עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
just morנעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni Karma
KimutimJust a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיא
קרנפית ארץ ישראליתפאוליתאחת שיודעתlove myselfנופקXGemini
Space girledyaאופירIsrael.lThe darkDo what I want
ɛAngelɜפיה טובהYN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק
שיחה עם עצמי - ( פיצול אישיות אמיתי)
16/01/2019 11:10
sunshine
ניסיתי להבין למה פתאום נזכרתי בו בשלושה ימים האחרונים
אני מניחה שהתת מודע שלי זכר משהו שאני לא זכרתי.
זה היה לפני שנה...בדיוק בתאריך שבו זה קרה שנה התחלתי להיזכר בו.
הוא צעק עליי בטירוף.
הוא כל כך כעס כמו שבחיים שלו לא ראיתי אותו כועס.

ואני הבאתי אותו למצב הזה.
אני עשיתי את זה.
למחרת חברה שלו דיברה איתי ושאלה אותי מה עשיתי לו...ביקשה ממני לעזוב אותו...היא אמרה שהיא אף פעם לא ראתה אותו כל כך כועס.

אני מניחה שככה זה בינינו.
משהו בי מדליק משהו בו.
אני מחרפנת אותו.
אפילו שאני בכלל לא מתכוונת לזה.
ואז לא ידעתי איך לעצור את זה.
מתי להבין שאני דוחקת אותו לפינה מבחינה ריגשית.

מאז כבר הספקנו להיפגש...
רגע...עברו שנתיים מאז.
לא שנה.
וואו.

שנה חצי אחרי הספקנו להיפגש שוב.
זה היה חודש כזה שבגלל החגים יצא ראיתי איתו ואפילו דיברתי אותו כמה וכמה פעמיים.
אני זוכרת שהלכנו ברחוב יחד עם עוד אנשים באחד החגים והוא דרך לי על הרגל.
הוא הלך מאחוריי.
התלוננתי על כך...הוא אמר "בעיה שלך שאת הולכת לי בין הרגליים".
"אבל אני לא רואה אותך אתה צריך להיזהר לא אני".
ואז התחלנו לריב על זה.
אמרנו את הדעות שלנו שוב ושוב ובסוף הוא אמר "דיי",בטון סמכותי.
אני עצרתי.
כי כבר אז הבנתי ולמדתי...שאולי אנחנו רבים על שטויות ואני לוקחת את זה בקלות...אבל הוא באמת מתעצבן.
אני תוהה לעצמי מה האנשים שרואים את הדינמיקה שלנו מהצד חושבים עלינו.
הרי אפילו אני לא מבינה מה הקטע שלנו.


אם ניפגש שוב זה יהיה אותו דבר.
אפילו שעברו שנים.
כי אני לא השתנתי כל כך.
והוא אולי קצת השתנה...אבל לא החלק שבו שמשתגע ממני כל פעם מחדש.


אני לא יודעת אם זה בסדר לרצות לנסות שוב.
אבל הוא לא ייתן לי.
הוא לא יכניס אותי לחייו שוב.
אני מניחה שהחיים שלו הרבה יותר קלים בלעדיי...אפשר לחשוב איזו בחורה קשה אני...
אבל זאת עובדה.
אני צריכה לקבל את זה.
הסיפור שלנו נגמר.
אולי יהיה עוד פרק...עוד סצנה אחת...אבל הסוף כבר ברור.
בסוף כל אחד הולך לדרכו ושוכח מהשני.



למה אני עדיין תקועה עליו ?!
יותר נכון למה העולם לא עוזר לי לעבור הלאה.
כאילו אני מנסה להמשיך...אבל זה כאילו שהעולם שלי לא נותן לי.
אולי אנשים פשוט לא מתים עליי...אולי אף אחד לא רוצה להיות קרוב אליי.
אי אפשר להאשים אותם.
אני בחורה עם הרבה בעיות.
אבל אף אחד לא מחבב אותי.
איך זה יכול להיות ?!
כאילו אני לא מדברת על הבחורים האלה שרוצים אותי בלי בכלל להכיר אותי.
אני מדברת על אנשים שאני מדברת איתם והם אחלה ואני רוצה שנהיה קרובים יותר...אבל זה פשוט לא קורה.

הנה מחשבה מטומטמת..."אולי אם הייתי רזה זה היה עוזר לי בחיים".
ונכון...זו אכן מחשבה מטומטמת.
אבל תחשבו על זה...אנשים יסתכלו עליי אחרת...כבר לא יהיה אכפת להם כמה אני אוכלת.

אני יודעת שהבחור ההוא שלא סובל אותי חושב שאני אוכלת יותר מידי..."את רוצה להרזות ואת אוכלת חטיפים",הוא אמר לי בזמן שלקחתי עוד מהכיפלי שעל השולחן...בתשובה דחסתי עוד מהכיפלי לפה,"אני אוכל מה שאני רוצה ואני ארזה".

טוב.
מה אני אגיד.
יש לי עוד 8 חודשים בערך להוכיח שצדקתי.
יש לי 8 חודשים עד התקופה הזאת שאני יכולה בכלל לראות אותו.
אני מקווה שהוא יהיה שם...איפה שאני צריכה אותו בעוד כמה חודשים.

אם אני אוריד קילו בחודש זה יהיה שינוי אדיר וזה יהיה מספיק כדי שאני לא אצא מטומטמת על הסצנה הזאת שאני דוחפת ממתקים לפה ואומרת שאני ארזה.
אני זוכרת שהוא הסתכל עליי ונד בראשו...הוא שפט אותי.
וזה אומר שאכפת לו ממני.
וזה הדברים האלה...הקטנים...שמקשים עליי לשכוח אותו.
רגעים בהם הוא התנהג באכפתיות, רגעים בהם הוא זכר משהו שאמרתי לו...כי מצד אחד הוא מתנהג כאילו אני לא שם...מצד שני הוא מודע לנוכחות שלי.
אני לא בלתי ניראת עבורו.

