עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים
חברים
פאוליתאחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiHadasu
edyaאופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜ
פיה טובהYN71רות.IM AL
סיפורים קצרים
מרוב אהבה שותק
סיפור קצר-בשמלה שחורה

התחלתי לכתוב סיפור בהמשכים.
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)


ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
תן לי סיבה לחיות
19/01/2018 05:18
sunshine
"אימא,אני אוהבת אומנות...אבל אני אוהבת הרבה דברים שקשורים לאומנות...כשאני אמצא את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות אני אודיע לך".
זה מה שאמרתי לאמא שלי אתמול.
לא יודעת איך הגענו שוב פעם לשיחה הזאת.
בעצם אני כן זוכרת...דיברנו על הציפיות שיש לה מכל אחד מאיתנו..."חשבתי שהוא יהיה..".
לאימא שלנו תמיד הייתה תוכנית בראש שלה בקשר למה הילדים שלה יהיו.
אבל זה לא עבד לה ממש...כל אחד הלך בדרך שלו.
אימא שלי חשבה שאני אהיה אומנית...ציירת.
היא זוכרת שהייתי קטנה הייתי מציירת שמלות.
וזה נכון...אבל משהו שעשיתי כמה פעמים בתור ילדה לא יכול להפוך למשהו שאני ארצה לעשות כל החיים.
אני לא אוהבת לצייר...לפעמים אני עושה את זה...אבל אני לא נהנית מהמלאכה.
בשנה האחרונה ציירתי ואהבתי את התוצאה סוף סוף...אבל עדיין...זה לא משהו שאני רוצה לעשות...זה משהו שלפעמים אני צריכה לעשות...לא יודעת איך להסביר את זה.

אז התחלתי לחשוב...מה תמיד היה שם...כי ציור בוודאי שלא.
ואז נזכרתי שבתור ילדה כל הזמן רציתי יומן.
ואז היו קונים לי יומן...ולא היה לי מה לכתוב בו.
רציתי לכתוב...הייתה לי את התשוקה הזאת להשתמש בעט ולכתוב.
אבל לא כתבתי...לא היה לי מה לכתוב...ידעתי שאני רוצה לכתוב...אבל לא ידעתי מה.
אז היומן הזה נשאר ריק.
בגיל 13 התחלתי לכתוב.
התחלתי למצוא משהו שיסביר את התשוקה הבלתי מוסברת לדפים ועטים.
זה תמיד היה שם.
זה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות...שהוא טבוע בי.
הדבר היחיד שאני זוכרת שרציתי לעשות מילדות...כאילו...הדבר היחיד שעדיין נשאר ממה שרציתי לעשות בילדות.

איבדתי הרבה...
איבדתי את הפינה האהובה עליי...
את כל המקומות שיכולתי לברוח אליהם כשהיה לי רע...
את היכולת לשיר בשביל כיף...פעם הייתי שרה והייתי נהנית מזה...היום אני עושה את זה בכוח.
לא ברור למה.
אני פשוט מנסה למצוא את הקול שאבד שלי.
את התחושה הטובה הזאת שלשיר...את השירים שבתוך הראש שלי.
שירים שאף אחד לא יודע לשיר חוץ ממני.
אבל זה אבד.
איבדתי את המשפחה שלי...את המשפחה שהייתה לי שהייתי קטנה.
איבדתי את הזיכרונות שלי...
אם היו נותנים לי את האפשרות לחזור אחורה בזמן...ולשנות את הכל...הייתי עושה את זה בשניות.
שום דבר טוב לא יצא מהעבר...
אני לא יכולה שלא לחשוב...שהייתי יכולה להיות הרבה יותר מאושרת היום.
אבל זה בלתי אפשרי.


אני מעריכה את מה שיש לי...יש לי הרבה.
אבל היה לי הרבה יותר פעם.
הייתי מאושרת פעם.

אולי אני אהיה יותר מאושרת ממה שהייתי פעם...אבל כרגע קשה לי לראות את זה קורה.
לכל אחד יש תקופה שהיא השיא שלו.
התקופה הכי טובה שתהיה לו.
ובתוך הראש שלי...התקופה הזאת כבר הייתה.
היא לא הייתה מדהימה...אבל לא היה חסר לי כלום.

הייתי רוצה להרגיש ככה שוב.
את התמימות.
את החמימות.
את האהבה.
אני עדיין ילדה.
אני תמיד אהיה ילדה.
תמיד אחשוב כמו ילדה.
אני אף פעם לא אצליח לקבל את זה...שאני כבר לא אותה ילדה שהייתי פעם.
שהשתנית.
כי זה קרה...התבגרתי...אבל לא לגמרי...ואני חצויה בין מי שהייתי...לבין מי שאני עכשיו.
בין מישהי תמימה...לבין מישהו עם מחשבות מלוכלכות.
בין מישהי שמחה...למישהי מנותקת.
בין מישהי מוזרה לגמרי וחסרת שליטה...לבין מישהי שלא תיתן לאף אחד לראות את הפגמים שבה...לא באמת.

זה קשה.
זה באמת באמת קשה לי אישית...לשחרר את העבר.
זה אולי הדבר שאני הכי גרועה בו.
לוותר על כל הזיכרונות המאושרים שצורבים לי את הלב מכמה שהם רחוקים מהמציאות שלי היום.

איך אני יכולה לגדול?
איך אני יכולה לדעת מה אני רוצה להיות?
אין שום דבר שמחזיק אותי.
שום עוגן.
שום דבר מהעבר שמזכיר לי מי אני.
איך אני יכולה לשכוח את הילדה שהייתי?
אף אחד לא הכיר אותה חוץ ממני...אז אני יכולה לעשות דבר נוראי כל כך ולמחוק אותה.
אין שום זכר.
שום בובה,שום תמונה,שום מקום,שיכול להיות הוכחה למי שאני זוכרת שהייתי.
רק אני יודעת ורק אני זוכרת.
אז אני שומרת אותה.
בתוכי...והיא נלחמת בי...היא עושה לי צרות...ואני משגיחה עליה.
היא מתעקשת לחפש אחר האחד...בזמן שאני יודעת שאין דבר כזה.
היא עושה הכל מהלב.
אבל...
היא גוססת...
היא כבר לא חזקה כמו פעם...
היא כבר לא שרה...
היא לא צוחקת...
היא לא עושה שטויות...
היא לא בורחת היא מתחבאת.

