומפסידים.
על חוסר שליטה במה שהלב רוצה.
ובסופו של דבר הלב צריך לבחור.
מה תהיה הבחירה ?
של מי באמת הבחירה ?
מה יהיה הסוף ?
זה לא ברור לי בכלל.

אבל כשהדפסתי את הסיפור לפני שעה כדי להתחיל לעבוד עליו...היה לו ריח.
אני לא יודעת איך להסביר את זה...היה לו ריח.
לא של דפים או של דיו.
היה לו ריח פנימי כזה.
כמו לשמוע שיר ולהיזכר בזיכרון ישן.
הרחתי את הריח שלו.
ריח שלא דהה עם החודשים הארוכים שעברו.
הסיפור עדיין חי בתוכי.
הוא היה שם כל הזמן.
חיכה שאני אהיה מוכנה לכתוב אותו כמו שצריך.

ובגלל זה אני כותבת אותו שוב.


קשה להסביר את הסיבה ללמה אני כותבת סיפורים.
הסיפור דורש להיכתב.
הוא דורש להיות.
הוא דורש לרתק.
להפתיע.
אם אני לא כותבת אותו הוא לא קיים...אפילו לא בתוך ראשי.
אבל ברגע שאני כותבת אותו...אני חיה אותו.
ובגלל זה לכתוב זה כל כך קשה עבורי.
כי אני לא יכולה פשוט לסיים לכתוב סיפור.
אני צריכה שזה ירגיש נכון.
אני צריכה שכל הפרטים החשובים יהיו שם.

והסיפור הזה חסר כל כך.
והסצנות שלא כתבתי.
התמונות.
הרגשות.
החיוכים.
הנופים.
הם פועמים בי.
מחכים לתורם להופיע בעלילה.



אז אני כותבת אותו מחדש.
הפעם כמו שצריך.
הולכים להתווסף עוד דמויות.
עוד רקעים.
עוד אופי.

מתי אתם תוכלו לקרוא אותו סוף סוף ?
כשאני אכתוב את ההתחלה.
פעם שעברה התחלתי מהאמצע.
אז עכשיו העבודה עליו קשה יותר מהעבודה על כל סיפור אחר.



אני יכולה לדבר על זה שעות אבל אתם לא תבינו כלום.
כתיבת סיפור עבורי היא יותר מאשר סתם כתיבת סיפור.
זה ליצור עולם.
זה לחיות חיים של מישהו אחר.
לבחור לפי הרצונות והצרכים שלו.
זה לבנות אותו.
הדמויות שלי חשובות לי כל כך.
אני רוצה להכיר אותן.
לכתוב על מישהו שאתה לא מכיר זו רשלנות ספרותית.


מבטיחה לכם שאם אני אכן אצליח לכתוב ואפרסם אותו פה...הוא יהיה פי מאה הרבה יותר מעניין ושלם ממה שהוא היה קודם.




0 תגובות
מחבבת אותו
14/04/2019 01:43
sunshine
מחר אני לא עובדת.
אני בחופש.
סוף סוף אחרי חמישה חודשיים.
אני לא ממש בטוחה מה אני אעשה בחופש שלקחתי לעצמי.
יש לי יומיים להינות ממנו.
ואז בחזרה לעבודה.
אבל תכלס יש עוד חגים בדרך.
עשיתי בדיקה ונשארו לי עוד 10 ימי עבודה לפני שאני עוזבת.


המנהלת שלי שאלה אותי אם אני רוצה לעבוד ביום שישי.
יכולתי להגיד לא.
אמרתי כן.
למה אמרתי כן ?
בגלל שידעתי שקודם כל זה יהיה רק ל4 שעות.
ובגלל שאני לא אצטרך לפתוח את החנות.
והסיבה הראשית...הכי הוא יהיה שם.
אני אוהבת לעבוד איתו.
יום שישי היה נהדר.
כמעט היה לי חבל שאני עוזבת.
אני לא בטוחה אם הוא ידע שאני עוזבת לפני שאמרתי משהו לגביי זה כדרך אגב.
"עוזבת בסוף אפריל"...כשאמרתי את זה הוא עשה פרצוף.
לא בטוחה אם זה כי הוא פשוט לא ידע או כי זה ביאס אותו.
הגיוני שזה יבאס אותו קצת.
לפני שבאתי הם סבלו ממש כי הם לא הצליחו למצוא עובד טוב.


אני זוכרת שביום הראשון שעבדתי איתו עוד כשלא ממש הבנתי מה לעזאזל אני עושה...הוא אמר לי כמה שהיה לו קשה אם כל המחליפים האלה והעובדים הזמניים...ואז הוא אמר "אז תודה שבאת".