אני חושבת שזה מה שחסר לי.
כי אני מרגישה בלתי ניראת אפילו לחברות שלי...שהן פשוט לא רואות אותי...אבל הוא ראה אותי.
ואני ראיתי אותו.

אני מבינה למה זה נגמר.
אבל אני לא מבינה למה זה לא יכול להתחיל מחדש.

טוב סאנשיין תתגברי.
דיי.
מה נתקעת עליו ?
אפשר לחשוב מי הוא.
אפשר לחשוב מה יש בו.

את חושבת שאת צריכה אותו אבל את לא.
חוץ מזה שמה שאמור לקרות קורה.
ואין לך שום שליטה על זה.
אז תשחררי.
תפסיקי להיאחז בזיכרונות האלה.

אבל אני לא נאחזת !
זה פשוט שם.
מה אני כבר יכולה לעשות ?
את אומרת לי לעבור הלאה לשחרר...לשכוח.
אבל אפילו שאני לא זוכרת הרבה.
אני כן זוכרת איך הוא גרם לי להרגיש.
הוא הבן אדם היחיד שאני מרגישה שמסוגל בכלל לראות אותי ולהבין אותי !
ודווקא הוא לא רוצה שום קשר אליי...את מבינה כמה זה מתסכל ?!
מי את חושבת שאת שתגידי לי פשוט לעזוב ?
מה את חושבת שאני לא רוצה לשכוח ולשחרר ולהתגבר עליו ?!
אני אפילו לא מבינה מה יש להתגבר הרי זה לא שאני מאוהבת בו או משהו.
את חושבת שזה פשוט ?
אני מנסה כדי שאני ארגיש יותר טוב.
אני יודעת שברגע שכבר לא יהיה לי אכפת ממנו אני ארגיש שניצחתי.
אבל כבר הפסדתי.
כי הוא כבר שכח אותי.
הוא עקף אותי.
זה כאיל ושאנחנו אקסים או משהו כזה.
זה פשוט לא מובן לי !!


אם הוא לא מחבב אותי בתור בן אדם אז שיגיד לי !
אם אני מעצבנת אותו אז שיגיד לי !
הוא למעשה נתן לי את התשובה הכי חרושה אבר..."זה לא את זה אני".
ונכון שקיבלתי את התשובה הזאת.
אבל מה אם זה לא נכון.
מה אם הוא משקר לי.
מה אם זו כן אני.


שוב המחשבה המטומטמת הזאת שאם אני ארזה הכל יהיה אחרת.
מה הקטע שלי לריב עם עצמי ?!

מצד אחד אני חושבת שלהרזות יעזור לי בחיים מצד שני...מה זה לא אכפת לי.

אני שונאת שאנשים חושבים שאני מזניחה את עצמי.
כאילו...פשוט לכו לעזאזל.
אבל האמת היא שלהרזות באמת יקל על חיי.
סוף סוף אני אוכל לאכול מה שאני רוצה בלי שההורים שלי יגידו שזה משמין אותי.
כי אני לא טיפוס שמשמין ממה שהוא אוכל.
אני אוכלת בדיוק את מה שאני צריכה.
אבל מה לעשות שהיו לי משברים בחיים שעברתי אותם באכילת יתר.
בלהכאיב לעצמי.
בלהטביע את עצמי בקולה.
מקולה אי אפשר להקיא.


אוף.
אני מרגישה שאני טובעת ברגשות של עצמי.
למה תמיד אני חוזרת אליו ?
כאילו שהוא היחיד שיכול להציל אותי.
מה הוא כבר עשה שגרם לי לחשוב שהוא יכול להציל אותי !?

מה את רוצה ?
את כבר שנים יושבת וכותבת עליו...מה את רוצה ממנו ?!

שפשוט יהיה איתי.
שישמור אותי קרוב אליו.

את מבינה שזה לא יקרה נכון ?

אני מבינה.
אני פשוט לא מאמינה שככה זה נגמר.
איך הוא יכול להיות רחוק ממני ?!
אני פשוט לא מבינה!


אני מבינה.
בעבורך הוא היה מיוחד ואת מבינה לפי המעשים שלו שבעבורו...את משהו בר חלוף.
משהו שאפשר לשכוח.
ואת לא מוכנה לקבל את זה.

כי הוא מתנהג אחרת שהוא לידי.


אבל כשאת לא לידו הוא בכלל לא חושב עלייך.
הוא בכלל לא מתעניין בך.
הוא שונא לשמוע עלייך.
זוכרת כשישבת עם חברה שלך והיא דיברה איתו ואז היא אמרה לו שאת גם נמצאת והוא שאל איזו סאנשיין...כי הוא מכיר כמה...הוא אפילו לא חשב שזאת את.
את האחרונה שהוא חשב עליה.
ואז שהוא שמע שזאת את הוא אמר "החרא הזאת"...את חושבת שהוא אמר את זה כי הוא ידע שאת שומעת אותו.
אבל תכלס.
יכול להיות שהוא באמת התכוון לזה.
יכול להיות שהוא נחמד אלייך אבל תכלס...הוא פשוט לא מחבב אותך.
בכלל.


נכון.


את צריכה עוד חמש דקות להתארגן לעבודה.


אני יודעת.


אז למה את יושבת כבר דקה שלמה ובוהה במסך ?



אני מנסה לפתור את זה.
שתינו מנסות לפתור את זה ואנחנו לא מצליחות.
כי הבנתי...הוא לא מחבב אותי.
לא אכפת לו ממני.
הבנתי.
אבל זה לא עוזר לי...אני עדיין מרגישה אותו דבר.
אני עדיין מרגישה שאני מיוחדת בעבורו.
אפילו אם זה בצורה שלילית...אני לפחות לא בלתי ניראת.

אני לא מבינה למה את לא מצליחה לשחרר.