שום דבר לא ברור לי כרגע.
שום דבר הוא לא אני באמת.
כל כך רציתי להשתנות...שלא נשאר בי כלום ממה שהייתי...וכלום ממה שאני.
אבל אני עדיין זוכרת...
אני זוכרת דברים שאהבתי לעשות בתור ילדה...
מקומות שהייתי בורחת אליהם...
אנשים שכבר לא קיימים.
אני חיה בעבר.
אני בהווה...אבל הלב שלי בעבר.
ואם אני אשים את הלב שלי בהווה.
אני לא אצליח להתמודד עם זה.
אני לא אצליח לקבל את מה שכבר איננו קיים.
אני לא מוצאת סיבה לחיות.
אבל יש דבר אחד שמאז שהייתי ילדה חיפשתי.
וזה ילד שיאהב אותי.
וזה משהו שאין לי בעבר.
זה משהו שלא היה לי בעבר...לא באמת.
וזו הסיבה היחידה שאני מצליח לסבול את החיים הריקים שיש לי עכשיו.
חיכיתי כל כך הרבה זמן...וכולי תקווה...שאני אתאהב שוב.
באמת.
במישהו ראוי.
פעם הייתי מתאהבת בקלות...היום אני קשה.
אבל אני עדיין מאמינה...שיש מישהו שהוא מושלם.
מושלם בשבילי.
לא מישהו שיעשה לי טוב.
לא מישהו שישמח אותי.
מישהו שישלים את כל מה שאין לי.

אז לא.
אין לי באמת משהו שאני רוצה לעשות בחיים.
אני לא רוצה להתחתן.
אני לא רוצה להביא ילדים.
אני לא רוצה שום עבודה.
אין לי חלום שימלא את מה שחסר לי.
אני רק רוצה לדעת מי זה...מי זה שאני מחכה לו כל כך הרבה זמן.
ובשביל לגלות מי זה...אני צריכה לחיות.
אני צריכה לתת לו הזדמנות למצוא אותי.
ואולי כשהוא ימצא אותי...אני כבר אמצא עוד סיבה להתקיים.


1 תגובות
חרדתית ברמות- הריאות שלי מתכווצות
17/01/2018 02:46
sunshine
אני לחוצה.
אני מרגישה שהריאות שלי מתכווצות.
שהבטן שלי מתהפכת.
אני לא בנויה לזה...
אולי כן יש לי חרדה חברתית?
סביר להניח שבמידה מסויימת יש לי...
רק מאנשים וממקומות סגורים שאיני מכירה...
אבל אני צריכה להתמודד עם זה...
אין לי ברירה.
בחיים שלי לא עבדתי...ותכננתי לחפש עבודה בקרוב...
אבל לא עכשיו!!!!!!!!!!!
לא אני לא מוכנה.
נפשית אני לא מוכנה.
אני מרגישה זוועה!!
למה הוא עושה לי את זה?!(דרך אגב זה מהפוסט "לפעמים חלומות מתגשמים...אני גם לא מאמינה")
הוא סוג של פתאום כתב לי באמצע שיחה "יש לי עבודה בשבילך. איפה שאני עובד...אם את בכל מקרה בבית לפחות תעשי כסף".
אני לא יכולה לנשום מרוב לחץ...
אני לא יודעת לתפקד במצבי לחץ...
למה הוא עושה לי את זה..
כאילו מצד אחד אני מכירה את איפה שהוא עובד...ודיי רציתי לעבוד שם...אבל לא עכשיו!!
כאילו חלק בי קופץ על ההזדמנות...והחלק השני בורח.
הוא לא שם עליי...הוא פשוט נתן לי את הפרטים...והבעתי סירוב קל...אבל זה לא הזיז לו...הוא החליט בשבילי.
הוא הרבה יותר חכם ממני.
הוא יודע שזה טוב לי ואפילו לא שואל אותי אם אני רוצה.
אם אני אצליח להשתלב שם...אני אעבוד איתו...יותר קרוב מזה?!.!!?
פתאום אני חושבת על זה!
כאילו עד עכשיו הייתי בלחץ בגלל שאני הולכת להתחיל עבודה בפעם הראשונה...ועכשיו אני צריכה גם להתמודד עם המחשבה של לעבוד...איתו!.
זה סוג של מה שרציתי...
זה סוג של מה שחלמתי עליו...
אז למה לעזאזל אני מפחדת כל כך?!
הוא עוזב בקיץ.
אם אני אשתפן...אני אשאר תקועה בלחפש עבודה...כשאני בעצם רוצה לעבוד שם...ואפסיד את ההזדמנות באמת להיות...נו טוב...קרובה אליו.
אני לא אמורה לפתח ציפיות...אני לא ציפיתי שהוא ירצה שאני אעבוד שם...כאילו הוא אמר לי שהם צריכים עוד עובד...אבל זה היה מזמן...ועכשיו הוא מתעקש.
ואני פשוט חרדתית.
לא ממנו.
מכל מה שלא מוכר.
ואולי זה יעזור שהוא שם...
למרות שלא נראה לי שהוא שם בימים אלו...אבל הוא בטוח יהיה שם בחודש הבא.

לפני שבוע בכלל לא דיברתי איתו...
פתאום אנחנו עלולים לעבוד ביחד...
פתאום עבודה?
אני לא יודעת איך לאכול את זה.
זו עבודה טובה.
באמת.
ראיתי את האווירה...אני מזהה אפילו מישהו מהצוות...אבל בחיים לא עבדתי...ואני לא רוצה לפשל.
ובאמת...הקוד לבוש...נוראי.
אבל הכסף טוב.
וזה רק 7 שעות...
יאו אלוקי אתה מגשים לי את המשאלות סוף סוף ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני אעשה את זה.
אין שאלה.
אני צריכה עבודה.
צריכה כסף.
אין שום סיבה למה לא ללכת לעבוד שם...חוץ מחרדה...אבל זאת לא סיבה ששווה לחשוב עליה.
אז אני אלך.
ואני...אני אשנה את החיים שלי קצת...כמו שרציתי...זו רק מדרגה...אבל זו מדרגה שהייתי צריכה שהוא יעזור לי לעלות.

אני לא מפחדת...אני מה לפחד...אבל אני כן חרדה...לא יודעת למה.
לא יודעת למה אני חרדה מכל מה שלא מוכר לי.
אבל זה פאקינג האפשרות הכי טובה שהיקום יכול ליצור לי.
אז אני חייבת להתאפס על עצמי ולכבות את החרדה החסרת היגיון הזאת.

זה הזוי איך מה שרציתי שיקרה קרה.
לא האמנתי...
לא השתדלתי...
זה פשוט קרה כי הלכתי אחרי הלב שלי...והלב שלי רוצה להיות מאושר.
ואני יודעת שאין בזה היגיון...אבל יש לי לב אמיץ יותר ממני...החרדה לא באה מהלב...היא לא באה מהרגשות...זה פשוט באג בתוכנה...משהו במוח שלי.

"כשאנחנו מתעסקים עם הבעיות שלנו 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, אנחנו מאפשרים ללחץ להשתלט על חיינו. אף אחד אינו מושלם ולאיש מאיתנו לא יהיו חיים מושלמים. הציבו ציפיות סבירות ודעו שזה חלק מהחיים.

קחו אחריות על אותם אתגרים בהם אתם יכולים לשלוט, ושחררו את אלה שמחוץ לשליטתכם."


