עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
Ladyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust morנעמונת
טיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutimJust a Joe
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledyaאופיר
Israel.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובהYN71
IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק
בעיות כעס ורגישות
26/06/2019 18:33
sunshine
יש הרבה דברים שאני שונאת.
אבל אחד מהם שמשום מה תופס אותי כל פעם מחדש ויכול לשגע אותי זה כשאנשים קונים לי משהו שאני לא צריכה.
שאני לא פאקינג ביקשתי.
אני שונאת את זה.
וזה קרה לי עכשיו ואני עצבנית.
אני שונאת שדברים שמביאים לי הולכים לפח כי אין להם שימוש עבורי.

אני אסביר מה קרה.
לפני 2 דקות עליתי על האוטובוס עם אמא שלי.
היא עלתה לפניי ואני חיכית בתור.
לפני שהיא עלתה היא שאלה אותי אם לשלם עליי.
אמרתי לה לא.
היא שאלה אותי שוב.
אמרתי לה לא.
לא צריך.
אני אשלם על עצמי.
חיכיתי בתור והיא כבר נכנסה.
שילמתי על עצמי.
ואז היא צורחת את השם שלי ואומרת שהיא כבר שילמה עליי.
הנהג לא יכל להחזיר לי את הכסף.
ולא היה אכפת לי.
שילך להזדיין הכסף.
מה שחירפן אותי היה שאמא שלי קראה לי מטומטמת.
אחרי שבפירוש אמרתי לה לא.
אמרתי לה לאאאאאאאטאאטטטאטטטט.
אני לא יכולה להסביר למה זה מעצבן אותי אבל זה מעצבן אותי בקטע פוגע.
זה פוגע בי.
אני רגילה שקוראים לי מטומטמת.
אבל כשהיא מאשימה אותי ששילמתי על עצמי אחרי שאמרתי לה שלא תשלם עליי !?#?
כאילו וואט דה פאק.
אני כאילו עם דמעות של כעס בעיניים שלי.
איך את מעזה לכעוס עליי !??!
אמרתי לך לא.
את יודעת שאמרתי לך לא.
מה חשבת ?!?!?
שאני אדע באופן טלפתי ששילמת עליי ?!?!?!

הקטע עם אמא שלי.
שהיא לא קולטת.
היא לא תגיד שהיא טעתה.
היא פשוט תגיד "בסדר,תעברי הלאה".
ואם אני אעז לדבר על זה שוב היא תתעצבן.

אני שונאת שהיא עושה את זה.
זה כל הזמן קורה איתה.
כאילו...בחייאת...הרגשות שלי צריכים ביטוי.
ואם אני מרגישה שאת מתסכלת אותי ואת לא מקשיבה לי ועושה דברים חסרי תועלת זה לא משנה כמה הכוונות שלך טובות את עושה יותר נזק נפשי לי במקום לעזור לי.

זה כאילו...
גם כשאני בסדר צועקים עליי.
גם כשאני הכי ברורה בעולם לא מבינים אותי.
ואני יושבת באוטובוס כועסת על אמא שלי כי היא עיצבנה אותי בכך שלא הסכימה להודות בזה היא לא בסדר.
בזה שלא נתנה לי לבטא את הרגשות שלי בשקט.


אני לא יכולה פשוט להרפות מהרגש הזה.
הוא כל כך חזק ושלילי וזה גדול עליי.
אני לא יכולה להילחם בו.
אם היא הייתה אומרת "אוקיי לא נורא"...הייתי משחררת.
אבל ברגע שהיא קראה לי מטומטמת וקשת הבנה כי היא אמרה שהיא תשלם עליי...
או מיי גאד יש לי דמעות בעיניים.
אני מרגישה כל כך מטומטמת.
אמא שלי כל הזמן מביאה אותי לקצה ואחרי זה היא תוהה לעצמה למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת.


אבל היכולת להגיד "אוקיי את לא אמא שלי" ולעבור לשבת רחוק ממנה באמת הקלה עליי.
אני לא צריכה לסבול יחס כזה וחוסר הבנה.
לא אכפת לי שהיא אמא שלי.
יש צורה להתייחס לבן אדם.

0 תגובות
סאנשיין עוד לא קמה
26/06/2019 06:56
sunshine
בוקר.
קמתי.
הדבר הראשון שאני עושה זה בודקת את הפלאפון שלי.
הודעה מבת דודה שלי שחיה באמריקה שהם באים לישראל.
כתבתי לה שאני יודעת ושאיזה כיף וש6 בבוקר עכשיו אז אני הולכת לשטוף פנים.

ואז שגרת הבוקר הרגילה שלי.
עליה על המשקל.
לא השמנתי אז זה כבר טוב...אין לי תלונות כי זה אחלה משקל לבינתיים.
אחלה לנקודת פתיחה.


אחרי זה אני מתיישבת על הכיסא מול המחשב.
פותחת את המחשב ועד שהוא יטען אומרת ברכות השחר כרגיל כמו בכל בוקר בשנה האחרונה.


וזהו.
אני מניחה שסאנשיין עוד לא ממש התעוררה.
אז זאת רק אני.
מי שאני לא אהיה.
בחורה עייפה שאין לה ממש משהו לעשות היום וזה לא ממש מפריע לה.

הדבר הראשון שאני עושה במחשב זה לכתוב.
אפילו לא לשים מוזיקה.

