עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים
חברים
אופירIsrael.lThe darkDo what I want~ShouSha~פיה טובה
YN71רות.IM AL
ארכיון
קצת על עצמי
•  גיל:20
•  צבע אהוב:אדום
•  מאכל אהוב:סושי
•  צמחונית שאוכלת דגים
•  חלום:להיות אדם חופשי באמת
•  מעריכה:כנות
•  מתעבת:ניצול
•  מנסה לא להגיד
•  פחד:כל יצור עם נוצות
•  חשוב:לא יודעת לשחות
•  לא משקרת בלי סיבה
•  לא אוהבת שמתקשרים אליה
•  מרדנית
•  דעתנית
•  חופרת
•  מסתדרת רק עם אנשים טובים
מרוב אהבה שותק
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
WEBTOON-I LOVE YOO

קומיקס אינטרנט שאני מאוד אוהבת.
הספר שבתת מודע
18/09/2017 23:43
sunshine
ידידות, פרידה, חוסר תקשורת, קשיים, שכחה
אני צריכה אותו.
אני צריכה שהוא יסביר את עצמו.
אני צריכה שהוא יהיה כנה איתי.
אני צריכה לשכוח אותו אבל זה כל כך קשה כשאני לא באמת מבינה למה.
אני לא מבינה למה אנחנו לא יכולים להיות ידידים...
הוא לא מוכן להסביר...לדבר איתי...הוא בקושי מסתכל עליי...אני גורמת לו אי נוחות ואין לי מושג מה כבר עשיתי.
ברור שאני יכולה להגיד "שילך לעזאזל",ופשוט לשכוח ממנו.
אבל אני לא באמת יכולה לשכוח אותו.
אני כבר שוכחת...אבל הוא תמיד שם בתת מודע.
בתת מודע שלי יש ספר קטן ובו כתוב הסיפור שלנו.
אבל אני לא מצליחה להבין מה כתוב בחלקים החשובים.
לא הצלחתי להבין את הסוף...ולא הצלחתי להבין את הבעיה שגרמה לסוף הזה...ולמרות שאני לא מבינה מה כתוב בסוף...יש לי הרגשה שזה סוף פתוח...שאמור להיות המשך...כי לא יכול להיות שקראתי את כל הספר שוב ושוב...ועדיין לא הצלחתי להבין למה בסוף התרחקנו...אני אמורה להבין כדי שאני אוכל באמת לסגור את הספר.

אני צריכה שתעשה צעד קטן לעברי...
אני צריכה שתתקרב קצת...
שאני אבין אותך...
אם אני אראה שכבר לא אכפת לך מהספר הקטן הזה...שזה שייך מבחינתך לעבר...אז אני גם אוכל להיפטר מהספר הזה בלי להרגיש שאני זורקת ספר טוב.

אני לא מבינה את עצמי.
למה כל כך אכפת לי מהסיבה?
למה אני לא יכולה לקבל את התוצאה הסופית?
כי מה זה משנה...התוצאה הסופית הוא מרחק של יבשות למרות שהמרחק בנינו הוא פחות מקילומטר...התוצאה הסופית שהיא שזה נגמר.
למה כל כך אכפת לי למה?
למה אני כל כך רוצה הסבר?
זה לא שהיינו זוג או משהו
היינו סתם חברים..."סתם" ידידים...היינו סתם.
והסתם הזה מחרפן אותי.
כי מבחינתי כל הזיכרונות שלנו ביחד הם לא "סתם".
התייחסתי לזה כאל אוצר...הרגשתי טבעתי כשהייתי איתו...לא ניסיתי להרשים אותו...או להסתיר את הפגמים שבי.
אולי בגלל זה התרחקנו?
אולי אחרי שהתקרבנו כל כך הוא החליט שלא כיף לו  בחברתי?
אני לא יכולה לתת לעצמי את התשובה!
אני לא יכולה כי שום דבר שעולה בראשי לא נשמע הגיוני!!