טוב אז נתתי לגוגל הזדמנות להרגיע אותי.
וזה עבד דיי טוב.
ללא צפיות...אין לחץ.
אז אין צפיות.
אני אהיה אני.
אני לא אנסה לשלוט ברגע...אני פשוט אתן לו לקרות...
כמה קשה זה כבר יכול להיות?
לשחרר...
מה שיקרה יקרה...אני אופטימית אז אין צורך לתכנן את מה שיקרה...כי זה חסר טעם.
חסר טעם לרוץ עם הראש קדימה ולדמיין את מה שיקרה.
זה סתם מכניס אותי ללחץ.
לחשוב על עצמי מכניס אותי ללחץ.
אני פשוט צריכה להיות טבעית ונינוחה.
אני מה זה אוהבת את עצמי כשאני טבעית ונינוחה...
אבל משום מה אני לא עושה את זה הרבה...
אני לא מתנהגת ככה במקומות זרים...
אני אגלה לכם סוד...
יש לי נטייה לשאוף ביטחון מדברים חומריים...ויש משהו שמעניק לי ביטחון...למעשה כמה דברים.
1.עקבים-אבל אני לא יכולה ללבוש עקבים כי זה לא נוח.
2.ז'קט גינס.

אני יודעת זה ישמע מפגר...כמו תמיד...אבל בחיי שז'קט גינס פשוט נותן לי ביטחון.
אני מרגישה קשוחה איתו.
אבל אני לא הולכת ללבוש אותו מחר.
אני לא מנסה להרשים אף אחד.
אני אהיה אני...באמת אני...והכל יהיה בסדר.

1 תגובות
על חוסר אמונה בחיים
16/01/2018 20:34
sunshine
נמאס לי מאנשים שגוססים.
אני לא אוהבת אנשים שגוססים.
אני לא אוהבת שאנשים מתים צעירים.
אני לא אוהבת שהם משאירים מאחוריהם משפחה.
אני לא אוהבת את הריקנות הזה...הבאמת ריקה...הבאמת חור שחור...שנמצא לי בחזה כאשר אני שומעת שמישהו שיקר לליבם של הורי גוסס.
אני יודעת שהרופאים אמרו שנשאר לו 48 שעות...
אני יודעת שאני לא מכירה אותו.
אבל לא צריך הרבה כדי לדעת שהוא חשוב.
רק להביט בפרצופו של אבי.
רק לשמוע את אמי אומרת "את לא זוכרת אותו?,הוא אבא של...".
ואני כזה...מי אלו בכלל...לא מכירה אותם.
אבל אני לא רוצה שהוא ימות.
הוא אפילו לא בן 60.
ואבא שלי קרוב לגיל שלו.
אני יודעת שזה טיפשי.
ואני יודעת שזה לא בידיים שלי.
אבל הייתי רוצה שהוא יחיה...הייתי רוצה שהוא יבריא יותר משהוא יחיה.
ואולי הוא צריך למות.
לפעמים אנשים לא אמורים להבריא.
הרי לכל דבר יש סיבה נכון?
גם למוות יש משמעות נכון?
יום אחד גם אני אמות...וזה לא יהיה סתם...תהיה לזה משמעות.
אם הוא ימות זה כי הוא אמור למות?
זה פשוט לא מרגיש נכון...
כאילו איפה כתוב שמוות זה משהו ידוע וקבוע מראש ושלא ניתן לשנותו?
הכל חסר סיכוי.
הוא ימות.
אני יודעת.
אני לא מכירה אותו.
אני לא יודעת מה יש לו.
אבל אני יודעת שהוא ימות.
ובגלל זה אני מרגישה חלולה.
כי אני כבר החלטתי שהוא ימות.
אני כבר הפסקתי להאמין בלא הגיוני...
ונכון שחברה שלי חלתה...ידעתי שהיא תחלים!
ועכשיו שלאמא של חברה שלי יש גידול...אני יודעת שהיא תבריא!
ואבל משום מה אני יודעת שהוא ימות.
אין הרבה אנשים שהם במצב של בין חיים למוות...ויוצאים מזה בחיים.
אז אולי הוא ישרוד...עוד קצת...אבל החלמה מלאה?!!
תצאי מהסרט סאנשיין זה בלתי אפשרי...
תהרגו אותי...אבל אני חושבת שלאמונה יש כוח.
ואני יכולה להרגיש אנשים...ואמונה זה דבר מדבק...וגם חוסר אמונה מדבקת.
אני בספק אם מישהו מאמין שהוא יחיה.
ואני לא מכירה אותו...אבל אני מרגישה אשמה שאני לא מאמינה בו.
אני מרגישה שאם הייתי מאמינה בו...זה היה עוזר לו.
טיפשי אני יודעת.
אני לא אזהה אותו ברחוב וגם לא אם הוא יעמוד מולי.
ואני לא מרגישה רצון חזק שהוא יחיה...
אני כאילו...לא נעים לומר...מסכימה עם זה...מקבלת את זה...
ואני שונאת לדעת שעמוק בפנים...לא באמת אכפת לי מאנשים אחרים מתים...
זוהי הרי דרך העולם לא?
גם אני אמות מתישהו?
יודעים מה...אם אני אגסוס...לא משנה מתי...אפילו אני לא אאמין שאני אצא את מזה בחיים...ואני אמות.
אני באמת חושבת שלאמונה יש כוח...וגם לחוסר אמונה.
אז אני הולכת לנסות ולהאמין...שאולי הוא יחיה...אני הולכת לנסות להכריח את עצמי לרצות שהוא יחיה...
למה?
כי אני מרגישה אשמה עם כך שבסדר לי עם זה.
ואולי אתם לא מודעים לזה...אבל גם אתם בסדר עם זה שהוא ימות.
ואולי לא.
אולי רק אני קיבלתי את זה שזה מה שיקרה...אולי רק אני חסרת אמונה ופסימית...ובו זמנית גם ההפך.
אבל לפחות אני כנה עם עצמי...לפחות אני מנסה להבין מה זה הריקנות...החלל שנוצר לי בחזה ובמוח...כאשר מישהו שיקר לליבם של אחרים אבל לא לשלי עומד למות.

אירוני שהכינוי שלי הוא סאנשיין...ואני הכי לא...אבל אולי בחרתי אותו כי באיזשהו מקום...אני כן סאנשיין.