היה לי חלום די נעים...
חלמתי שאני מנגנת בגיטרה והיא מפיקה בדיוק את הצלילים שבתוך הראש שלי.
כי מה לעשות אני לא יודעת לנגן בגיטרה.
חלמתי שאני עושה את זה מתוך שינה.
שלמעשה זה לא אמיתי ועוד רגע השיר הזה שאני שרה והמנגינה הזאת שאני מנגנת יעלמו.
ואז בחלום שלי ההורים שלי באו והעירו אותי כי אני שרה מתוך שינה.
אבל גם זה היה חלום.


אח שלי חזר הביתה אחרי 45 ימים בכלא צבאי.
ביקשתי ממנו חיבוק.
הוא אמר לי לא.
לא לוקחת ללב.
לפחות היה לי האומץ לבקש.

אחי השני (זה שאחרי) הוא הכי בעייתי.
הוא השתחרר מהצבא בעזרת קב"ן.
למרות שלא ברור בדיוק מה יש לו...אבל משהו יש לו.

הוא חושב שהוא בסדר.
הוא רק שובר לכולנו את הלב.
חוץ מלאחי השלישי (הקטן).
לאחי השלישי פשוט לא אכפת.
ודווקא לזה שלא אכפת אחי השני הכי נותן תשומת לב...ואז זה צעקות בבית כשאחי הקטן מבקש ממנו להסתלק.


אחי השלישי בכלא צבאי עכשיו.
אבל הוא לא משתחרר מהצבא.
הוא פשוט בעייתי.
עושה צחוקים.
מזלזל במפקדים.

אמא שלי חשבה שאחי הבכור הוא הכי גרוע...אבל עכשיו אחי הקטן מראה לה שיש יותר גרוע מזה.

אולי כי אחי הבכור היה אלים וחמום מוח ואחי הקטן סתם ממזר שאוהב להציק.

פעם אחת אפילו שמו אותו בבידוד למשך 19 ימים.
והוא בסדר.
הבן אדם לא השתגע ולא התבכיין כמו אחי הגדול.

ותאמינו לי...אחי הקטן לא נראה מאיים.
הוא רזה ויש לו משקפיים.
אבל יש לו את המבט המפחיד הזה שהוא נותן לאנשים.
שגורם להם לחשוב שהוא קצת פסיכופת.
אחי הקטן לימד אותי שאנשים מפחדים מאנשים פסיכופתיים אפילו יותר מאנשים חזקים ואלימים.



לפעמים אני מרגישה שכולנו פשוט חבורה שלי זרים במקרה חיים באותו הבית.
אני מניחה ששכחנו מה זאת משפחה.


הספר שהשאלתי מהספרייה _"אחרי ש..."_ אצל אחות של חברה.
הייתי אמורה להחזיר אותו לפני חודש.
ספר נחמד.
כתוב בצורה מפתיעה קלילה ומשעשעת מאוד.
הסרט זוועה.
לא קשור בכלל לספר.
אחרי 10 דקות של צפייה לא יכולתי כי מי שיצר את הסרט הזה כל כך מרושע שהוא מחק כל סממן אמיתי מהספר.

לא יודעת אם אני אקרא את ההמשך.
כי יש כבר את ההמשך של הסדרה בחנויות.
אני אחכה שזה יגיע לספרייה.
אבל זה לא דחוף לי.


עוד משהו ---- ?
עוד משהו שאת רוצה לכתוב לפני שאת הולכת לשטוף את העין המגרדת שלך ?

מקסימום נכתוב עוד פוסט.
להתראות...
ובוקר טוב.


נ.ב

מוסיפה את זה אחרי שלקחתי לי קערת קורנפלקס ושמתי שיר שהתנגן לי בראש.
אין לי כוח לדרמה של אנשים.
הלוואי והכל היה פשוט יותר.
יש לי הרגשה שאם אני אפסיק לנסות להבין הכל...דברים יהפכו ליותר קלים ופשוטים.
ושוב...
בוקר טוב.






0 תגובות
מישהי יציבה
25/06/2019 08:13
sunshine
אני שוב מרגישה שונה.
אחרת.
כאילו פחות אכפת לי...אבל בו זמנית אני רוצה לעשות דברים.

אני לא יודעת.
אני פשוט רוצה ללכת לאנשהו.
אבל אין לי ממש לאן ללכת.

ספציפית היום כן.
היום יש לי תוכניות.

אני מרגישה כל כך מוזר.
כאילו...שמשהו בסדרי העדיפויות שלי משתנה.

אני רק רוצה להיות.
להרגיש משהו.
להפסיק לכתוב.
להתחיל לחיות.

אני מניחה שכבר הרגשתי ככה בעבר...וזה לא באמת שינה לי משהו.

אולי אני מתגעגעת לעבודה...
אבל כמה שאני חושבת על זה...זה פשוט לא יכול להיות זה.
אני מניחה שאני מתגעגעת לאנשים.
להיתקל בהם.
לקנות מהם משהו.

לפני כמה ימים הלכתי לקניון והסתובבתי לבד ופשוט נהנתי.
משהו בלהיות מוקפת באנשים.
בלדבר עם המוכר הזקן בחנות בפינה.
בלהתחבר עם אנשים לכמה דקות ואז לא לראות אותם שוב...
אני אוהבת את זה.