כי שהוא התרחק ממני הרגשתי שזה כי אני עושה לו רע.
הרגשתי שזה בגלל משהו חשוב ולא סתם כי אני מוזרה או כי טיפשה...או כי אני מביכה.
הרגשתי שהוא הרגיש שהוא חייב להתרחק ממני.
אבל אני לא מבינה למה...למה הוא הרגיש שהוא חייב להתרחק ממני?
כי אני גורמת לו להשתגע?
כי אני מוציאה ממנו דברים רעים?
זה תירוץ מספיק הגיוני?
אני לא בן אדם רע ואני יכולה להשתפר ואם הוא רק היה מדבר איתי כמו צריך במקום לריב איתי כל הזמן היינו יכולים לפתור את זה!
וזה מעצבן אותי.
מעצבן אותי שהוא ויתר עליי.
כי אני בחיים לא הייתי מוותרת עליו...בחיים לא הייתי מניחה אותו בצד ונותנת לו לצבור אבק.
אני הערכתי אותו.
אני אהבתי אותו.
אני הקשבתי לו.
אני דאגתי לו.
ואפילו לא ניסיתי להסתיר את זה!!!
אולי זה מה שגרם לו להתרחק?
לפעמים אני מתנהגת ממש כמו ג'נטלמן.
אולי זה גרם לו להרגיש מוזר?!
אוף אני באמת לא יכולה לענות לעצמי...
אני צריכה לחכות..
יש לי הרגשה שרק עוד קצת
רק עוד קצת בלעדיו...ואני אוכל לזרוק את הספר הזה לפח.
1 תגובות
מלחמת לבבות
16/09/2017 23:11
sunshine
אהבה, פחד, זהירות, רווקה
מה יותר גרוע מלאהוב מישהו שלא אוהב אותך?
לראות אותו מאושר עם מישהי אחרת...
זה פשוט כואב...אין איך להסביר את זה.
פתאום את מרגישה מיותרת...לא חשובה...
למזלי לא זה לא קרה...אבל זה מפחיד אותי...שזה עלול לקרות.
כשאני מתאהבת במישהו ואז בסופו של דבר אוהבת אותו...זה לא עובר לי...לוקח לי נצח להתגבר על זה...ולכן אני נזהרת.
אני רוצה להיות עם מישהו שאני אוהבת...ושהוא יאהב אותי בחזרה ושאני אדע את זה רק מהמבט שלו...שהוא אוהב אותי.
אבל יש עוד דבר שמפחיד...
אהבה משתנה...
אנשים יכולים לאהוב במשך שנים...ולבסוף אהבה נגמרת...
אני לא מבינה איך אנשים יכולים להפסיק לאהוב אחד את השני...כאילו אני מבינה...אנשים משתנים...זה לא אשמתם שהם משתנים...אבל זה כל כך חסר אחריות!!
איך אתם יכולים לאהוב מישהו אחר כשאתם עוד לא יודעים אפילו מי אתם?!
אם אני אתחתן...דגש על ה"אם".
אם אני אתחתן...זה יהיה רק עם מישהו שגורם לי לחייך כל יום...מישהו שתמיד נראה טוב בעיני לא משנה באיזה מצב הוא...מישהו שרק להסתכל עליו עושה אותי מאושרת.
אהבה זה דבר מסתורי...אתה יכול לאהוב מישהי ואז פתאום אתה מסתכל עליה...ואתה כבר לא אוהב אותה...אתה כבר לא מוצא את מה שהרגשת קודם...
אז יכול להיות שאני בחיים לא אתחתן...ואני אמות רווקה...אבל לפחות אני אהיה מאושרת עם האדם שאני הכי אוהבת...אני.

אני לא מתכוונת להכריח אף אחד לאהוב אותי...אתה לא אוהב אותי סבבה...אז אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע אותך...ביי שלום ואל תבוא לי בחלום.
אבל אני רוצה למצוא מישהו שבאמת אוהב אותי...למה זה נראה בלתי אפשרי?
למה זה כל כך חשוב לי?
למה אני לא יכולה באמת להיפתח ובאמת לאהוב מישהו מבלי לדעת אם הוא אוהב אותי או לא.
פעם לא היה אכפת לי מה מושא האהבה שלי מרגיש...פשוט אהבתי ולא היה אכפת לי מכל השאר...היום אני לא יכולה לאהוב מישהו אלא אם כן אני יודעת בתוך תוכי שהוא כבר אוהב אותי.
מה שנאמר...דבר גורר דבר...אהבה גוררת אהבה...
אז אולי אני לא אהיה זאת שתאהב אותך ראשונה...אבל אני בהחלט אהיה זאת שתאהב אותך יותר מכל אחת אחרת.
אני חושבת שלכל אדם מגיע להיות עם האדם שאוהב אותו יותר מכל.
אני חושבת שאם אני אוהבת מישהו אבל מישהי אחרת אוהבת אותו יותר ממני...אז כנראה שאני לא באמת אוהבת אותו...
באופן מטופש אני חושבת שאהבה זה מלחמה ומי שמנצח זה לא מי שנאהב יותר...אלא מי שאוהב יותר.
הנה מלחמה אחת שהייתי שמחה להפסיד בה.