אני גם לא מבינה.


טוב אז אני מניחה שלא הייתי הרבה לעזר.
מצטערת שאת עדיין מרגישה ככה ושאני לא יכולה לעזור.


למה את כל כך חכמה ואני כל כך מטומטמת ?


כי לי אין לב.
תאמיני לי בלי לב גם את היית חכמה כמוני.


את בטוחה שאין לך לב ?
תראי כמה את אכפתית כלפיי.

את אני.
ברור שאכפת לי מעצמי.
אבל אכפת לי רק מעצמי.
לא מאף אחד אחר.
את לא זוכרת שפעם את היית אני ?
את לא זוכרת כמה רע הרגשת עם עצמך ?
שכעסת על עצמך שלא אכפת לך מאף אחד ?
שיש לך לב קרח ?
שאת אגואיסטית ?


אני זוכרת.
ואז הוא הגיע.


פתאום התעוררת.
היה לך אכפת.
התרגשת מזה שסוף סוף מצאת מישהו שאכפת לך ממנו.
ונתת לו את כל מה שיכולת לתת.
לא השארת שום דבר לאחרים.
עכשיו הוא הלך.
את יכולה לתת את האהבה והאכפתיות שלך לאנשים אחרים.
הלב שלך כבר לא קפוא.
את יכולה להרגיש.
תרגישי.
תיתני.
אפילו אם לא תצליחי להרגיש אכפתיות כל כך חזקה כמו שהרגשת אליו...לפחות תנסי.
אל תוותרי.



אני צריכה לחשוב על זה.


את צריכה להתארגן לעבודה.


חרא.


אני יודעת.



אני שומעת אותך צוחקת בתוך הראש שלי !
חוצפנית.


אני מרגישה אותך מחייכת.
אל תשחקי לי אותה כועסת.
וכן אני צוחקת !
את לוקחת את הדברים בצורה קצת יותר מידי כבדה.
שחררי.
מחר שתינו יודעות שאת תקומי בבוקר ותעשי את הכל שוב.
ואז יגיע שישי.
ואז שבת.
ועד ראשון את תתגברי על השפעת הזאת.
עכשיו יאלה לעבודה!

טוב טוב...הלכתי.








1 תגובות
מטומטמת ברגעים החשובים
15/01/2019 14:33
sunshine
לא,אני לא בסדר.
מה קרה ?
שום דבר לא קרה.
שום דבר חדש בכל אופן.
אני פשוט לא בסדר.
ככה אני מרגישה.
אני באמת צריכה להסביר ?

השאלה הזאת מהדהדת לי בראש "אני צריכה להסביר לעצמי למה אני לא בסדר ? ".
והתשובה היא כן.
כן סאנשיין.
תסבירי למה את לא בסדר.
תסבירי למה את מרגישה לא בסדר.

שלוש שנים.
שלוש שנים חיכית עד שקיבלתי את הסגירת מעגל שרציתי איתו.
עברו כמה חודשיים מאז שסגרתי איתו מעגל.
לא היה אכפת לי ממנו.
בקושי חשבתי עליו.
אבל ביומיים האחרונים...פתאום צפו זיכרונות ממנו.

דברים קטנים שגרמו שרמזו שהוא אולי מרגיש כלפיי משהו...ושאולי אנחנו מתאימים ונועדנו להיות ביחד.
רציתי שנהיה ביחד כל החיים.
לא בתור זוג.
סתם בתור חברים.
אני מנסה לדמיין איך זה היה עובד בנינו אם הוא לא היה בוחר לנתק איתי קשר מסיבה לא ברורה.

אני חושבת שאולי לא הייתי מקנאה בחברה שלו...אבל כן הייתי מושכת ממנו יותר מידי תשומת לב.
אני זוכרת שחברה שלי צעקה עליי כשניסיתי לשאול אותו משהו ולמשוך את תשומת הלב שלו בזמן שחברה שלו קראה לו וניסתה לדבר איתו וכיביכול הפרעתי מאוד וזה היה לא ראוי.
חברה שלי לא הבינה שלא שמתי לב שחברה שלו מנסה לדבר איתו ותוך כדי גם אני.
אפילו שזה לא היה בכוונה...היא גרמה לי להרגיש רע.
כי זו לא הייתה כוונתי.
להפך.
אני בעד הזוגיות שלהם ובעד חברה שלו באופן כללי.
הדבר האחרון שאני רוצה זה להפריע להם.
בגלל זה הרגשתי כל כך רע שחברה שלי העירה לי בקול "את לא רואה שהיא מדברת איתו?!"...היא אמרה את זה כאילו אני עושה את זה בכוונה.
היא אמרה את זה כאילו אני ניסיתי עכשיו להיכנס בניהם וזה היה לא ראוי.
וזה כל כך רחוק מזה.

באותו רגע לא יכולתי להתמודד עם החברה שלי כי הבנתי מאיפה היא באה אבל לא הבנתי איך אני יכולה לשכנע אותה שזו לא הייתה כוונתי.


אבל זה לא משנה...כי חברה שלי בטח כבר שכחה מה.

בכל אופן.
יש דברים קטנים.
ממנו...שצפו לי.
רגעים בהם ישבנו במעגל והוא הוכיח לי שלמרות שהוא בריב איתי הוא מקשיב לי ועדיין רואה אותי.
מסתבר שאני מעניינת אותו.
רגע בו המרצה אמר משהו ושנינו מתוך כל ה20 אנשים שהיו שם המשכנו את המשפט שלו.
זה היה מוזר.
כי שנינו ענינו בקול...וכאילו לעצמנו.
שנינו הקשבנו לו ושנינו חשבנו ותוך כדי גם הוצאנו את זה החוצה.
כאילו היינו על אותו גל בדיוק.
וישבנו אחד מול השנייה והסתכלנו לשנייה אחד על השני למרות שאנחנו בכאסח ונמנעים מלהביט זה בזו...קצת בשוק מזה שענינו אותה תשובה בדיוק ביחד ורק אנחנו שנינו...כל השאר היו בשקט באותו הרגע וכנראה צפו בנו...אני בספק אם מישהו מבניהם זוכר את הרגע הזה.
אני בספק ענק אם הוא זוכר את הרגע הזה.