אני מניחה שבני אדם הם יצורים הרבה יותר חמים ממה שחשבתי.
או שאולי הם הגיבו לחמימות שבתוכי.
שללא ספק באותו היום...הייתה שם.


אני מניחה שנהייתי חמדנית.
שאני כבר לא מסתפקת בעצמי יותר.
שאני רוצה וצריכה קשר עם אנשים אחרים.


אני רוצה להתחיל משהו חדש.
להכיר חברה חדשה או ידיד חדש.

ואתם יודעים מה...
זה מדהים...
אבל אני לא מרגישה שאני צריכה להשתנות בשביל זה.


אני מרגישה שמי שאני כרגע...
זה מספיק טוב.
אני מספיק ראויה.

כמובן שאני עדיין מתכוונת לעשות ספורט ולהבריא את השיער שלי ופשוט להיות יותר בן אדם ולא איזה יצור מסתורי שלא יוצא מהחדר שלו.
אבל אני מרגישה שהדבר שבאמת עושה את ההבדל מבחינתי...
זה ביטחון עצמי.

ברגע שלי יש ביטחון עצמי כל תקשורות עם העולם החיצוני היא הרבה יותר נעימה וקלה.
כי אני לא עסוקה בעצמי.
כי טוב לי עם עצמי וזה מאפשר לאנשים להרגיש טוב איתי.


עכשיו...ברור שכבר ידעתי את זה קודם.
ברור שהכבר היה לי ברור שברגע שבן אדם מרגיש טוב עם עצמו אז לאנשים אחרים יותר נעים להיות איתו.

אבל עכשיו אני ממש מרגישה את זה על בשרי.
ולא באמת עשיתי משהו...
זה פשוט קרה.
פשוט התלבשתי כמו שאני אוהבת ונוח לי.
פשוט יצאתי מהבית ולא היה לי מושג מתי אני מתכוונת לחזור.
פשוט שיחררתי והתחלתי להסתכל על העולם בצורה חיובית.

הפסקתי להרגיש הכל בעוצמה כל כך חזקה מבעד לפילטר שבתוך הראש שלי...ופשוט נתתי למציאות - כמו שהיא - להיספג בתוכי.
וזה מרגיש טוב.
כמו ולספוג ויטמין D.
רק שזה לא מהשמש...אלא מאנשים אחרים.


אני מניחה שסוף סוף כל הספרים האלו שקראתי מתחילים להוכיח את עצמם.
כמובן...שכשקראתי אותם לא באמת הצלחתי לעשות את הצעד הזה ולהרגיש כמו שהם רצו שאני ארגיש.
אבל עכשיו כשאני סוף סוף מרגישה בן אדם אני יודעת להבין מה השתנה...מה הייתה הבעיה...ולהבין את עצמי יותר טוב.
וזה בזכות הספרים האלו שקראתי.
לטווח הקצר...הם לא ממש הואילו לי...
אבל היו דברים שקראתי ונקלטו לי בראש ופשוט נשמרו שם עד לרגע הנכון עבורי להיזכר בזה.


אז בזכות הספרים אני מבינה את ההבדל בין ההרגשה של היום להרגשה של פעם.
וזה מאפשר לי להיות רגועה...לא לפחד שהתחושה הטובה הזאת תברח.
כי זה תלוי בי עם להרגיש טוב או לא.
זה תלוי באיך שאני מסתכלת על אנשים ובאיך שאני סופגת אותם.
זה תלוי באווירה שאני משרה על אנשים אחרים כי נכון - לפעמים אני מרגישה כמו מראה וזה מתסכל אותי.
אבל גם אנשים אחרים יכולים להיות המראה שלי.
הם גם יכולים לשקף לי את מה שאני מראה ואני לא חייבת להיות כל החיים המראה של אחרים.

אני לא חייבת לתת לאיך שהם ניראים ולאיך שהם מגיבים אליי לשלוט בתחושות שלי.
ברגע שיש לי ביטחון...ברגע שאני יודעת מי אני ואני מכוונת על התדר שאני הכי אוהבת להיות בו.
תדר של שלמות ושלווה עם עצמי...אני פשוט לא סוטה מהמסלול שלי.
אני נאמנה לתדר הזה כי - זאת אני באמת.
לא מראה.
לא שיקוף.

מישהי יציבה.

















1 תגובות
בלי בושה
23/06/2019 12:03
sunshine
בחיים לא קיבלתי וידוי אהבה.
בחיים אף אחד לא בא ואמר לי "---- אני מחבב אותך מאוד. את רוצה להיות חברה שלי ?".
זה ישמע ילדותי...
אבל וידוי קיטשי וישיר...כמו של ילד...זה הדבר שאני הכי רוצה לשמוע.

אין לי אף אחד בלב.
ואף אחד לא התוודה בפניי אף פעם...לא באמת.

אני מתחילה לחשוב שאולי לא מגיע לי משהו כזה.

אולי לא כל האנשים זוכים לדבר הזה שהוא צריכים.
אולי רוב האנשים בעולם מתפשרים.


אני חושבת עליו.
אני יודעת שהוא לא יצעד לעברי.
שהוא לא יגיד לי...גם אם הוא מרגיש ככה.