1 תגובות
לשכוח או לא לשכוח
11/09/2017 21:40
sunshine
לשכוח, לזכור, עבר, עתיד
אחרי שכבר חשבתי על הכל...
אחרי שכבר הבנתי שאין עוד מה לומר
אחרי שכבר השלמתי עם זה שאין מה לעשות
אחרי שכבר שכחתי כמעט הכל...כי ככה זה.
אחרי כל זה...
אני עדיין מתגעגעת..
זה הולך וקטן
אבל זה שם.
ואני תוהה אם עליי לתת לתחושה הזאת למות בתוכי ופשוט לשכוח אותך...או להילחם עליך.
אבל זה קצת פתטי כשאני היחידה שמנסה לזכור איך זה להיות ביחד.
זה קצת לא הכרחי...
הרי אולי בכלל לא אפגוש אותך יותר...
אולי עדיף שגם אם אני אפגוש אותך שוב...אולי עדיף שאני אשכח אותך.
אולי עדיף שאני לא אזהה אותך יותר...שאני אסתכל עליך ולא אראה כלום.
רק מלהסתכל עליך אני יודעת איך אתה מרגיש.
אין לי מושג מה אתה חושב...מה אתה מתכנן...מה אמת ומה שקר.
אבל עדיין...כשאני מסתכלת עליך אתה כל כך מוכר.
כל הזמן הזה נלחמתי לזכור אותך...כי היה בי רצון חזק לזכור...עכשיו כבר אין לי רצון לזכור..אני לא חושבת שאני רוצה לשכוח...אני פשוט חושבת שבטבעי זה קורה...בין אם אני רוצה את זה או לא.
אז אני פשוט אתן לזה למות...אני אשכח שבכלל הכרתי אותך ואמשיך הלאה.
אבל עדיין חשוב לי שתדע

ההפסד כולו שלך.

2 תגובות
לשכוח
31/08/2017 06:12
sunshine
יש דברים שעדיף לשכוח.
בערך בגיל 14 הבנתי שאני לא רוצה לשכוח...שאני מפחדת לשכוח...שיום אחד בגיל מבוגר...אני אהיה בן אדם ללא זיכרונות.
ולכן אני כותבת יומנים.
מגיל 14.
בינתיים שום דבר בעל ערך אמיתי עוד לא נכתב שם.
אבל אני חושבת שהערך האמיתי נחשף עם השנים.
בגלל שאני כל כך מפחדת לשכוח.
לפעמים קשה לשחרר.
לפעמים קשה לי להשלים עם העובדה...יש דברים שעושים לנו רע...ואנחנו יכולים להרגיש יותר טוב...אם פשוט נשכח.
נשכח מהחלומות הרעים,מהמעשים הרעים,ומהאנשים להבא.
ובמקום הזיכרונות הרעים האלה.
ניקח איתנו את הדברים שלמדנו בדרך.
ונחרוט אותם בלב.
0 תגובות
המשפחה של אבא
31/08/2017 03:38
sunshine
ישנתי צהריים כי הייתי מאוד עייפה...אחרי שנרדמתי עמוק שמעתי קול קורא בשם שלי.
זה היה קול של אישה והיא קראה בשם שלי ואז בשם חיבה שלי ואז בשם שלי וכך שוב ושוב.
לא הבנתי של מי הקול והקשבתי טוב טוב...עד שהבנתי שאני לא מזהה והקול היה כל כך רך ומתוק שהייתי חייבת לקום ולבדוק.
הדלקתי את האור פתחתי את הדלת ושם היא עמדה...דודה יעל.
בהתחלה לא הבנתי...עמדה לידה ילדה קטנה והדבר הראשון שהיא אמרה שהיא ראתה אותי זה,"את רואה איזה שיער יפה לה?!,תראי איזה יופי!,ככה השיער שלך צריך להיות",ככה היא אמרה לידה הקטנה שבמבט אחד בשיער שלה ראיתי שהוא אומנם שחור כמו שלי...אבל הוא לא דומה לשלי ולא יהיה כמו שלי לעולם...אולי יותר יפה משלי...אבל לא כמו שלי.
אחרי כמה שניות ראיתי את דוד איתן ואמרתי לו שלום וניסינו להיזכר ביחד מתי פעם אחרונה דיברתי עם הבן שלו.
תוך כדי שאני מדברת עם דוד איתן דודה יעל אמרה לאמא שלי שכמה שאני יפה.
הרבה אנשים שהכירו אותי בתור ילדה אמרו שהתייפיתי כשראו איך גדלתי.
אני מניחה שהייתי ילדה ממש מכוערת...או שתכלס כולם רק נהיים יפים יותר ככל שהם מתבגרים.
בכל מקרה אחרי דקה אבא שלי נכנס...ודודה יעל ברחה הצידה והזילה דמעות של התרגשות ברגע שהיא ראתה אותו.
ואז נזכרתי...הפעם האחרונה שראיתי את דודה יעל הייתה כשסבא שלי נפטר...לפני 6 שנים.
אני מניחה שאבא שלי ודודה יעל התרחקו.
ואני מניחה שבאיזשהו מקום...לדודה יעל זה צובט...בכל זאת אבא שלי הוא אחיה הקטן...אני מניחה שגם לי זה היה צובט אם הייתי במקומה.
אחרי כמה דקות של דיבורים...הם הלכו.
ואני נשארתי עם המחשבות שלי.
אני לא זוכרת איך זה מרגיש להיות חלק ממשפחה גדולה.
איו לי קשר עם דודים שלי ואין לי קשר עם בני דודים שלי.
למעשה יש אנשים שאני מכירה שדרכם אני מגלה פתאום שבן דוד שלי איתם בצבא.
אני לא חלק מהמשפחה והמשפחה לא חלק ממני.
זה פשוט המצב.
זה פשוט איך שזה מרגיש.
איך יכול להיות אכפת לי ממשהו שאני לא זוכרת שפעם היה שלי?
אין בין האחים של אבא שלי אהבה.
אין ידידות.
אין תמיכה.
ואבא שלי בן אדם חם.
אבא שלי בן אדם שאוהב להיזכר בעבר.
אבא שלי אוהב לדבר.
אבל אני לא יכולה שלא להרגיש...כשאבא שלי מדבר עם אחיו הבנים...שזה לא אמיתי.
משהו שם נורא מאולץ.
וזה לא בא מהכיוון של אבא שלי.
אני מניחה שהם מתביישים בעצמם.
או ההפך.
כך או כך המשפחה שלי תמיד תהיה תזכורת לכמה שום דבר הוא לא מובן מאילו.
בפעם האחרונה שהיינו כל המשפחה יחד...בנסיבות שמחות ולא באבל.
הייתה בפסח...ביום ההולדת שלי...כשהייתי מאוד קטנה.
בערך 6 או 7.
זה יוצא 13 שנה ומעלה.
המצב חסר תקווה.
אבל אין לדעת מה הגורל צופן.