אז אני לא בסדר.
כי הרגעים האלה עבורי היו קסומים ועבורו שום דבר.
הרגעים האלה בעבורי היו סימן שיש בנינו קשר מיוחד ובעבורו סימן שהוא קרוב אליי יותר ממה שהוא רוצה.

למה הוא התרחק ?
הוא כבר אמר לחברה שלי זאת שהוא היה דלוק עליה למרות שהוא היה בזוגיות וגם היא ש- "זה לא משהו בה זה משהו בי".
ככה הוא כתב לה.
ואז הבנתי שזה לא משהו שאני יכולה לתקן...כי זה לא משהו שאני אשמה בו.

וככה אחרי 3 שנים שאכלתי את עצמי.
זכיתי להבין סוף סוף למה זה נגמר.
בצורה מאוד מוזרה באותו יום שהבנתי...פגשתי אותו.
העולם הכריח אותי לראות אותו ואותו לראות אותי.
ועכשיו העולם עזב את שנינו במנוחה.
נפרדו דרכנו.
אני כבר לא זקוקה לסגירת מעגל והוא מעולם לא היה זקוק לי.

אין סיבה שניפגש.
אבל אני לא בסדר עם זה.
אני לא בסדר עם זה שהרגעים הקסומים האלה...נשארו רק אצלי ואין לי איך לשמר אותם.
הרגע שבו הוא הפתיע אותי באמצע הרחוב כשהוא ידע שאני מסתובבת שם...והוא חייך אליי...הוא היה כל כך מאושר לראות אותי.
ואני פשוט המשכתי ללכת...עצרתי לשנייה לשאול אותו מה הוא עושה פה כי דיברתי איתו והוא לא אמר לי שהוא גם בחוץ...ופשוט המשכתי ללכת כמו סתומה.
לא זיהיתי את הרגע.
לא זיהיתי את ההזדמנות.
מעניין מה היה קורה אם הייתי עוצרת וממשיכה לדבר איתו.
אני מניחה שפשוט הייתי בשוק.
אני מניחה שפשוט כל כך שמחתי לראות אותו שברחתי.

אני מטומטמת.
בגלל זה אני לא בסדר.
הטמטום שלי שחוזר על עצמו ברגעים הכי חשובים ללב...זה מתסכל אותי.
וזה למה אני לא בסדר.
כי יש בי חרטה על העבר.
כי למרות שהמשכתי הלאה...לא באמת המשכתי לשום מקום אחר.
משהו נגמר ושום דבר חדש לא התחיל.
או שזה התחיל ולא שמתי לב.

חייבת לזוז לעבודה.
ביי.







1 תגובות
שומרת על עצמי
12/01/2019 23:08
sunshine

אני הולכת להתקלח וכשאני אצא הכל יהיה אחרת.
אני הולכת להתלבש ולהסתובב עד חצות בחוץ.
אני הולכת לשמוע מוזיקה טובה...כזאת ששכחתי שקיימת.
לרקוד ברחוב כשאף אחד לא רואה.
להסתכל על הכוכבים.
להתחבר אל עצמי לאהוב את עצמי ואת החלומות שלי.

מגיע לי מישהו שיאהב אותי.
שיאהב את הנפש הפצועה שלי.
שיהיה רך איתי ועדין.
אחד כזה שמרגיש שלם.
אני כבר כמעט שלמה.
עוד קצת ואני שם.
עוד קצת ואני סוף סוף מוכנה להתחיל לחיות את החיים שאני חולמת עליהם.


יש לי חלום על איך שיאהבו אותי.
יש לי חלום על איך שזה מרגיש להיות שלמה.
זה החורף הכי שימשי שהיה לי.
כי הבנתי שאני אחראית על מזג האוויר בתוכי.
אני אחראית על חום.
השמש שלי באה מבפנים.
והיא כל כך טובה אליי.


אני מחייכת.
כל יום.
למרות שקשה.
אני מחייכת כי אני מתקדמת.
כי אני בתנועה.
כי אני ממלאת את תפקיד הקיום שלי.
וכמו השמש הקיום שלי ברור...אני פשוט צריכה לזרוח.
פשוט להיות אני.
אני אולי לא עדינה ויפה כמו הירח...אבל אני כל כך הרבה יותר מזה.

כל הזמן ניסית להיות מישהי אחרת.
מישהי מסתורית.
עמוקה.
עכשיו אני מבינה שתמיד הייתי עמוקה.
תמיד הייתי מעניינת.
אני כל כך יפה כמו שאני...ואני צומחת.
אני פרח שצריך את השמש כדי להיפתח.

וסוף סוף מצאתי את השמש שלי.
אני מרגישה אותה.
היא מחזקת אותי.
היא החיוך אחרי כל בכי.
היא המוזיקה בכל צעד.
היא ילד קטן עם לב זהב.
היא מחממת את ליבי.

ליבי שהיה קר כל כך הרבה זמן.
שלא הצליח להרגיש כלום כלפי אף אחד.
סוף סוף חם.
סוף סוף מרגיש.
סוף סוף כואב.
וזה הכל בזכותי.
הקפאתי את הקרח בכוחות עצמי.
ואף אחד לא ישכנע אותי שעדיף לא להרגיש.
אני הרבה יותר חזקה עכשיו.
עכשיו זה בסדר להרגיש.
הכל יהיה בסדר.
כי אני שומרת על עצמי.











2 תגובות
אין לי זמן לזה
11/01/2019 15:50
sunshine
כתבתי פוסט.
ניסיתי למחוק אותו פעמיים ולא הצלחתי.
אז השארתי אותו...ואז מחקתי אותו.