מה אני אעשה הוא ממיס אותי.
אני מחבבת אותו.
הבנתי את זה היום.
בערב שלפני שישי היה לי מצב רוח טוב...כי ידעתי שאני אראה אותו מחר.
ואז ביום שישי...היה לי כל כך כיף לעבוד איתו.
אני מרגישה רגועה כשאני איתו.
שלווה.
אני אוהבת להיות איתו ואני מחבבת אותו והוא לא מלחיץ אותי כלל.
אני זוכרת שבהתחלה הוא לא ממש חיבב אותי.
הוא סוג של בחן אותי.
קודם כל...איחרתי לו ביום הראשון לעבודה.
אחרי בערך חודש שעבדתי שם...חודש שלא עבדתי איתו הרבה כי הוא עובד פעמיים בשבוע ולרוב זה לא איתי.
אחרי חודש גילינו מה הגילאים שלנו.
אני גדולה ממנו ב4 חודשים.
חשבתי שהוא בן 27 והוא חשב שאני בת 19.


מאז עברו כל כך הרבה חודשים.
לא ראיתי אותו הרבה.
רק לרגעים.
רק לכמה דקות.
עבדנו ביחד אולי 3 פעמיים...אז כשהיא הציעה לי...אמרתי לה כן בשמחה.


אני שמחה שעשיתי את זה.

אבל...אוף אני לא אראה אותו יותר.
זה למה עשיתי את זה.
כי ידעתי שזאת תהיה הזדמנות לעבוד איתו בפעם האחרונה.

הוא חמוד ומצחיק וכל כך שקוף.
אבל אין לי ביטחון.
הוא גבוה מאוד ואני נמוכה...אנחנו לא ניראים קשורים ביחד בכלל.
אבל משום מה...אני עדיין מחבבת אותו !


אני לא בטוחה אם באמת יש שם משהו.
אם הוא בכלל חושב עליי כמו שאני חושבת עליו.
אם הוא מחייך לעצמו כמו שאני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת בדברים שאמרנו ועשינו ביחד.


יכול להיות שאם הייתי עובדת איתו ולא עם המנהלת שלי...הייתי נשארת.
איתו כיף לי.
כי הוא עוד עובד.
ולא המנהל שלי.


טוב אם יש משהו שלמדתי זה שאני חייבת לעבוד עם אנשים שכיף לי לעבוד איתם.
ולא לבד.

עוד משהו שלמדתי...זה שאני פחדנית.
הלוואי והוא היה מתקרב אליי.
רוצה להיות בקשר טוב איתי ולא רק בעבודה.
בחיים.


למה אני מחבבת אותו ?
לא יודעת.
אני פשוט מחבבת אותו.
והוא לא מתאים לי בכלל.
הוא טוב לי.
אבל אנחנו לא זיווג משמיים.
אבל אני לא מחפשת זיווג משמיים.
מחפשת חברים.


מה הסיכוי שהוא יהיה אחד מהם?


הוא רואה אותי.
זה למה אני מחבבת אותו.
הוא לא מתעלם מהנוכחות שלי.
הוא משתף אותי במחשבות שלו.
ואני ברגשות שלי.


אוף.
באסה שאני לא אראה אותו יותר.
ואם כן זה בטח יהיה רק לרגע.

אני מניחה שאני בסדר עם זה.
אני לא מתכוונת לאחוז יותר באנשים שהם רק זמניים.
אבל הלוואי והוא לא היה זמני.



אני מחבבת אותו.
אני מחבבת אותו!!!!!
טוב לי לומר את זה.
טוב לי להרגיש את זה.
האם הייתכן שאני מתאהבת ?

הלוואי שלא.
שהלוואי שזה פשוט קשר יפה שאני מוצאת עם בן אדם.
כי אם אני כן מאוהבת בו זה יהיה חד צדדי.
אבל אם הוא כן מחבב אותי.
הוא כנראה לא יעשה צעד.
וגם אני לא.










0 תגובות
יש לי עבודה
09/04/2019 14:32
sunshine
קצת אחרי שהבנתי שהדבר היחיד שחשוב לי הוא להרגיש טוב...מצאתי עבודה.
ואז החיים שלי הפכו לרכבת הרים ריגשית.
אני פתטית.
למה אני מתבכיינת כל כך ?
למה כל כך רע לי בפנים ?

אולי זה כי אני הייתי אמורה לעשות משהו אחר עכשיו.
אולי זה כי אני במקום שהנשמה שלי דועכת בו.

הנשמה שלי מרגישה כמו זאב מוכה.
זאב מטורף.
אדם לאדם זאב.
הנשמה שלי למדה מה זאת אצילות בחצי שנה האחרונה.
מה זה להיות הבן אדם הטוב יותר.
הנחמד יותר.
להיות בן אדם ולא זאב.

גיליתי שאני יותר נחמדה ממה שחשבתי.
גיליתי שלפעמים אני נחמדה מידי.
ושאין לי ממש שליטה על זה.