0 תגובות
איזון אמיתי
28/08/2017 05:48
sunshine
החיים
אם היו באפשרותכם לאכול 2 מאכלים.
אחד טעים להפליא ואחד מגעיל.
אילו מהמאכלים הייתם מעדיפים לאכול קודם?
החיים הם כמו גלגל...לא יכול להיות כל הזמן בסדר...ולא יכול להיות כל הזמן רע.
זה איזון אמיתי...
יש סיפור שמעביר את המסר הזה בצורה טובה יותר.
המלך שלמה שלח את אחד המשרתים שלו להביא לו טבעת שתשנה את מצב רוחו של מי שמסתכל עליה.
המשרת חיפש אחר הטבעת...אני אקצר...בסוף צורף עני לקח טבעת נחושת וחרט עליה.
כשהמשרת ראה את הטבעת שמח והלך להראות למלך...המלך היה מאושר כי לא האמין שהמשרת יצליח...כשראה את הטבעת נפלו פניו.
על הטבעת היה כתוב:"למרות הכול,גם זה יחלוף".

שום דבר לא נמשך לנצח...
אז אם אתם בתקופה רעה או טובה...תהיו בטוחים...זה יחלוף...הכול חולף.
0 תגובות
אשמה ולקיחת אחריות
26/08/2017 20:51
sunshine
אשמה, אחריות, לימוד
אשמתי.
קרה משהו לא טוב למישהו אחר...וזו אשמתי.
אני למדתי בחיים שלי משהו מאוד חשוב...כדי שמישהו אחר יסלח לך...עליך לקחת אחריות מלאה,אפילו שצריך 2 לטנגו...אם אתה טעית עליך לקחת אחריות ובכנות להתנצל.
לטעות זה אנושי...אבל אני שונאת לטעות.
אני שונאת שמישהו אחר נפגע...אני שונאת שזה בגללי...ואני שונאת את זה שאני צריכה לשלם על כך.
לא כי זה מטריח אותי...אלא כי זה מטריד אותי...מטריד אותי להודות שאני באמת אשמה.
תמיד האשימו אותי...ואף פעם לא הייתי אשמה.
היום אני באמת אשמה.
וזה לא כזה ביג-דיל לכולם..אף אחד לא מנסה להאשים אף אחד...אבל אני עדיין אשמה...אני מרגישה אשמה...כי אני אשמה!.
כולם טועים.
אבל טעיתי בגדול...קלות דעת...הייתי קלת דעת...לא עמדתי על המשמר...זה מחרפן אותי איך לפעמים מחשבה קטנה שעוברת לי בתוך הראש יכולה לגרום לי לקלות דעת.