הוא פשוט היה מלא בדברים מדכאים ולא רציתי לצבוע את עצמי ככה יותר.

ורציתי למחוק את זה.
פשוט למחוק את זה.
וכמו שאפשר למחוק את המילים האלה בלחיצת כפתור ככה גם אפשר למחוק את הכל מהלב.
זה עושה משהו.
לכתוב...ואז למחוק את זה.
זה להוציא את הכל החוצה...להחליט שאתה לא אוהב את זה...ולמחוק.

ככה זה בכתיבה.
צריך לכתוב ולהוציא החוצה הכל ובסוף יצאו הדברים הטובים.
הרגשות הטובים.

היום יום שישי.
זה יום שישי נפלא.
אני מרחמת קצת על מי שלא מסוגל לראות איזה יום יפה היום.
מי שלא יצא מהבית אפילו רק ל2 דקות כדי להרגיש את השמש.

אני לא אבודה.
אני עסוקה מידי בכדי לשים לב לעצמי.
לחיים שלי.
אני לא במצב מודע.

עכשיו חיפשתי את המחברת שהתחלתי לכתוב בה על השינויים שאני רוצה לעשות עד גיל 22.
אני לא מוצאת אותה.
אני חושבת שאיבדתי ריכוז על הדברים שפעם היו במרכז חיי.
עכשיו אין לי זמן לזה כל כך.





0 תגובות
ניצוץ
09/01/2019 11:04
sunshine
טוב עשר דקות לכתוב פוסט.
עשר דקות להוציא את מה שיש לי להוציא על הבוקר ולהתחיל להתארגן לעבודה.

אני מרגישה כזאת לא יציבה.
עברתי את הלחץ על הטעות.
המנהלת שלי לא הבינה למה עשיתי את מה שעשיתי והיא אמרה שהיא לא כועסת שזה פשוט משהו שאין צורך לעשות אותו.
אמרתי לה שאני יודעת ושרק אחרי שעשיתי הבנתי שעשיתי לעצמי כאב ראש ועוד עבודה.

קיצר בהרגשה...הכל בסדר.

אבל נמאס לי לטעות.
מתישהו הטעויות יגמרו ?
לא.
הנה אני שואלת ועונה לעצמי.
אין מה לעשות לטעות זה חלק מלפעול.
מלעשות.

אני תוהה לעצמי כמה זמן אני אוכל להמשיך ככה.
לעבוד קשה.
לא לדעת איך זה מרגיש לעמוד על קרקע יציבה מבחינה ריגשת במשך תקופה ארוכה.

תמיד הייתי גרועה בלמצוא איזון.
בלשמור על החדר שלי מסודר.
בלאכול מתי שאני צריכה לאכול.

אבל זה בסדר עכשיו.
אני בסדר עם זה שאין לי איזון.
שהעולם מסתובב.
זה כמו הזיה יפה כזאת.


אבל מה אם אהבה ?
אני בכלל לא מבינה למה אני שואלת את זה.
אני לא מבינה למה אהבה זה הדבר שאני הכי רוצה והכי נמנעת ממנו מאז שאני קטנה.

אני אוהבת.
אני אוהבת את האנשים שמסביבי.
אני חמה גם לאנשים שהם אמורים להיות האויבים שלי.

טוב נשארו 4 דקות.
חייבת להבין מה בכלל רציתי לכתוב.

אני חושבת שאהבה כמו שאני רואה אותה...אהבה כמו שאני רוצה...זה לא בליגה שלי.
כאילו...לא מגיע לי אהבה ולאהוב מישהו כמו בדמיון שלי.

אני יודעת שזו מחשבה מפגרת...הרי אהבה היא לכולם.
אבל אני מחבבת רק את אלה שלא רואים אותי ממטר.
שהם הרבה יותר מוכשרים ויפים ואנשים מוצלחים ממני...חיצונים ופנימית.
אתם יכולים להגיד שאני צריכה להנמיך ציפיות.
אבל אהבה זה משהו שהלב הולך אחריו ולא הראש.
אם הראש מוביל...מבחינתי זה לא אהבה אמיתית.
הלב שלי לא לוקח אותי לאף אחד כרגע.
הוא מושך אותי קצת לטיפוסים מסויימים.
אבל זה ממש בקטנה.
בקושי להבה.
אולי ניצוץ.
גיץ.

ואני לא עושה עם הגיץ הזה כלום.
וגם אף אחד אחר לא.
שום דבר לא נדלק.

אני מניחה שהסיבה ששום דבר לא נדלק כי זה תמיד ניצוץ חד צדדי.
זו רק אני.
לא הם.

מתי אני כבר ארגיש ניצוץ למישהו אחר שירגיש כמוני ?!
להתאהב זה לא קל.
לפחות לא בשבילי.
חרגתי ב-4 דקות מהזמן הקצבתי לעצמי.
ביי.





1 תגובות
מתג בתוכי
07/01/2019 22:44
sunshine
למה אני עושה את זה לעצמי?
למה אני נותנת לכל דבר קטן להפיל אותי?
לבאס אותי!

אני שונאת לטעות.
אני חושבת שעשיתי טעות...שוב.
אני מקווה שאולי אני טועה ועשיתי בסדר.

אבל למה אני אוכלת את עצמי?
זה כבר שעות אוכל אותי.
מה יקרה כשהמנהלת שלי תגלה מה עשיתי והיא תחשוב שעשיתי טעות...איך היא תגיב...אם היא תגיד לי משהו או שפשוט תמשיך כרגיל.


אוף אני לא באמת צריכה תשובות מכם.
אני פשוט לא מבינה למה אני אוכלת את עצמי מראש.

אני כל כך שונאת לטעות והטעויות פשוט לא נגמרות.
בא לי שזה כבר יגמר.
שאני אפסיק לטעות.
שאני כבר אדע הכל.