ואני לעולם לא אעשה את הצעד הראשון.
לא כי אין לי אומץ.
זה כי אני לא יכולה לעשות אותו...בידיעה שאיני יכולה לתת לאדם השני הכל.
אני לא יכולה לקחת אחריות.
אני לא יודעת למה זה ככה...אבל בתוך הראש שלי...לעשות את הצעד הראשון זה אומר שהאחריות היא עליי.

הלוואי ואם הוא מרגיש ככה...
אם הוא רוצה שאני אצעד לעברו...
הלוואי שהוא פשוט יעשה את זה.
שהוא פשוט יסתכל לי בעיניים.

אני לא מצליחה להביט בו.
אני לא מצליחה לראות אותו.
אני מחבבת אותו כל כך שכל מה שאני רואה זה את הרגשות שלי ואיני מצליחה להביט בו.

אני ממש מחבבת אותו.
וזה לא סתם.
לא כמו כולם.
יש בו משהו...
אפילו להיות סתם ידידה שלו יעשה אותי מאושרת.
אבל חברה קרובה יעשה אותי הכי מאושרת.
אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה לצאת איתו.
אולי אני רק רוצה שנהיה חברים.

אבל איך מציעים למישהו להיות חברים !?
כאילו...זה אמור פשוט לזרום לשם לא ?!

אולי הוא לא מחבב אותי...
אולי אני צריכה לכבד את המרחק הזה שיש בנינו.

אבל אני ממש מקווה שאני אראה אותו שוב.
ממש מקווה שאני אצליח להביט בו ולראות...לראות אם הוא מחבב אותי או פשוט סובל אותי.

אני מרגישה שאם אני רק אביט בו כמו שצריך...אני פשוט אדע.


זה בטח נשמע מוזר...
איך אני יכולה לחבב מישהו שאני לא מצליחה להביט בו ?

טוב...
אני לא חיבבתי אותו מההתחלה.
לאט לאט...ככל שהכרתי אותו יותר...ככה הבנתי שאני אוהבת לחיות כשזה לידו.

והרבה זמן לא הרגשתי ככה עם בני אדם.
הרבה זמן לא הסתכלתי על השעון והייתי עצובה כי הזמן שלנו חולף מהר מידי...ואיני יודעת איך לנצל אותו הכי טוב.
איך לחלוב ממנו את הרגעים האלה.

כשאני איתו...אני מרגישה טוב.

אבל אני לא יכולה להראות את זה.
כי אז אני לעולם לא אוכל לחבב אותו שוב...
אני לא אוכל לחייך אל מישהו שלא מחייך אליי.

והוא כרגע...מחייך...אני לא יודעת אם זה בגללי...אם זה כי זה פשוט מי שהוא...אני באמת לא יודעת...
אוי אני כל כך מבולבלת.
וזה לא המוח שלי.
זה הלב שלי שמבולבל.
וזה כל כך הרבה זמן לא היה הלב...

אני רק רוצה להביט בו עוד פעם אחת.
מבלי לאבד ריכוז מרוב ההתרגשות שאני איתו.
פשוט להביט בו בלי בושה.
ולשאול אותו בעיני..."---- מה אתה מרגיש עכשיו ?" , "כשאתה מדבר איתי ומחייך....מה זה אומר ?!".






13 תגובות
זה בסדר
21/06/2019 15:14
sunshine
איו פה שום סוד.
מה שהוא אומר זה מה שהוא מתכוון.
אז פשוט תאמיני.


אני לא הטיפוס שלו.
עכשיו כשאני חושבת על זה אני לא הטיפוס של אף אחד.
הייתי רוצה שמישהו יסתכל עליי כאילו אני חלום שמתגשם.
כאילו אני השמש.
אבל אני לא.
אני אפילו לא קרובה לזה.


הוא ממש חמוד.
והוא מוצא חן בעיניי...אבל אני לא בטוחה אם זה כי אני פשוט מחבבת אותו בתור בן אדם הוא שזה כי יש שם משהו מעבר.

הוא לא רואה אותי ככה.
הוא לא מחבב אותי כמו שאני מחבבת אותו.
וזה בסדר...
לפחות הוא לא שונא אותי.


לא כמו ההוא.
שאמר שהוא לא רוצה לראות אותי יותר.
שאמר שהוא לא אוהב את מי שהוא כשהוא איתי.

למה היה לי קשה להאמין ?
להאמין שהוא מתכוון לזה שהוא לא רוצה לראות אותי יותר.
להאמין שהוא מסוגל להמשיך בלעדיי.

כשאני משווה בין האנשים האלו...

אני קצת מבואסת שהוא לא רואה אותי בצורה כזאת.
ושהוא לא חושב לפתח איתי את הקשר יותר.
להיות חברים...ידידים...להיות משהו.
הוא בן אדם ששווה להכיר.
מישהו שבאמת עושה לך טוב.
מישהו שאתה לא יכול לשנוא.

לא כמו ההוא.

היו לן יתרונות.
היו סיבות למה כדאי להיות איתו בקשר.
אבל הן לא היו טהורות.

בכל אופן...
את שניהם אני לא אוכל לקבל.
ואני חושבת שזה בסדר מצדי.
זה בסדר...
קצת מאכזב...אבל זה בסדר.



נ.ב

אני יודעת שזה קשה להבין.
יש פה שני בחורים.
וקשה להבדיל מי זה מי.
אבל הפוסט הזה הוא בשבילי.
אז אני אכתוב אותו בלי להסביר.