אם עשיתם משהו לא בסדר...קודם כל קחו אחריות.
תראו שהכול בסדר.
ואז תלמדו לקחים.
ולבסוף תסלחו לעצמכם.
כי בסך הכול לא באמת ציפתם לזה.
לא הייתם מוכנים.
בחיים יש הפתעות טובות והפתעות רעות.
ואנחנו צריכים ללמוד איך להתמודד אם זה...ולא לשקוע בתוך זה יותר מידי...כי זה לא באמת מתקן.
דברים קשים באים הרגע שאנחנו הכי פחות מוכנים...קוראים לזה "השקט שלפני הסערה".
בגלל זה תמיד צריך להיות על המשמר...ודי לקלות הדעת!

בסופו של דבר...למדתי לקח...בסופו של דבר הכול יהיה בסדר.
אבל עדיין זה מרגיש נורא.
אני באמת שונאת לטעות.
ואני באמת חסרת נסיון בהתמודדות עם טעויות...ועכשיו אני לומדת...
עכשיו אני לומדת שזה מיותר לשקוע בטעויות שלי...עליי ללמוד איך למנף את הדברים הרעים לדברים טובים.

1 תגובות
סיפור קצר-רץ אלייך
25/08/2017 04:28
sunshine
סיפור אהבה
"אל תלך!",היא אמרה לו ברוגז.
"אני חייב",הוא ענה.
"אל תלך!,אם אתה הולך הפעם זה באמת נגמר בנינו!".
"אוקי...בסדר...אם ככה את רוצה סבבה...זה נגמר ליהי".
היא תפסה בידו.
"אתה לא יכול!,אתה לא יכול לעשות את זה...זה לא בסדר!"
"היא צריכה אותי",אמר בנחישות.
הוא הסתובב והתחיל לרוץ.
"מנוול",היא צעקה לו בכעס,"סופית גמרתי איתך!".

אריאל עלה על האופנוע שלו ונסע לבית החולים.
אריאל עלה לקומה שבה אמרו לו שהנוגה נמצאת.
פתאום הוא ראה את סיגל עומדת במסדרון ומדברת בפלאפון.
"סיגל!",סיגל הסתובבה בבהלה.
"מה קורה?,איפה היא?,היא בסדר?,מה קרה?!",שאל אריאל.
"הייתה תאונה...הרופאים אמרו שיש לה פצעים שטחיים בלבד,היא תהיה בסדר. אתה יכול להיכנס...אבל היא ישנה חזק.",סיגל הצביעה על החדר שבו נוגה הייתה.
אריאל פתח את הדלת בשקט ונכנס...כל המיטות היו ריקות מלבד המיטה האחרונה בסוף.
הוא התקדם אל עבר המיטה והסיט את הווילון.
היא ישנה.
הוא הסתכל על הידיים החבולות שלה...על הפנים...נראה שהיא קיבלה טיפול ראוי.
הוא התקרב והתיישב ליד המיטה.
"נוגה",הוא לקח את כף ידה והחזיק בה.
"נוגה תתעוררי אני פה",אמר בקול שקט.
"נוגה זה אני...אריאל",אין תשובה.
"תתעוררי כבר...אני לא יכול לראות אותך ככה...קשה לי".
הוא הרים את כף ידה ונשק לה נשיקה ארוכה.
"בגללך אני לא נסעתי לניו-יורק...אז תתעוררי כבר כדי שתוכלי להתנצל".
נוגה פקחה את עיניה לאט לאט.
היא ראתה את אריאל אוחז בידה...בוהה...ומלטף אותה...זיכרונה היה מעורפל...היא לא הבינה איפה היא.
"אני לא מבין איך זה קרה...את כל כך זהי-","ששש...",קטעה אותו נוגה,"אתה כל כך רועש...תהיה בשקט"
"נוגה?!,איך את מרגישה?!"
"אני עייפה תן לי לישון",אמרה ועצמה את עיניה.
החצופה הזאת...אני כל כך נבהלתי כששמעתי...וככה היא מתייחסת אליי?!...ילדה קרה.