בכל אופן...קניתי ספר על התמודדות עם לחץ.
הספר בינתיים לא ממש עוזר לי כי כנראה הסוג הספציפי של החרדה ולחץ שיש לי הוא נדיר ובלתי פתיר.

בכל אופן הנה קטע יפה מהספר שהצלחתי להזהות איתו מאוד.

"עם אהבה בלבנו,אנחנו מוצאים אפילו את הדברים הארציים ביותר קדושים ויפים.
 עם אהבה בלבנו,נהיה טובי לב יותר,אפילו כלפי זרים גמורים.
 בלי אהבה בלבנו,אנחנו מוצאים את העולם חסר משמעות ואקראי.
 בלי אהבה בלבנו,אנחנו נהיים זרים אפילו למשפחתנו ולחברינו."


אז הספר לא ממש עוזר לי להתמודד עם הלחץ בינתיים.
אני מניחה שעוד לא הגעתי לקטע הזה שבאמת יגע בי בקשר לבעיות שלי עם לחץ וחרדה ופחדים.
כאילו...זה לא שיש לי בעיה גדולה.
אני פשוט לא אוהבת להרגיש ככה.
חרדה.

אני בתקופה כזאת...אין לי מושג איפה אני עומדת.
אני כל הזמן ברכבת הרים כזאת.
עד שאני חושבת שהכל מתיישר והכל תקין ואני בעלייה...פתאום מגיע סיבוב ואני מתהפכת.


וואי קר לי.
אני לא יודעת מה אני צריכה כרגע.
אני פשוט רוצה להרגיש טוב?
למה זה כל כך קשה?
למה זה כל כך חסר שליטה?
זה כאילו שיש איזשהו מתג בתוכי שמישהו מדליק ומכבה מתי שבא לו.
זה כאילו שזה בכלל לא אני שבוחרת להרגיש ככה.

קר לי.
כל כך קר לי.
הרדיאטור דלוק.
על פול כוח...ועדיין קר לי.

מחר אני עובדת בבוקר.
יוצאת בקור החוצה.
אני מקווה שאני אקום במצב רוח טוב.
אני חייבת להתקלח לישון.
לתת למים לחמם אותי ולהיכנס למיטה ולהתנתק מהמחשבות שרועשות שלי לכמה שעות...שעות שמרגישות כל כך מעטות.


אמן יהיה בסדר.



5 תגובות
לפלרטט עם כל העולם
03/01/2019 09:04
sunshine
אין לי אף אחד.
לא במיטה בחדר.
לא בחוץ על הספסל.
לא בתוך הראש.
לא בתוך הלב.

פשוט אין לי אף אחד.
בחלומות שלי יש לי דברים שאין לי.
אני זוכרת שחלמתי על מישהו.
אני זוכרת שהרגשתי כלפיו משהו.
אבל ברגע שהתעוררתי זה נעלם.
ושוב...אין לי אף אחד.

אולי עדיין לא מצאתי את עצמי.
אולי עדיין לא למדתי לאהוב את עצמי מספיק.
אולי...אני פשוט לא באמת רוצה.
אולי אני זקוקה לאהבה.
ולחפש אהבה כשאתה זקוק לאהבה...זה פשוט נשמע כמו טעות.
לחפש אהבה כשאתה לא זקוק לה אבל רוצה אותה...זה נשמע מאוד הגיוני.

אבל האם אני זקוקה לאהבה ?
האם אני הבחורה הזאת שמחכה לאהבה ומבזבזת את הזמן שלה בלפנות מקום בלב למישהו שאולי יגיע בעוד שנים רבות ?

אני לא יודעת.
האמת...אני נהנית להיות לבד.
באמת !! (אני מחייכת עכשיו אבל אתם לא רואים)
אני אוהבת את זה שאני יכולה להתאהב בכל אחד...בכל מצב...ולפלרטט עם כל העולם !!
אבל זה אף פעם לא זה.
זה אף פעם לא הבן אדם הנכון.
כי אין מה לעשות...אני מתאהבת רק בבחורים הטובים...ולצערי הם מצרך נדיר.

אני מניחה שאני קצת רעה עמוק בפנים.
הרי כל הבנות מתאהבות בילד הרע...ואני...אני רוצה את הילד הטוב.
זה שאף פעם לא פוגע באף אחד.
זה שמסוגל בכלל לראות אותי.
ילד רע לא מסוגל לראות אותי.
ילד רע לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה.
גם לא גבר.
אני לא צריכה גבר.
אני צריכה בחור.
מישהו שכמוני הוא בשלבי צמיחה.
אני לא רוצה מישהו שיהיה מבוגר ממני.
מישהו בגילי.
או אם הוא מבוגר ממני...לפחות הוא לא נותן לי להרגיש קטנה לידו.


טוב אני מרגישה שלפוסט הזה חסרה פואנטה.
אז בואו נרשום שנייה באופן ברור מה הדברים שמטרידים אותי בקשר לאהבה וזוגיות.

1.אין לי טעם ברור.
2.יש לי גבולות מאוד ברורים בכל מה שנוגע לאינטימיות.
3.בנים אף פעם לא עושים צעד ברור...לפחות לא הבנים הטובים והחמודים.
4.אני לא מחפשת מישהו לעתיד הרחוק...אני רוצה מישהו לעכשיו...ומה שיהיה יהיה...זה כבר מצמצם את הרשימה.

קיצר...הבחור שאני רוצה הוא אחד למיליון.
והסיכוי שבחור כמו שאני רוצה ירצה מישהי כמו שאני...האמת אין לי מושג מה הסיכויים.
אני בכלל לא מבינה מה בנים מוצאים בי למען האמת.
זה לא שיש תור של בנים שרק מחכה שאני אשים לב אליהם או משהו כזה.
אבל כן יש בנים שהתעניינו בי...אבל אף אחד מהם לא התאהב בי.
אף אחד לא מחכה לי.
אני לא מחכה לאף אחד.
מה אני אגיד...אלה החיים שלי !!