3 תגובות
אחי הגדול-בול עץ.
15/01/2018 06:49
sunshine
מכירים את זה שאתם כל כך רוצים לרצוח מישהו אבל אתם לא יכולים.
קודם כל כי הוא חזק יותר מכם.
ודבר שני כי הוא אחיכם הגדול.
אחי הגדול הוא חרא.
באמת.
הוא בן אדם טוב.
אבל חרא של בן אדם.
אני לא יודעת איך להסביר את זה.
טוב אני אתחיל מלמה אני רוצה לרצוח את אח שלי כרגע.
המצלמה.
הוא לקח לי את המצלמה.
מאז שהיינו קטנים אני ואחי היינו נתונים לרחמיו של אחינו הגדול.
היה לנו מזל שנשארנו בחיים.
וזה שאני בת לא עשה לי שום הנחות.
אוהבים שוויון?
אז בבית שלי לא היה בעיה לאחים שלי להרביץ לי.
ולא הייתה לי בעיה להגיד לאמא שאני לא מוכנה להיות היחידה שמנקה כי כל השאר בנים.
הייתי אז בת 8.
המרד הראשון שלי.
למרות שאני מאז ומתמיד הייתי מעצבנת...אם לא קיבלתי את מה שאני רוצה.
טוב אני סוטה מהנושא.
אחי הגדול.
אחי הגדול אהב מאוד "להשאיל" מאיתנו דברים.
בקיצור כל מה ששלנו שלו...אבל שלא נעז להתקרב לחדר שלו.
אם הייתי אומרת לו "זה המחשב שלי אתה לא יכול לקבל אותו בעיה שלך שאתה הרסת את המחשב שלך".
הוא היה חונק אותי עד שהייתי מסכימה...או במקרה הפחות טוב אפילו לא שואל אותי ולוקח את המחשב בלי רשות ונועל את הדלת.
אחי הוא בן אדם שמשתמש בכוח כדי להשיג את מה שהוא רוצה.
ובאיומים,"את תשלמי על זה","מי יחזיר אותך ב4 בלילה מחברה?","זהו פתחת איתי חשבון!".
ותאמינו לי...שלא עשיתי שום דבר חוץ מלסרב לקנות לו פרגיות או מה שלא שמים לא בלאפה.
הוא לקח לי את המצלמה.
בלי רשות.
עכשיו...הוא קצת התבגר...הוא כבר יודע להשלים על זה שאני אומרת לו "לא".
אבל הוא עדיין לא הפנים שהמצלמה שלי...והיא הרכוש שלי...ושאין לו זכות לקחת אותה!!!!!!!!1!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!111
שיאו אני עצבנית מסכנה המקלדת.
אבל אני לא עצבנית על זה שהוא לקח את המצלמה.
לא.
אני עצבנית על זה רציתי לצאת עכשיו החוצה ולצלם...אחרי הרבה זמן שוואלה לא היה בא לי...וירד גשם.
אבל המצלמה אצלו.
והחדר פתוח.
ואחי אולי חזק ומפחיד אבל יש לו חולשה אחת שגיליתי עליה רק בחודשים האחרונים...הוא ישן כמו בול עץ.
אז יכולתי לחפש בחדר שלו בלי פחד שהוא יתעורר ויתפוס אותי.
אבל לא מצאתי!!!!!!!!!!
המניאק!!!!!!11111
אני רוצה לרצוח אותו!!!!!!!!111
מה אתה מחביא את המצלמה שלי בחדר שלך1?1???!?1
אני מבינה שלקחת.
אבל יחתיכת בן אלף אלפקות...למה אתה מחביא אותה ככה שאני לא יכולה למצוא אותה ימאניאק!!!!!!!!!1
אני רוצה להרוג אותך!!!!!1
לרצוח אותך!!!!1
ותאמין לי שעכשיו אני יודעת שאפשר לרצוח אותך כשאתה ישן בלי בעיה...אבל לא.
אתה אחי הגדול.
וזה אסור על פי החוק לרצוח.
ואני לא רוצחת.
אבל בוא...מותר לי להתבטא.
מותר לי לשנוא אותך בלב ממש עד שאני אקבל בחזרה את המצלמה שלי.
עד שפאקינג תועיל בטובך להתעורר ולהגיד לי היכן החבאת אותה ימניאק אמרתי לך 100 פעם לא לקחת בלי רשות ואם כבר לקחת אז למה להחביא;!~1?@?!#?X2ק.צא,4ח08

שונאת את העובדה שאחי הגדול אפילו לא מנסה לעצבן אותי.
הוא פשוט מעצבן אותי.
פשוט לרצוח אותו.

נ.ב
עכשיו שנרגעתי.
והתקלחתי.
ואכלתי עוגיית טחינה ממש מוזרה במרקמה...
ושמתי לב שהשעון של המחשב שלי לא בסדר...ואני חשבתי שהשעון של בלוגר לא בסדר...למה אף אחד לא אמר לי שהבעיה היא כנראה במחשב שלי?
טוב אני סתם מחפשת אשמים לטיפשות שלי.
אחים יכולים לשגע אתכם.
יכולים להוציא אותכם שלוותכם.
מדעתכם.
אבל אחים שלי...
אוי אלוקים.
הם יכולים לשכנע אנשים זרים שאני פסיכית.
הם הופכים אותי לפסיכית.
בנים הופכים אותי לפסיכית.
הם משגעים אותי!!
אנשים חסרי היגיון משגעים אותי.
אנשים חסרי התחשבות משגעים אותי.
דיקטטור כמו אחי הגדול משגע אותי.
הבית שלי זה המערב הפרוע.
אבל פעם זה היה יותר גרוע.
אז אני אומר תודה על מה שיש.
ואנסה שלא לתלוש לעצמי את השערות מרוב עצבים.


3 תגובות
זהו עולם של גברים
14/01/2018 06:11
sunshine
שברתי את השיא שלי...כתבתי החודש הכי הרבה פוסטים...ואפילו עוד לא אמצע החודש.
איך יכול להיות שאני כותבת כל כך הרבה רק על מה שמתחולל אצלי בלב?
היום דיברתי עם חברה.
גילו לאמא שלה גידול.
זה מוטט את המשפחה.
ולחברה שלי נמאס...כי היא כבר סבלה מספיק בזמן האחרון.
יש לה הרבה.
הרבה יותר ממני.
אבל גם קשיים.
לי אין קשיים.
אני סתם ריקה.
היא אמורה לבוא אליי ברביעי.
היא לא הייתה אצלי הרבה...אבל אני הולכת להראות לה איך אפשר להינות גם כשאין לך הרבה כסף.
אני הולכת לנסות ולהראות לה שאפשר לחיות אחרת...שיותר כסף לא יעשה לה טוב...שעבודה טובה לא תעשה אותה מאושרת...זה רק יסיח את דעתה.
אין לי כוח להיות עצובה בשבילה.
אין לי כוח להתייחס לזה שאולי משהו רע באמת יקרה...כי לא ...הכל יהיה בסדר...אני פשוט יודעת.
וגם היא.
וזה קשה.
קשה להיות היא.
אני שמחה שאני אני...עם כל הדפקות שבי...יש לי הרבה מזל.
היא החברה היחידה שלי.
יש בנינו קשר עמוק.
שלא תלוי בכלום.
אפילו לא בנו.
אנחנו יכולות לא לדבר בכלל במשך שנה...ועדיין כשאנחנו נדבר...זה יהיה כאילו אנחנו אחיות.
אני תמיד אהיה שם בשבילה.
ממנה...קצת אכפת לי.
לה אני רוצה לעזור...בכוח אני רוצה לעזור...אפילו אם היא לא רוצה את העזרה...אני רוצה לעזור.
אבל אני יודעת שהיא לא יכולה לעזור לי...אין לה איך...אין לה את הכלים לתת לי את מה שאני צריכה.
מזל שהחברות שלנו לא תלויה בלתת ולקחת.
אלא בפשוט להיות שם.
פשוט להתנהג כמו שחברה אמיתית צריכה להתנהג.
היא החובה שלי.
והיא לא מכבידה עליי.
זה בא לי בקלות להסתכל עליה.
אני בקלות יודעת שמשהו לא בסדר גם כשאני לא מדברת איתה.
אני קולטת את המצוקה.
גם כשהיא לא מנסה להראות לי.
והיא לא מנסה להסתיר...כשאני שואלת "מה שלומך אבל?".
היא מבינה שאין טעם.
גם כשאני לא מבינה על מה היא מדברת...גם כשהיא לא מגלה לי את מה שבאמת כואב לה...אני מנסה להבין...עד שהיא מגלה לי.
אני מנסה לעזור...עד שהיא נותנת לי לעזור.
זה קשר מוזר...מיוחד...ומשום מה הוא חזק.
הוא קשר שבנוי על דברים שלא אני ולא היא זוכרות.
על חברות ארוכה.
על זמנים בהן בכינו ביחד.
על זמנים בהם לשנינו כאב...ולא ידענו איך לעזור אחת לשנייה...אז פשוט ישבו והקשבנו זו לזו.