-אמצע הלילה נוגה מתעוררת-
התעוררתי וכאב לי כל הגוף.
פקחתי את עיניי,ניסיתי להתיישב...קצת כואב אבל הצלחתי.
היא הסתכלה סביבה.
כנראה שכבר לילה.
מה קרה לי!?
פתאום עלו בראשה תמונות.
ילד חמוד,חתול ג'ינג'י,כלב.
אה!
החתול המניאק הזה!
בגללו הילד רץ לכביש!
הדבר האחרון שאני זוכרת זה שחיבקתי את הילד...ועכשיו אני פה.
הסתכלתי על הידיים שלי.
כנראה נפגעתי.
אני לא זוכרת.
מוזר...זה נורמלי שאני לא זוכרת שהמכונית פגעה בי?
כואב לי כל כך...אבל אני לא זוכרת...מוזר...
הסתכלתי סביב.
על הספה ליד החלון ישן בחור.
הוא נראה מוכר...
אריאל!
הלב שלי החסיר פעימה.
מה הוא עושה פה?!
הטיסה לא היום?!
רגע...אני בבירור זוכרת שלפני התאונה דיברתי איתו...הוא כבר עמד לעלות למטוס...
אוי לא!!
כמה זמן ישנתי??!!
ישנתי יותר 3 חודשים?!?
הייתי בקומה או משהו כזה?!
אני באמת מרגישה שישנתי טוב!!,אבל לא עד כדי כך!!.
מצד שני אני באמת אוהבת לישון....
אוי אבל איך יכולתי לישון 3 חודשים?!!
רגע איך עשיתי פיפי כל הזמן הזה?!!
אוי ואבוי!!
אריאל!אריאל יכול לומר לי מה קרה!
"אריאל!!!.אריאל קום!!,נו קום כבר!!.אתה לא קם?!",לקחתי נייר טואלט שהיה על השידה לידי.
זרקתי עליו...אבל החטאתי...
פתחתי את המגירות...משהו כבד...אה!..הפלאפון שלי!!!.
אוקי רק לכוון ו...
"איה!!"
אריאל צרח..לא כיוונתי לראש...אבל לפעמים יוצא שאתה זורק טוב מידי...
"מה זה היה?!!",אמר אוחז במצחו...הוא נראה עצבני...הלך עליי.
אריאל הסתכל סביב על הרצפה בחיפוש אחר החפץ שפגע בו.
הוא נראה מבולבל..
קדימה אריאל...1+1=2 אתה יודע את זה...
או...נראה שהוא קולט...
"זרקת עליי את הפלאפון שלך?!,למה שתעשי את זה?!",הוא הסתכל עליי מזועזע..אפשר לחשוב...הוא סתם מגזים.
"כאב לך?",שאלתי אבל לא באמת אכפת לי מהתשובה...
"כן!!!",אמר בכעס.
הוא נשם נשימות עמוקות...נשם ונשף...הוא ממש כועס...
"זה שעברת תאונה לא אומר שאת יכולה לעשות דברים כאלה שוב!,סיכמנו שאת לא תזרקי עליי יותר חפצים אלה תשתמשי במילים!"
הוא כזה כוסית.
אה כן!
"כמה זמן ישנתי!!??"
הוא כיווץ את גבותיו וחשב.
למה הוא חושב כל כך הרבה?!?
מה ישנתי יותר מ3 חודשים?!
"נו תענה כבר!!"
"אני לא בטוח בדיוק...כמעט שנה אני חושב..."
"שנה?!!",מה לעזאזל?!!!.
איבדת שנה מהחיים שלי?!
אוי אלוקים...זה אומר שאני בת 23 עכשיו??
אוי לא
נוגה לא לבכות...לא לבכות...
"החתול הדפוק הזה!!",אוקי תבכי נוגה...אם לא תבכי על שנה מחיי אז על מה תבכי?
אריאל התקרב אליי.
"אל תדאגי הכל בסדר",אמר וחיבק אותי.
"היו לי כל כך הרבה דברי-","ששש...אני יודע",אמר וטפח לי על הגב.
"זה פשוט לא הגיוני!!",אמרתי כנזלת מאיימת לצאת מאפי.
"אני מבין",אמר והמשיך לטפוח לי על הגב.
הרחקתי אותו ממני...האף שלי ממש נוזל.
"אריאל אתה יכול להביא לי את הטישו בבקשה?",אמרתי כולי מנוזלת והצבעתי על הטישו שהיה על הרצפה.
"כן. מה הטישו עושה שם בכלל?!",שאל את עצמו וקם להרים אותו.
כשהוא קם לא יכולתי שלא לשים לב...הוא לבוש אותו דבר...
הוא לבוש בדיוק כמו בפעם האחרונה שראיתי אותו לפני שהוא נסע לנמל התעופה..
רגע...
הוא לבוש אותו דבר...
הוא לובש את אותם הבגדים
"קחי",אמר אריאל כשהושיט לנוגה את הטישו.
בדיוק אותו דבר...
"יא חתיכת ממזר!!!",אמרה כששלחה את האגרוף הראשון באוויר...הוא התחמק...מבולבל...
"מה?!",שאל תוך כדי שהוא מתרחק.
"אפילו לא החלפת בגדים!!",אמרה כשהורידה את השמיכה ממנה,"נוגה זה לא מה שאת חושבת!!".
נוגה קמה מהמיטה.
אריאל תפס כרית שהייתה על מיטה לידו.
"כדאי שתשכבי נוגה את עוד לא החלמת לגמרי",אמר אריאל מגונן על עצמו עם כרית.
"איך אתה מעז...אוי החוצפה...אוי מה שאני הולכת לעשות לך!!!!!".