0 תגובות
זהו יום טוב להיות נחמד
20/06/2019 21:46
sunshine
היה לי היום יום עמוס.
הייתי כל היום מחוץ לבית.
והוא התחיל בכלל אתמול ב9 בערב.
אני ערה 24 שעות.

אני יכולה לספר לכם את כל מה שעשיתי.
על האנשים שפגשתי.
על ספרים שפגשו בידי בספרייה.
ועל הספר שבסופו של דבר בחרתי לקחת איתי הביתה.

אבל כרגע...
למרות שכל אלו זיכרונות יפים מאוד...
אני רוצה לדבר רק על זיכרון אחד.

הייתי בקניון עם ההורים שלי.
מישהי שאספה תרומות ניגשה ושאלה אם אנחנו רוצים לתרום.
אבא שלי היה עם הפנים אליה ואני עם הגב.
ההורים שלי השתתקו.
הם לא תורמים ככה באקראיות.
זה פשוט לא משהו שהם עושים.
שמעתי משהו על זה שזה נוער בסיכון.
היא שאלה שוב אחרי שבירור התעלמנו ממנה אם אנחנו רוצים לתרום.
הסתובבתי אליה ואמרתי לה שלא.

אחרי שהיא הלכה...
ואמא שלי החליטה שהיא עדיין לא רוצה ללכת כי יש עוד חנות אחת.
אז נפרדתי מהם והלכתי לי לדרכי להסתובב בקניון.
ברגע שנפרדתי מהם נזכרתי בבחורה הנחמדה שרק רצתה לגייס כסף לעמותה.
"למה אמרתי לה לא ?. הרי אני תמיד תורמת לאנשים האלו בקניון....למה הפעם לא ?".
אני תמיד חמה...
למה הפעם הייתי קרה כל כך ?

ואז הבנתי...שאני רוצה לתרום.
שאני שיניתי את דעתי.
חיפשתי את הבחורה והיא התקדמה והחלה לעלות במדרגות הנעות.
הייתה חנות בקומה שהיא עלתה אליה שרציתי ללכת אליה אבל לא הספקתי.
אז אמרתי שאני אנסה לתפוס אותה ומקסימום אני אמשיך לחנות אם לא אצליח לתפוס אותה.
אבל הצלחתי.
אמרתי "סליחה,אני רוצה לתרום. קודם לא יכולתי בגלל ההורים שלי ".
הבחורה חייכה.
הוצאתי 5 שקלים מהארנק שלי.
הבחורה שאלה אם לא הייתי מקודם למטה.
ואמרתי לה ש"כן"..שזאת אני...זאת אני שאמרה לך לא בקרירות והפנתה לך את הגב.
היא התנצלה שהיא גרמה לי לעלות עד למעלה.
ואמרתי לה שזה בסדר כי אני למעשה בדרך לחנות שבהמשך.

הופתעתי.
הופתעתי מעצמי שהייתי כל כך שונה עם ההורים שלי...וברגע שהייתי לבד...אני האמיתית קפצה החוצה וצרחה.
הופתעתי מכך שהבחורה הייתה נחמדה אליי אחרי שנתתי לה כתף קרה.
ועוד שהיא התנצלה...זה ממש הקל עליי כי הבנתי שהיא לא נפגעה ממני.

עכשיו אני מבינה שכנראה אנשים שתורמים למען אחרים הם פשוט שונים.
הם לא לוקחים את זה ללב.
הם רק רוצים לעזור לאחר.
לא לגרום לאף אחד להרגיש לא בנוח.
לא להטריד ולהכריח...
הם רק רוצים לאפשר לאנשים כמוני...לתרום.

אז בפעם הבאה שתראו בחור או בחורה שמתרימים עבור ארגון מסויים...
פשוט תהיו נחמדים.
אפשר להגיד "לא" גם בלי להפנות את הגב.
אפשר להגיד "לא" בחיוך.


זהו.
באמת שהיה לי יום ארוך.
מחר יום שישי...אין לי שום דבר לעשות.
אני אפילו לא צריכה ללכת לשוק לקנות מתנה כי כבר קניתי בקניון.


אולי אני אכתוב עוד על היום שהיה לי מחר.
לא יודעת...למרות שלא קרה משהו מעניין.
אני עדיין רוצה לכתוב על זה.
כי זה יום טוב.
ואין לי הרבה ימים כאלה.

זהו יום טוב להיות נחמד.

והכותרת היא כזאת כי היום באמת שהייתי נחמדה וחייכתי לכולם.
באמת שהקשבתי לאנשים מבוגרים וניהלתי איתם שיחה.
רק הרגע הזה...הרגע עם ההורים שלי...רק הוא הוציא ממני מישהי אחרת.

עכשיו כשאני יודעת שיש מישהי כזאת בתוכי...
מישהי שמתנהגת כמו אחרים ולא כמו עצמה.
אני אוכל לטפל בזה יותר טוב.
במקרה הזה התעוררתי בזמן.
הבנתי שזאת לא אני והלכתי אחרי הרצון שלי בלי לחשוש מפדיחות.
לא יודעת מה קרה לי.
היום הפחדים והחרדות הרגילים שלי פשוט נעלמו.

