עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
KimutimJust a JoePitch blackMs.deathhaunted princessשרילין
שמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאוליתאחת שיודעתlove myselfנופקX
GeminiSpace girledyaאופירIsrael.lThe dark
Do what I wantɛAngelɜפיה טובהYN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק
סגירת מעגל עם X
24/06/2018 04:43
sunshine
אוקי,כתבתי בפוסט הקודם שיש לי הרבה דברים לכתוב אבל שאין לי כל כך זמן אז עכשיו יש לי זמן.

לא מזמן כתבתי פוסט שנקרא "איך למחוק את ה-X".
שדיבר על מישהו שאני כבר הרבה זמן מנסה לשכוח אותו למחוק אותו מהראש שלי ופשוט לא מצליחה.

בימים האחרונים קרו מקרים שהובילו לתוצאה שבה אני קולטת...כבר פאקינג לא אכפת לי ממנו.

חברה שלי דיברה איתו עליי...למרות שהוא ממש לא רצה לדבר על זה היא הסבירה לו שאני עדיין לא ממש מבינה למה הוא הרחיק אותו.
היא אמרה שהוא כתב לה.
"זה לא משהו בה זה משהו בי".

ועוד הרבה דברים אחרים...בעיקר על זה שהוא לא מצליח להשתלט על עצמו לידי...ושאני מוציאה ממנו דברים רעים.

קיצר הבנתי.
הפעם באמת הבנתי למה אנחנו רחוקים אחד מהשני.
ולא רציתי להתקרב.
רציתי שהוא פשוט לא יתנהג אליי כאל מצורעת.

ואז החברה השנייה שלי שאיתה הלכתי לים ונגנבו לנו הפלאפונים לקחה אותי אליו.
לבית שלו.
לפאקינג מקום שחשבתי שכף רגלי לעולם לא תדרוך בה שוב.
אני הכי לא ציפיתי לזה בעולם.
אבל החברה הזאת ממש קרובה אליו והייתה ממש בבאסה ורצתה שהוא ינחם אותה ושנצא ביחד שלושתנו.

קיצר נכנסתי לבית שלו.
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
הרגשתי אורחת לא רצויה.

נשארתי בסלון בזמן שהיא יצאה לחצר לחבק את אמא שלו.
חשבתי שזה יהיה עניין קצר...אבל בסופו של דבר הבנתי שזה מוזר להישאר בסלון בזמן שכולם בחוץ והרגשתי שעדיף שאני אצא.
אז יצאתי.
ליטפתי את הכלב שלו שאמור להיות מפחיד.
דיברתי עם אבא שלו...שבחיים לא דיברתי עם אבא שלו...על מה שקרה בים.

ואז נכנסו לבית והם דיברו בניהם.
חברה שלי הזהירה אותי להיות זהירה לידו.
לא לעקוץ אותו.
ממש ללכת על ביצים.

וזה מה שעשיתי.
הייתי זהירה.

אחרי זה יצאנו לאכול באוטו שלה והם ישבו ודיברו ואני כבר הייתי עייפה.
הם דיברו על שטויות.
דברים של מערכונים טיפשיים שאין לי מושג איך הם זכרו.
וברגעים האלה...ברגעים האלה שישבתי מאחורה...הבנתי שלא אכפת לי ממנו.
שהוא כבר לא מעניין אותי.
שזה נפתר אצלי.

כי החברה שלי שדיברה איתו בהודעות העבירה לו מסרים שהיו חשובים לי.
אז הרגשתי שאמרתי את כל מה שהיה חשוב לי ושהוא יודע ושהוא בעצמו אמר לי דברים שהייתי צריכה לדעת.
ואז שנפגשנו (חשבתי שזה לעולם לא יקרה שוב) פשוט התנהגנו רגיל...לא פנינו אחד לשני.

וזה הרגיש בסדר.
זה לא הרגיש מביך.
זה הרגיש לי באמת בסדר.

עכשיו נשאר רק העניין עם חברה שלו...שצעקה עליי בפלאפון על כך שאני אולי מאוהבת בו.

אבל תאמינו או לא.
איכשהו זה גם נפתר היום.

החברה הזאת שדיברה איתו בהודעות שכנעה אותו להיפגש איתנו ועם עוד חברים.
ובגלל שהוא כבר ראה אותי ביום חמישי...אז היה לו יותר קל להגיד כן.
הלכנו אליו.
וחיכינו לו בים.
כשהוא הגיע...הוא הגיע עם חברה שלו.