אחרי ריצות...קללות...נוצות התעופפו...צעקות...אחיות שנכנסו להרגיע את המטופלת הכעוסה...
אחרי כל זה נוגה חזרה למיטה.
כשנוגה נרגעה שאל אותה אריאל,"איך זה קרה?".
נוגה סיפרה לו שהיא הלכה ברחוב כשראתה ילד וחתול,הילד ליטף את החתול ונתן לי חטיפים ואז הגיע כלב נבח והבהיל את החתול...החתול רץ לעבר הכביש...והילד אחריו.
"אה אני מבין...אז זה מה שקרה...לא הבנתי למה שתתפרצי לכביש...אני יודע כמה את זהירה...זה היה נראה לי כל כך מוזר...העיקר שאת בסדר!".
"מה אתה עושה פה?",שאלה אחרי שתיקה קצרה.
"אה?"
"הטיסה."
"לא טסתי בסוף."
"מה קרה...רבתם?"
"משהו כזה"
"אתה תמיד רב איתה!,מה עשית הפעם?"
"לא...פשוט...אין לי כוח לזה כבר...נפרדנו."
"נפרדתם?!",אמרה נוגה בתדהמה,"עד כדי כך...?".
"יש בנינו הרבה אי הסכמות."
"עדיין...תכננתם לגור ביחד בניו-יורק...אתה תמיד רצית לגור שם...היית נשאר איתה עוד 3 חודשים...חבל להיפרד עכשיו"
"אני לא אוהב את זה"
"מה?,מה קרה?"
"אני לא אוהב את זה שאת אומרת לי ללכת עם מישהי אחרת...את אומרת את זה כל כך בקלות...כאילו זה כלום".
"אני אומרת את זה כי...אני חיבבתי אותה...היא עשתה אותך מאושר...היא מתאימה לך...היא יפה...היא-"
"דיי.",אמר בתקיפות.
אריאל הסתכל לנוגה עמוק בתוך העיניים...והבין שהגיע הזמן להתוודות.
"הסיבה היחידה שיצאתי איתה זה כדי לשכוח אותך",התוודה,"אז אל תגידי לטוס לניו-יורק!...אני בדיוק איפה שאני צריך להיות...".
נוגה ניסתה להחזיק את הדמעות...אבל היא לא הצליחה...היא הייתה כל כך מאושרת...היא חייכה על אריאל.
הדמעות התחילו לזלוג...
אריאל הרים את ידו וניגב את הדמעות,"למה את בוכה?...את ממש מכוערת כשאת בוכה...",היא חייכה אליו כשהדמעות עוד זולגות.
"אם את בוכה אני גם עלול לבכות".
נוגה ניגבה את הדמעות במהירות ואמרה,"אני פשוט...ממש...ממש פחדתי...פחדתי שאיבדתי אותך",אמרה בהקלה.
"בדיוק מה שאני רציתי להגיד",אמר אריאל וחיבק אותה.
ומאותו היום נשאר לצידה.
שומר עליה.