אני לא מרגישה כלום עכשיו.
לא כואב לי.
אני מנותקת.
יש לי בעיה עם בנות.
אני לא מצליחה לאהוב אותן.
לא מצליחה...
אבל משום מה...
כשמישהי צריכה עזרה...לא משנה מי היא...אני חייבת לעזור.
אני מזהה את המצוקה הנשית.
את הכאב שלהן.
אני יודעת שאני יכולה לעזור להן...
אז אני עושה את זה..
כמו ג'נטלמנית...
חחחח
יש לי חברה שאפילו אמרה שהיא רוצה להתחתן איתי...כי מה לעשות יש בי אופי מאוד אבהי כזה.
3 אחים בנים.
אבא דומיננטי.
אמא שהיא כמו אבא.
בגלל זה אני אוהבת בנים.
הם גורמים לי להרגיש לגמרי אישה.
כי אני יותר רגישה מהם.
יותר פגיעה.
יותר חסרת שליטה.
יותר חלשה.
ואם בנות...או שהן תחרותיות ברמה שמגעילה אותי...או שהן כמוני וזה נדיר...או שהן פשוט זקוקות לי.
ואני זקוקה לבנים.
אם אני אהיה אי פעם בהריון ואגלה שזה לא כזה נורא סביר להניח שאני ארצה מלא בנים.
אני מרגישה איתם בבית.
גם כשהם יותר חכמים ממני אני מרגישה שאני יודעת דברים שהם לא.
שהם יכולים להיות יותר ילדותיים ממני.
שהם יכולים לתקן אותי.
שהם יכולים לרפא אותי.
בלי מילים...פשוט הנוכחות שלהם...היחס שלהם...מי שהם...הדבר הזה שכל כך מאפיין בנים...טיפשות...נינוחות...כיף חיים קיצר.
אבל אין סביבי מספיק בנים...מספיק אנשים שהם כיפיים.
שכיף להיות איתם.
שמצחיק להיות איתם.
שמפתיעים אותך כל הזמן.
שהם כנים.
שהם לא מסתירים דבר.
שלא משווים אותך אליהם.
לא מרוכזים בעצמם...לא מדברים על אחרים...אלא עסוקים ברגע הזה ממש.
נותנים לך יחס.
תמיד הרגשתי בלתי ניראת ליד בנות.
תמיד הרגשתי מוזרה ליד בנות.
נשים נשים שק של נחשים...יש סיבה למה המשפט הזה קיים.
אז נכון.
יש הרבה בנים סוטים.
תאמינו לי שיש בנים שהכרתי ששאלו אותי שאלות שלא...לא.
אבל יש גם הרבה שהם פשוט טהורים.
הם נקיים.
אני לא יודעת איך להסביר את זה...
זה קסם...
היית רוצה להיות מוקפת בנים כל הזמן...ואני סוג של כן...אבל אחים שלי לא נחשבים.
הם משמחים אותי.
וגם משגעים אותי.
אבל הם מעניקים לי שמחה וחיוך שנשארים איתי...לא יודעת...זה כאילו שהם מצליחים לשנות אותי מבן אדם עצוב ופסימי...לבן אדם שמח ומשוגע.
ואני לא מחפשת חבר.
אני מחפשת מלא חברים!
חחחחח
תודו.
גם אתן.

זה מוזר...אני כאילו תקועה בין 2 המינים...לא בעולם של בנות ולא בעולם של בנים.
אני לא מצליחה להתחבר לעולם של בנות...ואני לא מוצאת כניסה לעולם של בנים.

תמיד זה היה בראש שלי.
מאז היסודי...הייתי תמיד עם הבנים...וניסיתי להתחבר לבנות.
אבל תמיד חיפשתי את הבנים.
וזה לא קשור לאיך שהם ניראים...זה פשוט...טוב...בנים!
ואז גדלתי...וההפרדה נהייתה הרבה יותר גדולה.
זה כבר נהיה בנים פה...בנות שם.
ובנות שהסתובבו עם בנים...משום מה תמיד התייחסו אליהן מוזר.
תמיד בנות אחרות דיברו עליהן בארסיות.
זה הגעיל אותי.
הקנאה נטפה מהן.
לפחות אני יודעת לא לקנא שמישהי שהשיגה את מה שאני רציתי.
אלא לפרגן ולנסות למצוא את המקום שאליו אני שייכת.


טוב השעון של בלוגר נדפק...שימו לב...הוא מקדים ב 12 דקות בערך.
השעה עכשיו 6:03
והפוסט פורסם ב6:11
תהרגו אותי אבל זה מחרפן אותי שהשעה לא תואמת.



8 תגובות
ילדותית וטיפשה -אבל זה בגללך.
14/01/2018 05:12
sunshine
לפעמים אני ממש לא מבינה את השטויות שאני עושה.
את השטויות שאני אומרת.
את השטויות שאני חושבת.
לפעמים אני ממש טיפשה.
לפעמים אני עושה משהו ואחרי זה תוהה לעצמי "למה לא עצרתי את עצמי?".
כשאני מאבדת שליטה...אני עושה שטויות.
שטויות של ילדה.
טעויות של ילדה.
דיי מאמי...זה לא מתאים...תתבגרי כבר.

הרבה פעמים שמעתי שהחשיבה שלי לא בוגרת.
שההסתכלות שלי על החיים היא קצת...הזויה.
שאני הזויה.
הוא שאל אותי אם יש לי חבר.
לא מבינה למה הוא כל כך אובססיבי לגביי זה.
והוא אומר לי שהוא שואל את כולן...הוא אפילו נתן לי דוגמה.
הוא אשכרה רצה תשובה מפורטת למה אין לי חבר.
ונתתי לו.
למרות שלא ברור לי מה זה משנה לו אבל פסדר.
הוא גורם לי למתח.
לא יודעת...אני רוצה לדעת עליו הכל...אני רוצה לדבר איתו על הכל...אני רוצה...שנהיה כמו פעם.
פעם היינו מדברים כל היום.
פעם הוא היה מקדיש לי את רוב זמנו.
אבל לא עוד.
הוא התבגר.
הוא מבין יותר לאיזה כיוון הוא רוצה ללכת.
וכמה הקשר איתי מסיח את דעתו מהדברים החשובים.