האם נשאר לי עוד מה ללמוד ?
האם בגלל זה אני עדיין נמצאת במקום למרות שלא טוב לי בו ?
אני כבר יודעת שאני עוזבת.
אולי הסיבה שכל כך רע לי זה כדי שאני לא אשכח...שבסוף החודש הזה אני חייבת לעזוב.
לא לשכוח.


הסיבה שאני מרגישה כל כך רע זה לא בגלל העבודה.
זה בגלל החוסר מימוש עצמי.
יש לי כל כך הרבה דברים אחרים שאני רוצה לעשות.
אני לא מצליחה לחייך.
אני לא מצליחה להירגע.
העבודה שואבת ממני את כל החיות.
כי אני משקיעה בה את רוב זמנית.


אז אני לא פתטית.


הלוואי ויכולתי להשקיט את הקול הזה שרוצה לממש את עצמו.
רק לחודש הקרוב.
אבל אני מניחה שזה שהאביב כבר פה ועוד מעט אני בת 22...זה משפיע עליי.
כי הזמן עובר ולא הגשמתי שום דבר מהדברים שרציתי.
אני לא מגשימה את עצמי.
דברים שאנשים אומרים מכעיסים אותי ומדכאים אותי.

אני חייבת לשחרר.
להפסיק לכעוס.
להפסיק להילחץ.



טוב.
יש לי 5 דקות לברר איך אני מפסיקה להרגיש כל כך חרא.


סיבות להרגיש חרא:
1.אני עובדת בעבודה שאני לא רוצה לעבוד בה.
2.אני עייפה.
3.אני רוצה לעשות דברים אחרים ואין לי זמן אליהם.
4.אני עוד מעט בת 22 ועדיין לא אהבתי באמת ולא אהבו אותי באמת.
5.אין לי ממש חברות קרובות.
6.החדר שלי קטן מידי מכדי להכיל את הנשמה שלי.
7.אני כבר שנתיים מנסה להוריד את משקל שהעלתי בשירות ללא הצלחה מלאה.
8.יש לי יובש בשפתיים והן מדממות ושורפות. (כבר חודש)
9.החדר שלי מטונף.
10.אני לא אוהבת את הבגדים שבארון שלי ואני לא מצליחה להרגיש נהדר מלבד בשמלות צמודות.
11.היום בחירות ואין לי מושג למי אני הולכת להצביע.



סיבות להרגיש טוב:
1.ירדתי קצת במשקל ועוד קילו ואני מגיעה למשקל שלא נגעתי בו מאז שעליתי במשקל.
2.החורף נגמר וכבר לא כל כך קר.
3.קניתי משחה לשפתיים והן כבר לא נראות זוועה כמו אתמול.
4.עוד מעט יש לי יום הולדת.
5.יש לי מלא ספרים בחדר שרק מחכים שאני אקרא אותם.
6.כשהחודש הזה יסתיים אני אהיה חופשייה לעשות את כל הדברים שלא יכולתי.
7.בעוד חודש אני אוכל לראות כמה פרקים שבא לי של "הכלה מאיסטנבול".
8.עוד שלושה ימים ויש לי חופש.
9.חסכתי יפה את המשכורות שלי.



זה פשוט מרגיש שאין לי זמן להיות מאושרת.
שאני אוכל להיות מאושרת רק בלי הלחץ הזה וזמן שנדרש ממני להקדיש למשהו שאני לא רוצה לעשות.
כל הדברים הטובים מחכים לי רק בסוף החודש.
אבל אולי חלק מהם יפגשו אותי בקרוב.
אולי כמו בהורוסקופ שלי אני אפגוש מישהו ביום חמישי שאני מכירה אבל לא ממש טוב.
אני בספק אם אני בכלל אראה מישהו שאני מכירה שאני לא רואה ביום יום שלי.

ביי.
יש לי עבודה.













4 תגובות
כל כך רע
08/04/2019 11:53
sunshine
אתמול היה בסדר ללכת לעבודה.
השמש זרחה...לא היה קר...הרגשתי טוב.
לרגע הרגשתי מוזר.
כי פתאום הרגשתי טוב.

אבל היום שוב פעם אין לי כוח ליום הזה.
אני צריכה לשרוד רק עוד קצת.
עד יום חמישי בערב.
ואז יהיה לי חופש קצר.
ואולי אחרי החופש דברים ירגישו פחות...קשים.


אני פשוט לא אוהבת את זה.
לא אוהבת את המצב.
לא אוהבת להרגיש ככה.


הזמנתי בגדים מהאינטרנט.
הזמנתי שמלות בגזרה צמודה מאוד.
הן בקושי עולות עליי.
אני אצטרך לרדת לפחות 5 קילו לפני שאני אוכל בכלל לחשוב שהן יתאימו לי.
אני מניחה שהדבר הראשון שאני אעשה אחרי שאני רשמית אעזוב את העבודה זה לתכנן לעצמי תוכנית הרזיה.