אני מניחה שזה כי לא ישנתי הרבה זמן.
והתלבשתי איך שאני אוהבת ולא סתם זרקתי על עצמי משהו.
לאיך שאני מרגישה עם עצמי יש קשר ישיר לאיך שאני מתנהגת.
אני מניחה שזה משהו שאני צריכה לחשוב עליו קצת יותר.

כי כנראה זאת לא רק אני.
בוודאי שיש עוד אנשים שזה קורה להם.
עוד אנשים שכשטוב להם עם עצמם...הם אנשים טובים יותר.





נ.ב

בחרתי בשיר הזה כי הוא השיר שהתנגן לי בראש מסלי ששמתי לב.
כשסיימתי את הפוסט פתאום שמעתי אותו בתוך הראש שלי
הפעם לא שמתי מוזיקה תוך כדי כתיבה...
אפילו לא רעש של מאוורר.
כנראה שלא הרגשתי צורך ופשוט רציתי לסיים לכתוב מהר ולהיכנס להתקלח.

בכול אופן השיר הזה דווקא כן קשור לפוסט.
המילים שלו מדברות אליי כרגע יותר מתמיד.
אז תקשיבו למילים.






0 תגובות
חופש גדול 2013
20/06/2019 04:55
sunshine

מתוך היומן האישי שלי (חופש גדול 2013): 21 או ה22 לחודש יוני ... "החופש הגדול התחיל יש לי הרבה ספקות ותהיות איך אני אמורה להתנהג בחופש הזה. בדרך כלל אני מנותקת מכולם זה כאילו אני יוצאת מהחיים שלהם אני בספק עם ללכת ליום הולדת של ---- או לא,לא יודעת למה לא אבל יש לי תחושה רעה לגבי זה,זאת הבעיה אצלי הכל זה תחושות שום דבר לא בטוח. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות החופש הזה וכל כך הרבה פחדים. אני לא יודעת מה עובר עליי העט הזה על הפנים." ה-28.6.2013 01:24 "אני חסרת שקט יש לי כל כך הרבה דברים אחרים לעשות ובמקום זה אני יושבת פה וכותבת,על כלום. אני מרגישה טוב יומני היקר,הזמן עובר מהר מידי אם אני כל היום בבית אז אני מנסה למצוא כמה שיותר דברים לעשות, הבעיה שלא נשאר לי הרבה כסף אז עכשיו אני אצטרך לעבוד אולי [ביומן מתחתי 2 קווים מתחת למילה אולי כדי להגדיש אותה] אצל אמא שלי, אבל אני לא רוצה. היום הלכתי עם ---- ואחותה לקניון בת ים קנינו את הספרים שרציתי ואז שיחקנו בכל שאר הזמן במשחקים האלה הזמן עבר מהר. חשבתי על זה ואני צריכה להכין תוכנית לחופש הגדול,אני לא יכולה פשוט לראות סדרות קוראניות כל היום אני צריכה לחשוב לטווח הארוך. כרגע המטרה הכי חשובה שלי לחיים,היא לסדר את החדר. אכן מה שהולך פה הוא אסון אמרתי לאמא שלי שאני אחזור מהקניון אני אחליף סדינים,טוב אני הולכת לנקות ביי ביי נ.ב אני אף פעם לא מתחילה ביומני היקר ככה אני חסרת נימוס,אבל זה לא בכוונה." - עברו 6 שנים מאז. השתנתי הרבה...אני לא מאמינה שפעם אשכרה הייתי כותבת "יומני היקר"...אולי זה היה רק לתקופה קצרה .. השתנתי אבל אני פחות או יותר באותו המקום כרגע. האם לזה מתכוונים כשאומרים שההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ? -עדיין רוצה לעשות הרבה דברים. -עדיין כותבת על זה במקום אשכרה ללכת ולעשות אותם. -עדיין צופה בסדרות קוריאניות (למעשה כרגע - יותר מתמיד- אני צופה בסדרות קוריאניות) אני לא יודעת איך אני אמורה להרגיש לגביי זה. אני מניחה שזה בסדר. אני בסדר עם זה.

0 תגובות
צנצנת מוטיבציה
19/06/2019 21:41
sunshine
אני אדם כזה שצריך מוטיבציה.
אז החלטתי להכין לעצמי צנצנת מוטיבציה.
צנצנת עם מילים ומשפטים שיעודדו אותי.
וכל פעם שאני ארגיש מבולבלת אני פשוט אשלח יד ואשלוף פתק.
אז הנה אני מספרת לכם כדי שתוכלו לתת לי עצות ומילים מחזקות לכתוב על הפתקים.

PATIENT - דברים מגיעים בזמן הנכון.
תהיי סבלנית.

FLY SOLO - את לא צריכה אנשים שילוו אותך.
את יכולה לעשות את מה שאת רוצה לבד.

DON'T STOP -  אל תפסיקי אף פעם להתקדם.
רק ככה תוכלי להגיע לאן שהוא.

HAVE FAITH - תאמיני.
תאמיני באנשים. בעצמך. בעולם. ושלכל דבר יש סיבה.


אלו רק הדוגמאות שחשבתי עליהם.
בכל אופן אני צריכה הרבה יותר כדי בכלל לחשוב להתחיל לכתוב את זה על פתקים ולהכניס לצנצנת.
אתם מוזמנים לעזור לי ולשלוח לי מילים מחזקות כאלה באנגלית.
לא צריך להוסיף משפט...אפשר רק מילה באנגלית.