הוא הרחיק אותי.
והזמן הפך את זה לקל בשבילו.
אבל הוא עדיין נזהר.
מגביל אותי...לא נסחף איתי לשיחה ארוכה.
אני מבינה אותו.
אבל הייתי רוצה לדעת אם הוא מגביל אותי כי הוא לא מעוניין בלדבר איתי כל כך הרבה...או כי הוא לא רוצה לחזור למקום הזה בו אני חלק מהשגרת חיים שלו.
זה ישמע מוזר.
אבל הוא סוג של הידיד הראשון שלי...ודיברנו רק בווצאפ...ופנים מול פנים לא הצלחנו לדבר.
פנים מול פנים זה אחרת.
פנים מול פנים אין לי מה לומר...ולו אין את האומץ לגשת.
אבל אחרי כל הזמן שעבר...אולי 3 שנים...ראיתי אותו שוב...והוא התבגר...הוא כבר יוזם את השיחה...חוקר אותי.
יורד עליי.
מנסה ללמד אותי על מקום כלשהו באיטליה. (אני מתה על זה שמישהו רוצה ללמד אותי דברים)
אני טיפשה לידו.
אני ילדותית לידו.
ואין לי שליטה על זה.
הלוואי ויכולתי להיות אני הנורמלית כשאני מדברת איתו בווצאפ...אבל לא...אני פסיכית לגמרי.
אבל אם אני אצליח להתקרב אליו...להצליח לשבור את החומה הזאת שיש בנינו פנים מול פנים..ובאופן מוחלט...אולי הוא יראה אותי.
לא רק יקרא אותי.
יכיר אותי.
אלא באמת יראה אותי.
יבין מי אני.
יראה שאני לא רק ילדותית וטיפשה.
למרות שאני לא כל כך יודעת מה אני מנסה להראות לו שיש בי...הלוואי שהוא יראה.

אנחנו באותו החדר.
אנחנו יודעים שאנחנו מכירים.
אבל אנחנו לא מתנהגים ככה.
הוא מדבר עם הבוגרים.
אני משחקת עם הקטנים.
והוא בעצמו קטן.
ילד.
אבל הוא הרבה יותר בוגר ממני.
אני מתגעגעת למי שהוא היה...לזה שלא היה לו אכפת לדבר איתי כל היום.
על זה שסיפר לי על קראש מוזר שהיה לו בשדה התעופה...על אחת בחולצה אפורה שלא היה לו אומץ לגשת אליה.
זה שכתב לי שיר.
זה שאף פעם לא ברור מה הוא באמת מרגיש אבל תמיד מעלה לך חיוך על הפנים.
זה שיש לו חוש הומור וזיכרון מטורף.
זה שאהב את הארי פוטר ואת יהורם גאון.
הידיד הראשון האמיתי שלי.
שהיה אכפת לו ממני בדיוק כמו שלי היה אכפת ממנו.
שהיה רוצה לדבר איתי בדיוק כמו שאני רציתי לדבר איתו.

אבל אולי הוא לא קיים יותר.
אבל עדיין אני רוצה להיות קרובה אליו.
לראות...אם מה שכל כך אהבתי בו עדיין שם.
חייב להיות שם.
זה חייב להיות שם.
לא יכול להיות שהבן אדם שהכרתי הפך להיות מישהו כל כך שונה.
אני מתקשה להאמין למי שעומד מולי עכשיו.
אבל בעצם הוא אמר לי.
הוא אמר לי אז שכשהוא יהיה גדול הוא יעזוב את הארץ.
הוא אמר לי שהוא ילמד בחול.
הוא אמר לי שהוא ילמד רפואה.
אז נכון...הוא אהב אומנות...מוזיקה...לנגן...לקרוא סיפורים....לכתוב לי שירים.
אבל מאז ומתמיד הוא ידע שזה מה שהוא יהיה.
רופא.
אני מניחה ששיקרתי לעצמי...שהוא יהיה מי שהוא.
שהוא יעשה משהו שאני חושבת שמתאים לו.
שהוא יבחר להיות בבית שלו איפה שיש לו חברים ומשפחה.
אבל לא.
הוא בחר לעשות את מה שהוא מרגיש שחובה עליו לעשות.
והוא בסדר אם זה.
אז גם אני צריכה להשלים אם זה.
ואני משלימה עם זה.
אבל לעזוב שוב?
לכל כך הרבה זמן?
לא לעשות צבא?
להיות במקום זר...

אני מניחה שהוא יהיה מוצלח מאוד שהוא יהיה גדול.
הוא יהיה מאושר.
הוא יהיה נשוי לאישה יפה.
הוא יהיה אחד שלא מסתובב עם כל אחד.

זה מי שהוא.
זה מה שהוא רוצה.
תשלימי עם זה כבר.

אז נכון.
הוא מתנהג כמו ילד גם.
הוא מחייך והגומה שלו יוצאת החוצה.
חיוך נבוך כזה...הוא לא רוצה לחשוף את החיוך שלו...הוא מנסה שלא...הוא מסתיר אותו עם היד.
הוא מעדיף שאחרים יחייכו.
לומר דברים שיצחיקו אחרים.
להראות כמו הוא שנון.
אבל הייתי רוצה להיות מיוחדת.
הייתי רוצה להיות מהמעט שהוא אמיתי איתם...פתוח...הרי למישהו הוא חייב לספר את הבעיות שלו לא?
אני מקווה שיש לו מישהו כזה.
אני מקווה שהוא יודע שהוא יותר מסתם נער חמוד חכם ומצחיק.
אני אומרת לכם...הוא שובר לבבות אמיתי...ולא מאלה שאת אחרי זה מקללת...מאלה שאת בוכה מגעגועים בגללם...את נזכרת בדברים שהוא אמר ואת נמסה.
אם הייתי מאוהבת בו כבר הייתי גמורה...למזלי אני חסינה...אני תמיד אראה בו כילד.
אבל למרות שאני לא מאוהבת בו...אני פשוט כמו ילדה מחייכת כשהוא מולי...זה מוזר.
הלב שלי לא דופק מהר.
לא נצבט לי הלב שהוא מדבר איתי על מישהי אחרת.
אני באופן מוזר נמשכת לקיום שלו.
אולי בגלל העבר.
אולי בגללו.
הוא מכעיס אותי.
לפעמים אני פשוט שונאת אותו...אבל זה רק כי הוא לא עונה לי מהר להודעות.
הוא לא מסוגל לומר משהו שיפגע בי.

בחיי שרשום שהפוסט נשמר ב 5:12...ועדיין לא 5:12...מוזר.