3 תגובות
הכל בסדר,הכל טוב,באמת.
01/01/2019 01:04
sunshine
אני בסדר.
באמת אני בסדר.
הכל מעולה.
העולם מחייך אליי.
אני מחייכת אל העולם.

אבל...
אבל בסופו של יום.
אני רק בסדר.

כשהגעתי לעבודה היום שמעתי שהמנהלת שלי דיברה עליי עם חברה שלה והן אמרו עליי דברים טובים.
"בטח התעטשת כל הדרך לפה",הן צחקו,"דיברנו עלייך הרבה"".
הן דיברו עליי דברים טובים.
מסתבר...
אתמול דיברתי עם המנהלת שלי על מה שהיה בפעם ההיא שהיא גרמה לי לבכות והיא אמרה שהיא מרגישה כל כך רע לגביי זה ושהיא סוחבת את זה.
ראיתי שקשה לה נפשית.
קשה לי היה לראות אותה ככה.
היא אמרה ששוב שזה בגלל שהיא הייתה במצב נפשי לחוץ.
אמרתי לה אז שאני מבינה.
אמרתי לה עכשיו שמבחינתי הכל בסדר.
היא הראתה לי לשנייה אותה בלי הגנות.
בלי סמכות.
באמת מישהי שפשוט מצטערת על כך שיצאו ממנה צעקות.
לא יכולתי שלא לחבק אותה.
אמרתי לה שוב שהכל בסדר מבחינתי.
היא אמרה שעשיתי הרבה יותר מכל מי שאי פעם עבד פה...מבחינת אחראיות.
שהיא יודעת כמה אחראיות היא שמה עליי וכמה זה היה קשה.
הסכמתי איתה על זה.
קיצר השלמנו סופית.
כנראה שהיא סחבה את זה למרות שמבחינתי זה נפתר.

אני יודעת שאני צריכה לשמור על מקצועיות.
ידעתי את זה עוד לפני שהרשתי לעצמי לחבק אותה.
הרי זה היה כתוב בפירוש בהורוסקופ שלי "בעבודה: הדרישות מכם גבוהות, אולי גם מוגזמות. בשלב כלשהו יהיה עליכם להציב גבולות ברורים. את היחסים במקום העבודה כדאי לתחום למישור המקצועי בלבד".
שחור על גבי אפור של עיתון.
מקצועי בלבד.
בהתחלה חשבתי שההורוסקופ מדבר על היחסים שלי עם הבחור שעובד איתי.
כי בפעם האחרונה שעבדנו...דיברנו הרבה...צחקתי איתו הרבה...אני בקושי זוכרת אם עשיתי משהו...קיצר אחרי שקראתי את ההורוסקופ חשבתי שהיקום נוזף בי על כך שאני עוברת איזשהו גבול מסויים.
אבל ההורוסקופ דיבר על יום ראשון - היום שבו המנהלת שלי חזרה מהחופשה שלה...היום שבו למרות שידעתי ההורוסקופ אמר שכדאי להיות מקצועיים...חיבקתי אותה.
אני לא בן אדם הכי חם.
אבל זה היה חיבוק קצר.
וזהו.
אנחנו עכשיו עובדות והכל בסדר.
אין פה משהו אישי מידי.
אבל...אולי אני צריכה להיזהר מזה?

לעזאזל עם ההורוסקופ.
אני מספיק זהירה.

העבודה זה כל החיים שלי עכשיו.

בקרוב יש מסיבת הפתעה לחברה מקווה שמשהו יקרה שם שימשיך גם לחיים האישיים שלי.
כי באמת שהכל בסדר.
היום בבוקר אפילו מישהו התחיל איתי בצורה מאוד מוזרה.
לא מוזרה בקטע מטריד...מוזרה בקטע של "אם אתה מתחיל איתי אז למה ככה?. תעשה את זה כמו שצריך!".
הוא אמר "את בסדר" עם חיוך על הפרצוף.
סתם מישהו שהעמיס סחורה לחנות...דווקא חמוד וגבוה...הוא שאל אם אני באה לעזור לו עם סחורה - אמרתי לו "בכיף הייתי עוזרת לך אבל אני ממהרת".
"וואלה את בסדר לגמרי",הוא אמר שוב.
מה זה בכלל אומר?
עד שמישהו חמוד מתחיל איתי הוא עושה את זה לא ברצינות...אוף.
אי אפשר שמישהו חמוד יתחיל איתי ברצינות ?.
לא סתם לפלרטט ?.

עוד בחור חמוד שראיתי באותו הבוקר - מאבטח של המקום שבו אני עובדת.
היום הייתה הפעם השלישית שראיתי אותו.
אני לא יודעת אם אתם מאלה אבל אני מאלה שאומרים שלום למאבטחים בבוקר...בקטע של "אני לא בן אדם חשוד".
אמרתי לו "בוקר טוב" והוא אמר לי "צהריים כבר" , "נכון",אמרתי בחיוך עייף אחרי שכבר עברתי אותו והסתובבתי אליו לאחור.
אני אוהבת בחורים שגורמים לי להסתובב לאחור ולדבר איתם.
כאילו...איך אני אסביר את זה...את עוברת בחור...הוא רואה אותך הולכת...והוא מושך אותך לאחור לשנייה אחת...הוא לא פשוט נותן לך לעבור על פניו במהירות מבלי להתייחס...הוא תופס אתך לשנייה.
תהרגו אותי...אבל בעיניי יש בזה משהו קסום...בלהסתובב לאחור.
בא לי בחור שכל החיים יסתובב לאחור להביט בי עוד פעם אחת לפני שאני הולכת.

קיצר.
כמו שאמרתי.
הכל בסדר.
הכל טוב.
זה פשע לרצות קצת יותר?
זה פשע שהשעה כבר 1 בלילה ואני צריכה לקום לעבודה עוד 4 שעות ואני עדיין ערה ?