והיא הייתה ממש חמודה.
והיא אמרה לי שלום אישית אליי בכזה נפנוף.
"לא ראיתי אותך מלא זמן".
מאז שרבנו שלושתינו...שנה וחצי.
קיצר פשוט התנהגתי כאילו הכל בסדר...כי באמת הכל היה בסדר.
ואז שהם הלכו אני נשארתי איתה כי היא לא אוהבת את הים.
ודיברנו.
ומתישהו חזרנו בקטנה לנושא.
ודיברנו על זה.
והבנו ששתינו בסדר.
וזה שהיא צעקה עליי קצת פגע בי אבל הבנתי את זה והבנתי שאני צריכה להתרחק.
היא אמרה שמאז היא לא ראתה אותי ושהיא הופתעה שהתרחקתי כי היא הבינה שאותו דבר קרה גם עם החברה הקודמת של X.
הסברתי לה שזה כי הוא צרח עליי באותו יום ושזה הרחיק אותי ושגם לא רציתי להיכנס בניהם כי ממש רציתי שזה יעבוד.
כי הם ממש התאימו.

קיצר.
יקירי.
מחקתי את הפאקינג X !!!
מי היה מאמין!!

אני מניחה שדברים קורים ברגעים הכי לא צפויים.
ושליקום יש את הדרך שלו לדאוג לנו.
לדאוג לנו לאהבה.
לדאוג לנו לסגירת מעגל.
לדאוג לנפש שלנו.

אז תודה יקום!!!
תודה שכבר לא אכפת לי!!
תודה שזכיתי להשלים עם מישהי שממש חיבבתי אבל בגלל שהיא צרחה עליי לא יכולתי באמת לחבב.
תודה שגיליתי שהיא לא שונאת אותי.
תודה גיליתי שאין לי כבר דברים פתוחים איתו.
שאמרתי לו את כל מה שנשאר לי להגיד לו.
אפילו אם זה לא היה ישירות.

אני מקווה שאני לא אראה אותו יותר.
כי אני יודעת שאז אני עלולה שוב ליצור מצב שלא נעים לו בחברתי.
ליצור מצב שאנחנו לא יכולים להיות בסביבה אחד של השני.

זה הדבר היחיד שאני רוצה.
שהשלום הזה ישמר.
ואם המחיר שאני צריכה לשלם זה לא לראות אותו יותר...שיהיה.
הכל לטובה!
אם לא היו גונבים לי את הפלאפון חברה שלי לא הייתה לוקחת אותי אליו.
לא היינו נפגשים אחרי זה עם חברה שלו.
ולא הייתי מקבלת את הסגירת מעגל שכל כך רציתי.
תאמינו ביקום.
אל תבכו על חלב שנשפך.
תאמינו שהכל לטובה.
0 תגובות
בחור רציני - אוי שיט.
23/06/2018 22:38
sunshine
טוב יש לי הרבה דברים לכתוב עליהם.
אבל אני עוד מעט צריכה לצאת אז אני לא ממש יכולה לכתוב עכשיו את כל מה שרציתי.
אז אני אחלק את זה לחלקים ועכשיו אני אכתוב חלק קטן.

הכרתי מישהו באינטרנט ונתתי לו את המספר שלי במחשבה שנוכל להיות ידידים.
בוא נגיד שלא ממש חשבתי על זה שאולי זה שאני אומרת לו "ידידים" ו-"אני לא נואשת לחבר אני נואשת לידיד"...לא חשבתי שאולי מה שאני אומרת לא יעזור...שאולי הוא יבין את זה בצורה אחרת.
שאולי הוא רוצה לצאת איתי ולא להיות ידיד שלי.

אני ממש לא יכולה לצאת איתו.
אני בכלל לא בשלב כזה בחיים שלי.
אני חושבת שעשיתי טעות.
הכל קרה כל כך מהר.
אני ממש לא האדם שיכיר מישהו באינטרנט!
ובטח לא אעבור איתו לווצאפ אחרי חצי שעה של שיחה.
זה פשוט קרה ואני הכי לא הבן אדם...לא יודעת איך זה קרה לי!!
תמימה.
ממש תמימה.

מה גם...שסיפרתי לחברה שהייתי איתה בים והיא קראה את כל השיחה שלנו בווצאפ.
והיא ביררה אליו כדי שהיא תהיה רגועה.
היא אמרה לי לשאול אותו מה שם המשפחה שלו...וזה לא ממש עניין אותי והעדפתי לשמור על קצת מרחק ממנו אז אמרתי לה שאני פשוט לא רוצה לדעת.