תודה מראש :)






נ.ב 

זאת הצנצנת שלי אגב.












0 תגובות
סאנשיין VS סאנשיין
19/06/2019 12:47
sunshine
12:33 זה קרה.
פתאום זה נחת עליי.
באתי לעשות ריפליי לפרק שעצרתי קודם כדי לענות על תגובות ולקרוא ולהגיב קצת...
ואז ברגע שלחצתי פליי המוח שלי צעק "אני רוצה לעשות את זה".

לכתוב.
להשקיע.
להוציא ספר.
"אני רוצה לעשות את זה !".

אתם לא מבינים אבל עבורי לרצות משהו זה נדיר.
אני תמיד רוצה....אבל זה ברמה ואנרגיה נמוכה.
הרצון הזה שונה.

זה רצון של התלהבות.
של התרגשות.
של תשוקה אמיתית.
שבא לי לבכות מרוב שאני רוצה לעשות את זה.


גם אם זה לא יפורסם...
לא אכפת לי.

אני הולכת לקחת את הסיפורים שלי וליצור מהם ספר.
אני הולכת להשקיע ולא סתם להעלות את זה לאינטרנט...אני הולכת להפוך את זה לממשי.
לחפץ אמיתי ביד שלי.
למשהו שהוא נוכח קבוע בחיי ולא נמצא איפשהו במקום סודי באינטרנט.

אני רוצה שהוא יהיה כספר.
אני רוצה שהוא יהיה על המדף שלי.
אני רוצה לפתוח ולעיין בו שוב ושוב.

עד כדי כך אני אוהבת את הסיפור הזה.

כמובן יש חששות.
אני חוששת לשנות את הסיפור...כי כל המוסיף גורע.
אני חוששת שהכתיבה שלי השתנתה מאוד בשנה האחרונה ואני לא אצליח לכתוב את הסיפור הזה מחדש.
לעשות את מה שרציתי פעם.
כי פעם רציתי לכתוב עוד הרבה סצנות לסיפור הזה...אבל עצרתי.
למה עצרתי ?
למה לא המשכתי לעשות את זה כשרציתי את זה אז !?

אולי אני יותר טובה היום.
אולי אני לא.
הפחד...לגלות שאולי אני לא אוהב את הכתיבה שלי כמו שהיא היום...הוא מה שהכי עוצר אותי.

כי כשכתבתי את הסיפור אני קראתי אותו שוב ושוב ושוב ושוב....ואהבתי את זה.
כאילו זה חלק מהנשמה שלי.
אבל אולי נשמה שלי השתנתה מאז?

אוף אני כל כך מוזרה.
יש לי יותר מידי רגשות שאני לא מבינה.

אני לא יכולה לנתק את המוח מהרגש...הרי הסיפורים שלי זה נטו רגש ושעשוע.

אני יודעת שאני לא מובנת.
תחשבו על זה ככה -
את הסיפור כתבה מישהי אחרת, סאנשיין בת ה20.
ועכשיו הולכת לכתוב אותו לא יותר מאשר סאנשיין בת ה22.
זה מרגיש כמו חילול !!!


אוף אני דרמטית.
תרגעי.
פשוט תקראי אותו שוב.
אם תרצי לשנות תשני ואם לא אז פשוט תשאירי אותו כמו שהוא !!


את יכולה להוסיף את הסצנות שרצית לכתוב אז היום.
ואם הם לא יתאימו פשוט תמחקי ותכתבי מחדש.

תאמיני בעצמך.
את לא פחות טובה מסאנשיין בת ה20.

זה הזוי שמנקודת המבט שלי אני הישנה הרבה יותר טובה מאני החדשה.

המוח שלי תמיד היה הפוך.
אני אמורה להיות בגיל שבו אני משתבחת עם השנים אבל איך שאני רואה את זה כל שינוי הוא קלקול של מה שהיה בעבר.

אולי זאת בעיה הרבה יותר עמוקה שאני צריכה לטפל בה.

"כל שינוי הוא קלקול של מה שהיה בעבר"...וואו סאנשיין...המוח שלך הוא באמת מקום מפחיד.


נ.ב

 (נכתב אחרי שלחצתי שמור פוסט וקראתי אותו - כמו תמיד)

אני יודעת שלא הבנתם כלום.
בפניכם פוסט שנכתב במהירות ובדיאלוג מאוד מוזר עם עצמי.
לי הוא לא מוזר כמובן.
אבל אני אומרת שהוא מוזר כי אולי לכם הוא נראה מוזר.

בשבת שאלתי את אבא שלי "אולי אני אלך לפסיכולוג?" ,סתם כדי לראות מה הוא אומר.
אבא שלי ענה שעדיף פסיכיאטר.
הוא כנראה לא חושב שפסיכולוג יכול להועיל לי.
אני יודעת שאני לא משוגעת.
אבל אני גם יודעת שקשה להבין אותי ולעקוב אחרי.
ואת זה אני כותבת לא כי אני חושבת שאולי לכם קשה להבין אותי ולעקוב אחרי.
אני כותבת את זה כי אפילו אני לא לגמרי מבינה את עצמי עד הסוף...