החיים שלי לא מושלמים.
אבל הם לפחות לא משעממים אותי כמו פעם.
אבל אני מקווה שאני בהתקדמות כלשהי...שדברים מפה ילכו וישתפרו מרגע לרגע.

מעניין איך דברים יהיו כשאני סוף סוף אחזור למשקל התקין שלי.
האם פתאום העולם יחייך אליי פי כמה יותר מבדרך כלל ?

זה טיפשי אני יודעת.

אני יודעת שכשמישהי אומרת "באמת"...זה נשמע כמו שקר.
אבל באמת שהכל בסדר.
או שמה ?



4 תגובות
יום אחד אני אסע עם אהובי לאילת
29/12/2018 22:25
sunshine
יום אחד אני אסע עם אהובי לאילת.
אנחנו נסתובב בטיילת בלילה ונחזיק ידיים.
אנחנו נסתכל על הים השקט ועל האורות שמשתקפים במים.
אנחנו נקשיב לאיזה אומן רחוב כמה שניות לפני שנמשיך בדרכנו להינות מהנוף.
אנחנו נדבר על כמה יפה ומרגיע פה.
על כמה היינו צריכים את הטיול הזה.
רק שנינו לבד רחוק מכל הבלאגן.


הוא יחייך אליי ואני אראה בעיניים שלו רק שלווה ואושר.
וזה יספיק לי.
כי לראות את זה שאני אוהבת מאושר איתי זה כל מה שאי פעם רציתי.
אנחנו נלך למקום שקט ונשב על הסלעים ונביט על הנוף הלילה שיתפרס מולנו.


אבל כל זה עוד רחוק.
כל זה בספק.
אולי זאת נבואה שמגשימה את עצמה.
והכל באמת ילך ככה.
כי מאז הפעם הראשונה שהייתי בטיילת עם חברות אמרתי לעצמי שזה כל כך רומנטי שאני חייבת בן זוג עכשיו.
וזה היה לפניי שנים...חלום שאני שומרת בצד.
לזמן הנכון.
לבן אדם הנכון.


אבל מה אם אהובי לא ירצה ללכת איתי לאילת?
מה אם אהובי לא יחייך אליי כמו שאני רוצה באותו יום?
מה אם לא יהיה אומן רחוב שינגן לנו שיר נוסטלגי ששנינו נאהב?
מה אם הבלאגן וכל שאר העולם יצליחו להידחף לרגע הזה שבו רק שנינו לבד ובטיילת ולהרוס אותו?


הרי דברים אף פעם לא הולכים כמו שרצינו.
ואם הם כן...הם לא תמיד מרגישים כמו שדמיינו שהם ירגישו.
אני לא יודעת איך להסביר את זה.
אולי אני אסע עם אהובי לאילת ואני אחכה להרגיש את ההרגשה הזאת של הרגע המושלם...ואז אני אקלוט שאני לא מרגישה את זה ?
מה אם אני אקלוט שטעיתי?
שהבן אדם שאותו אני אוהבת הוא לא הבן אדם שמסוגל לעשות אותי מאושרת ?

כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש בדרך לחלום אחד קטן וחשוב.
מקווה שיש מישהו שמקשיב למשאלות ליבי ויודע איך בדיוק להגשים לי אותן.
אני אפסיק לדאוג.
אני אפסיק לתכנן.
אפסיק לחשוב יותר מידי על העתיד ואתחיל לחיות ברגע.

לחיות את הרגע זה כל כך קשה עבורי.
לעשות את הדברים שאני רוצה זה כל כך מפחיד.
להתקרב לאנשים שלא בטוח שרוצים בחברתי...זה הכי מפחיד שיש.
יש לי עוד כל כך הרבה שלבים לעבור עד שאני אגיע לשלב הזה שאני חולמת עליו.
יש עוד זמן.
אבל אם אני אגיע לשם...אז הכל בסדר.
אני אגיע לשם נכון? - לאן שליבי מכוון.







1 תגובות
חשיבה לעומק
29/12/2018 19:44
sunshine
לפני שבוע ישבתי על ספסל אמצע הרחוב והסתכלתי סביבי.
הרבצתי לעצמי.
אני חולמת?
אני לא מרגישה כלום.
אני לא מרגישה אמיתית.

אני כאן...אבל אני לא.
אני קיימת...אבל לא.

באותו יום הבנתי משהו לגביי עצמי.
אני לא נוכחת.
אני לא ברגע.
אני לא מצליחה להרגיש אמיתית.

אז הסתכלתי מסביבי על השמיים בצבע הכחול עמוק הזה שמופיע קצת אחרי שקיעה.
הסתכלתי והכרחתי את עצמי להרגיש קיימת.
"שום דבר לא מרגיש אמיתי!!",המוח שלי צעק.
"אני לא מרגישה אמיתית!!",הוא נכנס להיסטריה.
"כמה זמן חייתי ככה בלי לשים לב שאני בכלל לא חיה?",שאלתי את עצמי.
"תתעוררי!!",צעקתי עמוק בתוך תוכי,"תתעוררי",ולשעה שעתיים...הצלחתי להרגיש קצת אמיתית.
קצת חיה.

אבל התחושה הזאת נעלמה.
ואני שוב מרגישה שאני חיה בתוך חלום ארוך וחסר פואנטה.
נמאס לי כבר להילחם בזה.
לנסות לשנות את הגלגל.
לשנות את החיים.
מה אני כבר יכולה לעשות?
שום דבר לא משפיע.


אני זוכרת שישבתי על הספסל כולי אכולת סרטים על הסתמיות שבקיום שלי...ואמרתי לעצמי..."אני חייבת לשנות משהו".
"אני חייבת לסובב את הגלגל".

אבל איך?
אני אחשוב על זה.
משהו כזה גדול דורש חשיבה לעומק.

להית'.








0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 41 42 הבא »
חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.