מאז שהתחלתי לעבוד ירדתי קצת.
וברגע שאני אפסיק לעבוד אני אצטרך לשנות כמה דברים כי אני מן הסתם אוציא פחות אנרגיה.


אני לא רגועה.
אני מרגישה את הלב שלי מתחרבש שם בפנים.
אני לא מבינה למה.
הרי זה לא כזה גרוע.
נכון זה קשה לעבוד בעבודה שאת לא נהנית בה.
אבל זה לא הדבר הכי נורא בעולם.
למה זה מרגיש כל כך...רע ?















0 תגובות
לא נוח
07/04/2019 02:03
sunshine
לא נוח לי עם עצמי.
לא נוח לי שהחדר שלי מבולגן.
לא נוח לי שחם לי.
השיער שלי מחרפן אותי.
השפתיים שלי יבשות ושום דבר לא עוזר.
הן שורפות ומדממות.

קשה לי ללכת לישון כשאני יודעת שמחר בבוקר הדבר הראשון שאני אעשה זה אתחיל להתארגן לעבודה.
הלוואי וזה לא היה כל כך לא נוח לי.
הלוואי וזה לא היה כל כך קשה לי.
הרי בסוף החודש בעזרת ה' אני עוזבת.
אז למה אני מתייסרת כל כך ?
הרי אני יודעת שזה עומד להיגמר.
אולי זה כי חיכיתי.
אולי כי לפני חודשיים כבר רציתי לעזוב.

אוף כוס אמק גם הכיסא עכשיו לא נוח לי.
אני אשים מוזיקה.
הרי בדרך כלל כשאני כותבת את הפוסטים שלי אני שמה לעצמי מוזיקת רקע אז למה הפעם שכחתי ?


עדיין לא מצאו לי מחליף.
משום מה זה ממש קשה למצוא לי מחליף ואני בלחץ שלא ימצאו מחליף בזמן.

גם היום במקלחת עלתה בי המחשבה שאולי שכחתי את המפתחות לחנות.
המחשבה הזאת התפתחה לחרדה.
ומשום התחלתי לדמיין מה יהיה עליי לעשות אם כן שכחתי את המפתחות.
לא אהבתי את זה בכלל.
מיהרתי לצאת החוצה מהמקלחת ולבדוק שהמפתחות אכן בתיק שלי.
למרות שבתוכי ידעתי שאני תמיד בלחץ על המפתחות ושרוב הסיכויים שלא שכחתי אותם.
אבל פיקפקתי בעצמי.
אז מיהרתי לבדוק ולהשקיט את החרדה שלי.
ושם הם היו.
המפתחות.
אבל זה לא גרם לי להרגיש יותר טוב.
החרדה עדיין נשארה מעט.
ניסיתי להבין למה אני עושה את זה לעצמי.
למה אני מפקפקת בעצמי כל כך.
כל כך מפחדת לעשות טעות שאני משתגעת.


כבד לי.
החיים כבדים לי.
אני מנסה לשחרר.
האמת היא שכבר שיחררתי מעט.
אבל עדיין כבד לי.

אני רוצה לשחרר לגמרי.
להינות מכל יום.
לקום בבוקר וללכת לעבודה בהתרגשות ולא בדיכאון.
אבל זה כבר לא יקרה.

אני בחרתי ללכת אל הלא נודע.
בחרתי לעשות מה שגורם לי להרגיש טוב.
אנשים לא מבינים אותי.
למה אני לא מחפשת עבודה חדשה ?

הם לא קולטים שאני צריכה זמן.
זמן לעכל את כל החוויה הזאת.
זמן להירגע.
זמן לגדול ולהתפתח ולפרוח עם עצמי.


יש לי כל כך הרבה ספרים בבית שטרם קראתי.
אני מתכננת לקרוא ספר בשבוע אחרי שאני אעזוב רשמית.
לעשות ספורט באופן קבוע.
בכללי להכין לעצמי לוח זמנים פרטי.
לעשות דברים שאני אוהבת.
לטפל בעצמי.
לא נשאר הרבה עד ליום הולדת שלי.
ביום עצמו ביקשתי חופש.
השנה הוא יוצא בצמוד לחג הפסח.
מעבדות לחירות.

חירות אמיתית זה תמיד מה שהנשמה שלי ביקשה.
את החופש.
החופש להיות מי שאני רוצה להיות.
ורק אני יכולה לשחרר את עצמי לחופשי.
אף אחד אחר לא יעזור לי.
אני צריכה להילחם על מה שעושה לי טוב ועל מה שאני מאמינה בו ולעזאזל אנשים אחרים שמעיזים לומר לי מה לעשות.
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 45 46 הבא »
חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.