1 תגובות
להתמודד עם בעיות
13/01/2018 18:20
sunshine
מכירים את זה שאתם קמים ופשוט יודעים שהיום אין לכם כוח לכלום?
היום שבו הכל משתבש.
היום שבו באמת אין לכם כוח לבעיות.
ואז מגיעות הבעיות.
בעיות מעצבנות שתכלס הן תוצאה של טעויות שלכם.
אבל פשוט אין לכם כוח.
אין לכם כוח להתעצבן.
אין לכם כוח להתמודד עם הבעיות.
אין לכם כוח לדאוג שאולי לא באמת אפשרי לפתור את הבעיה.

ואז אתם מחליטים שלא.
אתם לא הולכים לדאוג.
אתם לא הולכים להתעצבן.
אין לכם סבלנות להתמודד עם זה עכשיו...אז שהבעיה תחכה.
תחכה שתהיו מוכנים.
תחכה.
שכולם יחכו.
אתם לא מבקשים הרבה...רק שנייה להתאפס על עצמכם.
אז שהעולם יחכה.
1 תגובות
מתלוננת על עקבים
12/01/2018 07:59
sunshine
קר לי.
אני לא יודעת למה אני תמיד צריכה לומר את מה שעובר לי בראש.
אבל למדתי לחיות עם זה.
אף אחד לא אוהב שמישהו מתלונן.
כאילו...אני מבינה...קר לך...אבל אם אני לא יכולה לעזור לך אז זה סתם מייסר אותי לשמוע אותך כל הדרך מתלוננת על זה שקר לך.
בלי להעליב.
בנות מתלוננות הרבה.
גם אני.
אבל מאז שאני שמה לב לזה אני פחות מתלוננת.
כרגיל אני מדברת על נושא והנושא מציף אצלי דברים מהעבר.
מזכיר לי אנשים שכבר לא בחיים שלי יותר.
אני זוכרת שהייתי הולכת עם עקבים.
ואני זוכרת שהייתי מתלוננת.
אני זוכרת שאפילו הייתי מעמידה פנים שכואבות לי הרגליים רק כי רציתי לשבת על איזה ספסל ולדבר עם איזה בחור.
לא הייתי עושה את זה אם זה לא היה עובד.
אם הוא לא היה רוצה גם לדבר איתי קצת יותר לא הייתי מעמידה פנים כל כך הרבה פעמיים שכואבות לי הרגליים ושאני חייבת לשבת.
לפעמים אני פשוט ערמומית.
ערמומיות זו תכונה שקשה לייחס אליי...אני ממש טובה בלשחק אותה תמימה.
אני גם ממש טובה בלשקר...אבל משום מה אנשים מפקפקים באמת שלי יותר מאשר בשקר.
נדיר שאני צריכה לשקר.
נדיר שאני משקרת בבוטות.
אבל אני לאט לאט קולטת שאני מוכנה לכופף את האמת כדי להשיג את מה שאני רוצה.
זה הרי לא פוגע באף אחד.
עדיין קר לי.
אני אפילו רועדת.
אבל מקום לקום לשים על עצמי עוד שכבה של בגד...אני שונאת שכבות...אני יושבת על הכיסא וכותבת.
עכשיו כשאני מבינה זה מטומטם באמת כדאי שאני אקום לשים על עצמי עוד שכבה.
אוי אבל מרחתי לק.
בעיה.
לא נורא 20 דקות זה מספיק...אני אהיה זהירה..

משימה הושלמה.
אבל עדיין קר לי.
פעם אחרונה שאני נותנת לאח שלי לקחת את הרדיאטור.

בכל מקרה איפה הייתי...אה כן...בנות אוהבת להתלונן...יותר נכון הן לא יכולות שלא להתלונן.
וזה מחרפן.
תאמינו לי אני מבינה.
בכל מקרה נחזור לקטע עם העקבים...תמיד שהתלוננתי בפני הבחור...בכל פעם...לא היה אכפת לו...לא היה אכפת לו אפילו כשמעדתי.
הוא לא אהב את העובדה שהוא צריך ללוות אותי הביתה...למרות שאני בסך הכל הצטרפתי אליו כי הוא גר לידי.
היינו בכסח.
אבל הייתה תקופה בה היינו ממש קרובים.
וכן בתקופה הזאת הייתי מעמידה פנים שאני צריכה לשבת...זה היה בחורף כי אני זוכרת שלבשתי מגפיים עם עקבים.
בתקופה הזאת התלוננתי פעם אחת...ואז הוא אמר "את תכף מגיעה הביתה".
הוא אמר את זה באכפתיות וברוגע.
הוא לא התעלם כמו בדרך כלל...הוא לא התלונן.
הוא פשוט תמך.
וזה היה מפתיע.
ואז כבר לא התלוננתי...אני חושבת שזו הייתה הפעם האחרונה שהתלוננתי בפניו שהעקבים לא נוחים לי.
אז מה המוסר השכל?!
אין.
חחח.




1 תגובות
חובתי היחידה-להיות נאמנה לעצמי
11/01/2018 20:31
sunshine
נאמנות, אנשים, חיים, דרך, שוויון
אני לא אוהבת שאנשים אומרים לי מה אני מרגישה.
אני לא אוהבת שאנשים "מציעים" לי דברים שלדעתם יעשו לי טוב.
אני לא אוהבת להרגיש שלא מאמינים לי.
אני לא אוהבת שלא מאמינים לי.
אני לא אוהבת לשקר.
אני לא אוהבת להסתיר.
אני לא לא אוהבת להסתיר אני פשוט לא מסתירה.
אין לי סודות.
יש דברים שהם פשוט לידיעתי בלבד.
בעיה שלי בלבד.
יש דברים שלאנשים אחרים אסור להתערב.
אם הם היו לפחות מכירים אותי כמו שצריך...אם הם לפחות היו מנסים לשמוע אותי ולא להחליט מי אני....אולי לא הייתי שונאת כל כך את מה שהם חושבים עליי.
יש הבדל בין להיות כנה...ללהיות בוטה.
יש הבדל בין דאגה...לבין ביקורת.
זה הכל בניואנסים.
אני מרגישה כשלמישהו לא באמת אכפת ממני.
אני מרגישה כשמישהו מנצל אותי.
אני מרגישה שמישהו מנסה להתרחק ממני.
אני מרגישה שלמישהו מפריע משהו בי ומנסה לשנות אותי מסיבות אנוכיות.
מה שאני בוחרת לעשות עם הרגשות האלה זו בעיה שלי.
אני לא לוקחת ללב.
אין מה לקחת ללב.
הם חושבים שהם מכירים אותי.
הם חושבים שאני ספר פתוח לפניהם.
הם חושבים שהם כאלה חכמים.
ונכון לפעמים יוצא להם משהו חכם מהפה.
לפעמים מישהו יכול לפגוע בך ועדיין בו זמנית לעזור לך.
לפעמים הם באמת דואגים לי.
לפעמים הם לא אנוכיים.
לפעמים הם באמת רוצים שיהיה לי טוב.
אפילו שטוב לי איך שאני...אני יכולה להבין כשמישהו מעלה לצומת לבי פגם שיש בי.
אבל זה כיף להיות עם מישהו ששווה לך...מישהו שלא חושב שהוא יותר ממך.
אתם מכירים את זה?
את החוסר שוויון?
שמישהו חושב שהוא יותר טוב מכם?
ואתם בפנים פשוט צוחקים.
כי אתם שלמים עם עצמכם בדיוק כמוהו.
טוב לכם.
אולי אפילו יותר ממנו.
אז איך לעזאזל הוא הגיע למסקנה שהוא יותר טוב ממני?.
חברים אמיתיים מתייחסים אליכם כמו אחים.
יש לי חברה אחת שאומנם אנחנו לא קרובות...אבל כשאנחנו נפגשות...אנחנו שוות.
אל תקחו ללב אנשים שמתנשאים מעליכם.
אנשים שמוכיחים לכם שהם יותר חכמים מכם.
אנשים שמראים לכם כמה אתם טיפשיים.
כמה הם הרבה יותר מצחיקים ויפים ומוצלחים מכם.
כי הם משחקים משחק שאתם לא חייבים לשחק.
אתם לא צריכים לדרוך על אף אחד כדי להרגיש שאתם שווים.
אתם יודעים מי אתם וכל עוד אתם מרגישים שאתם בסדר...שאתם שווים...אז אתם שווים.
יש לכם משהו שלהם אין.
אתם רואים דברים שהם לא רואים.
אתם מתמקדים במה שחשוב באמת לכם.
אתם עושים מה שעושה לכם טוב.
אתם נאמנים לעצמכם.