0 תגובות
ההחלטה החשובה הראשונה שלי
23/08/2017 20:32
sunshine
זהו הסיפור על ההחלטה החשובה הראשונה שלקחתי בחיים שלי.
לפחות אני זוכרת שהיא הייתה הראשונה.
זה היה כשהייתי בת 6.
היום הראשון של כיתה א'.
אני הייתי ילדה די...דעתנית.
בכל מקרה תנסו לחשוב על זה מנקודת מבט של ילדה בת 6...שכל החיים שלה אומרים לה כמה שזה לא כיף להתבגר...שהכי כיף בגן.
ככה הרגשתי ביום הראשון של כיתה א'.
משום מה המנהלת נכנסה לכיתה ושאלה אם מישהו רוצה לחזור לגן.
הגן שבו הייתי היה באותו בית ספר יסודי שבו למדתי...וככה זה עד היום.
קיצר הגן היה ממש בחדר הסמוך לנו...מרחק של 2 מטרים מהדלת של כיתה א'.
והמנהלת שאלה אותנו אם יש מישהו שרוצה לחזור לגן...ואני בתור הילדה הדעתנית שהייתי...הייתה לי דעה שלילת לגבי כיתה א'.
אז הרמתי את ידי ואמרתי שאני רוצה לחזור לגן.
אז חזרתי לגן...וזה היה...נוראי...
כולם היו כל כך קטנים...אבל סבלתי את זה...עד ש...איזה ילד אחד שפך פטל על הספסל...לידי...והתעצבנתי!!...כי הוא כזה קטן וילדותי שהוא לא יכול  אפילו להחזיק כוס פטל כמו שצריך.
בזמן החצר יצאנו בחוצה וראינו את הילדים שבכיתה א'...הם קיבלו פלאפונים!!-צעצוע כן...
כל כך קינאתי...והתעצבנתי שכולם קטנים ממני והילד ההוא שפך פטל לידי.
אז לקחתי את הרגליים שלי נכנסתי לכיתה א' ואמרתי שאני רוצה להישאר פה!.
ושאני רוצה פלאפון צעצוע כמובן.
אני חושבת שקצת הפתעתי...הרגשתי שאני נדחפת לכיתה א' בכוח...תחשבו שפתאום ילדה קטנה נכנסת לכיתה ואומרת היא רוצה להיות בכיתה א' שמוקדם יותר באותו היום היא אמרה ההפך.

קיצר זו הייתה ההחלטה החשובה הראשונה שלקחתי בחיי.
בחרתי להישאר בגן.
זה הרגיש כל כך לא נכון.
אז בחרתי לחזור לכיתה א'.
עזבו את זה שאם אמא שלי הייתה מגלה היא בכל מקרה הייתה מחזירה אותי לכיתה א'.
בשבילי זו הייתה ההחלטה הראשונה.
אם הייתי בוחרת להתעקש על מה שכבר אמרתי ולא לחזור בי...אין לי מושג איך החיים שלי היו מתגלגלים.
אם באמת הייתי יכולה להישאר בגן...אם הייתי מפספסת שנה שלמה רק בגלל גחמה...
קיצר היום אני מודה לילד הזה שישב לידי ושפך פטל.
הארת את עיני הקטנות בנות ה6.
3 תגובות
שיכתוב של "מרוב אהבה שותק"
20/08/2017 02:11
sunshine
סיפור אהבה
מי שלא יודע...התחלתי לכתוב סיפור לפני כמעט שנה...ולא סיימתי אותו.
קראתי לו "מרוב אהבה שותק"...כתבתי חמישה פרקים ישר מהמוח לבלוג בלי שיכתוב בלי כלום...ואז פשוט הפסקתי כי זה לא הרגיש נכון.
קיצר התכוונתי לשכתב אותו מחדש כבר לפני מלא זמן...ועכשיו אני מתחילה באמת לשכתב כמו שצריך.
בינתיים סיימתי לעבוד על הפרק הראשון...ואין לי מושג מה יקרה בהמשך...אני באמת לא זוכרת מה  כתבתי ויכול להיות שאני אשנה דברים מהותיים שכתבתי בעבר.
הפרקים נמצאים במסודר ברשימה בצד ימין.
ליד כל פרק שאני אסיים לשכתב אני אסמן ב- "(!)"...ככה שתדעו שהפרק שוכתב.
אם החלטתם לקרוא...אז תקראו רק את הפרקים שיש לידם את "(!)"...כי אני באמת כותבת עכשיו שונה מפעם...וחבל שתקראו חלק ששוכתב וחלק שלא במילא אני אשנה דברים.
אני מקווה שאני אסיים לכתוב את הסיפור...תכננתי שהוא יהיה קצר...רק פוסט אחד...אבל קרה מצב שהוא נהיה בהמשכים...אבל אני מתכננת שהוא יהיה קצר.

בואו נדבר שנייה על הכתיבה שלי...הבלוג הזה נוצר כדי לשפר את הכתיבה שלי...וזה באמת עבד...אבל אין מה לעשות בהתחלה הכתיבה שלי הייתה פחות מובנת ועכשיו אני רוצה לתקן את העוול שעשיתי לסיפור הזה.
קיצר הסיבה שאני חוזרת אליו אחרי כל כך הרבה זמן...זה כי אני רוצה לסיים אותו...ובאמת לאהוב אותו.
אז תעקבו אחרי הפרקים שאני משכתבת ותגיבו לי...אני תמיד שמחה לקבל ביקורת בונה.
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 הבא »