5 תגובות
לכתוב ברצינות
19/06/2019 02:49
sunshine
התחלתי לכתוב סיפור קצר.
שזה יותר כמו סצנה ממש קצרה.
אבל אני לא יודעת איפה לפרסם אותו.
פה או בפייסבוק ?

שזה יותר מאשר סתם לפרסם במקום כל שהוא.
זאת הבחירה בין אנונימיות לבין חשיפה אמיתית.

אני לא יודעת למה אני רוצה שאנשים ידעו שאני כתבתי את הסיפורים האלה...
הרי זה לא שיש הרבה במה להתגאות.
הכתיבה שלי חמודה אבל היא רחוקה מלהיות איכותית.

מה שאני בעצם אומרת...זה שלא כל אחד ידע להעריך את זה.
וזה לא שאני רוצה לכתוב אחרת.
אני אוהבת את הסגנון כתיבה שלי.
אבל אני לא יודעת אם הסיפור הזה ראוי...
הלוואי ויכולתי להתייעץ עם מישהו שמבין.
מישהו שיכול להגיד לי "זה בסדר שאנשים יקראו את זה...זה לא מביך".

אתם מבינים...הסיפורים שלי הם חלקים אמיתיים מעצמי.
ממי שאני.
מהעולם הפנימי שלי.
אני לא יודעת איך אני אתמודד ביום שבו אנשים יעשו את החיבור בין מי שאני באמת לבין הכתיבה שלי.

כתיבה הפכה להיות אחת התשוקות המרכזיות של חיי.
זה כל מה שיש.
זה כל מה שחשוב.
זה הכישרון האמיתי היחיד שלי.

אני טובה רק בכתיבה.
בכתיבה אני לא ממוצעת ולא משווים אותי לאנשים אחרים.
אני ייחודית.

גם בציור הייתי ייחודית.
אבל לא אהבתי לצייר.


יום אחד...
אני כנראה כבר לא אוכל להיות פה.
אני אצטרך למחוק את סאנשיין.
את הלב הסודי שלי.
כדי שאני אוכל לחשוף מחדש את הלב שלי...אבל הפעם רק את החלקים שאני רוצה.
לא הכל כמו בבלוג הזה.
למרות שגם פה...אני לא ממש חושפת הכל.


אני פשוט רואה סדרה (קוריאנית) על ספרים.
היא ממש חמודה.
והיא עושה לי חשק לעבוד בזה.
אבל אין לי כישורים.
אין לי השכלה.
העברית שלי ברמה נמוכה.

אבל תכלס...לא ממש אכפת לי מזה.
אולי לאנשים אחרים אכפת אבל לי לא ממש כשזה נוגע לכתיבה.
הכתיבה שלי טובה כמו שהיא.

אבל המוח שלי.
אני מרגישה שאני לא מספיק חכמה.
שאני לא צברתי מספיק אוצר מילים גבוהה בשפה העברית ושהאנגלית שלי צולעת.

כי אין מה לעשות.
ספרים תמיד יהיה קשורים לאיכות.
אני לא רוצה להיות מהסופרים האלה שהכתיבה שלהם לא איכותית ושזה רק מראה על האופי שלהם.

אני רוצה שאנשים יקראו את מה שכתבתי ויחשבו עליי דברים טובים.
אולי הם כבר עושים את זה עכשיו...למרות שהם לא ממש מכירים אותי.

כן...יש לי עוד לאן לגדול.
אבל הדבר היחיד שבאמת משנה עכשיו זה לאן אני הולכת לשייך את הסיפור הקצר שכתבתי.
כתבתי אותו בגוגל דריב...בדרך כלל שאני כותבת משהו זה רק בפייס או פה ובדרך כלל איפה שאני כותבת זה איפה שאני מפרסמת.
אבל את הסיפור הזה כתבתי שם כי לא חשבתי שאני אוכל ליצור מהכמה שורות בודדות שהיו לי בראש סצנה שלמה.

מה עליי לעשות ?
פייסבוק או בלוגר ?

זה נראה שהיום שבו אני אמחק את הבלוג שלי כבר נקבע.
אני פשוט לא יודעת מתי זה יהיה.
מתי אני אחליט ללכת על זה ולהיות רצינית.
להשקיע בסיפורים שלי זמן ולפתח אותם.
כי מה שמיוחד בסיפורים שלי - לדעתי...זה שברובם יש ניצוץ.
אפשרות לסיפור מעניין.
טעימה קטנה ממשהו שיכול להתקיים אבל...אבל לא.
כי לא כתבתי אותו עדיין.

האם עליי להקדיש את הזמן שלי למטרה הזאת ?
לכתוב ברצינות ?



נ.ב

אני חושבת שאני רוצה להתחיל לקרוא ספרים שלא יועדו לגיל שלי אלא לאנשים יותר מבוגרים.
ספרים שהעברית שם קשה.
אפילו ספרים על נשים מבוגרות יותר...שהסגנון כתיבה משתלט על הסיפור.
זה אומנם לא הטעם שלי.
אני אוהבת שיש פחות תיאורים ויותר דיאלוגים.
אבל זה לא יזיק ללמוד קצת מילים חדשות.

עכשיו השאלה היא...איזה ספר ?
על איזה ספר ללכת ?

טוב כמו שאני מכירה את עצמי הספר כבר ימצא אותי.
הדברים שאני מחפשת תמיד מוצאים אותי.










6 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 52 53 הבא »
חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.