חובתך היחידה בכל גלגול חיים היא להיות נאמן לעצמך. היות נאמן לכל אדם אחר או לכל דבר אחר היא בלתי אפשרית.

ריצ'ארד באך

2 תגובות
לפעמים חלומות מתגשמים...גם אני לא מאמינה.
11/01/2018 01:29
sunshine
אוקי...זה פוסט שלא דמיינתי שאני אכתוב היום.
החלום שלי...נראה לי שהוא סוג של התגשם...
אוי נו טוב בואו נתחיל מהתחלה.

חלמתי על ירח ורוד.
ממש לפני יומיים.
כתבתי על זה פוסט.
סיפרתי בפוסט שחלמתי שאני הולכת עם מישהו שאני מכירה...מישהו שאין בנינו שום דבר רומנטי אבל הוא היה מאוד חשוב לי.
מישהו שהיה לי איתו חיבור.
והיום כבר לא...כי הוא סוג של השתנה...והוא מרחיק אותי גם מסיבה לא ברורה.
ובחלום חלמתי שאני אוחזת בו...שאני לוקחת לו את היד...והוא לא מבין למה...והוא לא מרגיש בנוח עם זה כמובן.
אבל בסופו של דבר הוא נתן לי.
והלכנו ביחד...והסתכלנו על הירח...ודיברתי איתו על הירח.
וחלמתי אחרי זה באותו הלילה גם על ירח ורוד...ושאני מנסה לצלם אותו אבל זה לא יוצא בפוקוס.
יש לי מצלמה ואני אוהבת לצלם את הירח.


היום ממש לפני רבע שעה סיימתי לדבר איתו.
ולא דיברתי איתו ממש כבר מלא מלא זמן.
הוא תמיד לא היה זמין...תמיד כאילו היה לו משהו אחר.
זה כאילו מרפי...מחר יש לו מבחן מסתבר...ואני דווקא היום בלילה לפני בחרתי לשלוח לו הודעה חחח.
שתבינו...בכל פעם שאני מנסה לפתח שיחה...זה פשוט ברגע לא טוב.
ואני פשוט חוטפת מהגישה המעצבנת שלו ואני לא באמת מודעת לזה שהוא מתנהג ככה כי הוא עסוק.

קיצר.
אז שלחתי לו הודעה.
מצאתי סיבה אחת ואחרונה לשלוח לו הודעה.
והוא היה ממש סגור אליי...ופתאום הוא שלח לי תמונה של המצלמה שלו..כאילו הוא צילם בפלאפון תמונה שהייתה במצלמה.
עד פה בסדר...ואז שלחתי לו תמונה מהמצלמה שלי של תוכי...ואז הוא שלח לי גם תמונה של תוכי.
ואז איכשהו התחלנו לדבר על המצלמה שלי ועל הצילום....וסיפרתי לו שהיא לא מקצועית אבל היא מצלמת אחלה תמונות של הירח.
ואז הוא שלח לי תמונה של הירח שהוא צילם...
ואז אני שלחתי לו תמונה של הירח שאני צילמתי...
ואז דיברנו על צילומי לילה ועל מקומות שבהם צילמנו ועל עוד דברים של אנשים שמצלמים.
אני בכלל לא ידעתי שהוא גם אוהב לצלם.
והוא התחיל לפני שלושה חודשיים ואני לפני חודשיים.
ואז אחרי כמה דקות הוא אמר שיש לו מחר מבחן אז הוא לא יכול לדבר עד מאוחר למרות שהשיחה נחמדה.
וכאילו הוא שם דאדליין...באחת הוא הולך לישון.
אבל בשורה תחתונה...הוא הציע לי שנלך לצלם ביחד כשהוא יסיים עם המבחנים שלו.

אחרי שסיימתי את השיחה...פתאום הבנתי מה קרה...פתאום קישרתי...ירח...צילום...אני והוא...מסתובבים ביחד.
החלום שלי פאקינג התגשם.
אולי לא בדיוק כמו שזה היה בחלום...אבל אי אפשר להיות עיוורים לזה שזה פשוט התגשם.

ואני כאילו לא הבנתי בכלל מה אני עושה.
אני כאילו פתאום התגעגעתי אליו...כי נזכרתי בחיבור שהיה לנו ולא בגלל שחלמתי עליו...ואז כאילו אמרתי יאלה...ננסה לתקשר איתו.
וזה אשכרה עבד!!
בואנה זה לא משהו שקורה לי.
בלי לשים לב הגשמתי לעצמי חלום.
בלי לשים לב אולי הצלחתי למצוא דרך לקרב ביני לבין מישהו שהיה חשוב לי פעם מאוד.
הראשון שהיה לי איתו חיבור אמיתי.

אני לא מצפה לכלום ממנו.
אני לא רוצה אותו,אני פשוט רוצה לתת לידידות שבנינו עוד הזדמנות.
וקיבלתי.
אני מקווה שהחלום שלי יתגשם במלואו...ואני באמת אצליח לגרום לו ללכת איתי.
בלי להיסחף.
בלי לפתח ציפיות.
פשוט לדעת שחלום שלי התגשם...לדעת שזה יכול לקרות לי.
זה מרגיש טוב...אולי אפילו משמח.


אל תלך לפניי, כי אולי לא אצעד אחריך. אל תלך מאחוריי, כי אולי לא אדע להוביל. לך פשוט לצידי, והיה ידידי.

אלבר קאמי






4 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 15 16 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן זה הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.