היא ביררה בעצמה.
ודרך חברה משותפת גילתה עליו דברים.
החברה המשותפת כתבה לה "הוא בחור רציני".
ואני הכי לא!!!
ושיט ומה עשיתי ואוף איך נפלתי ככה?!

זה כל כך ברור שהוא לא חושב שזה לידידות בלבד.
אבל אני גם חושבת שאני הייתי ברורה שזה לידידות בלבד והוא פשוט לא מאמין כי זה לא הגיוני לו.

קיצר אכלתי אותה.
אני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה.


1 תגובות
אוקיי אז...גנבו לי את הפלאפון.
22/06/2018 09:48
sunshine
זה חרא.
זה באמת חרא.
אבל כבר איבדתי/הטבעתי פלאפון בעבר.
אז עכשיו אפשר להוסיף גנבה לרשימה.
הקטע הוא...שגנבו גם לחברה שלי.
ולחברה שלי בניגוד אליי לא קרה אף פעם משהו כזה בעבר.
אף פעם לא גנבו לה.
אף פעם לא נפל לה הפלאפון לים ושחה עם הדגים.
אף פעם לא הפילה אותו ברחוב ואיבדה אותו.
אז היה לה ממש קשה לקבל את זה.
קצת טראומה כזה.
קשה לקבל את זה.
פתאום הפלאפון איננו...ואתה מחפש ומחפש...והראש שלך לא רוצה לדמיין אפילו מצב בו הפלאפון נגנב.

גנבו לשתינו כשהיינו בים.
פתחו לנו את התיקים לקחו לנו את הפלאפונים.
זה היה בלילה.
וראינו שעומדים ליד התיקים שלנו ובאנו לצאת מהים אבל אז הם הלכו כבר.
אז חזרנו לים.
רק כשיצאנו.
חיפשתי את הפלאפון ולא מצאתי.
זכרתי בוודאות איפה שמתי אותו.
בדקתי בכל התיק.
ידעתי שהוא איננו.
אבל ביקשתי מחברה שלי בעדינות להתקשר אליו...לא רמזתי לה שאני כמעט בטוחה שגנבו לי את הפאלפון.

משם זה היה להרגיע אותה כשהיא גילתה שהיא לא מוצאת את הפאלפון שלה.

"זה לא אשמתך"
"נכון בדיעבד לא היינו צריכים להביא אותם איתנו לים"
"זה אשמת מי שגנב"
"זה קורה לאנשים"
"חוכמה להגיד מה היינו צריכות לעשות אחרי שכבר אבד"
"אף אחד לא מתכנן את החיים שלו עד כדי כך קדימה..אף אחד לא חושב שיגנבו לו"

קיצר היא הייתה בהכחשה.
על סף דמעות אבל היא לא בכתה.
הייתי רגועה ולא נלחצתי...וזה שגנבו לשתינו זה קצת מנחם.

היא התקשרה למשפחה דרך הטלפון של האוטו ואז לחבר קרוב שינחם אותה.

תבינו.
לא כל משפחה תדע לנחם אותך.
הרבה יאשימו אותך שזאת אשמתך.
וגם המשפחה של עינב וגם שלי כאלה.

המשפחה שלי קיבלה את זה יותר טוב משחשבתי.
אחים שלי צחקו עליי...אחי הגדול אמר "מגיע לך כי את מטומטמת"...שאולי נשמע מרושע אבל בדרך שהוא אומר את זה...יש בזה משהו מנחם.
משהו חברי ואחי כזה.

ואני לא אמרתי להם ישירות כי הגעתי מאוחר הביתה אז השארתי להם פתק על הדלפק שבו היה כתוב:

"קרה לי משהו ממש מבאס.
גנבו לי את הפלאפון.
נ.ב תנו לי לישון"

זה היה יום שבו הייתי ערה יותר מידי והייתי חייבת לישון טוב.
אז בגלל זה כתבתי את זה על פתק כדי שאני אדע שאני לא אצטרך לחשוב איך לספר להם בבוקר.

הם קיבלו את זה די טוב.
די ברוגע.
אולי כי זאת לא פעם ראשונה.
אולי כי הפלאפון שלי היה ישן ובמילא דיברתי על לקנות חדש.

אבל מה שלא הורג אותך מחשל אותך.
ואני מניחה שכל הניסיונות העבר שלי גמרו לי להתמודד עם הסיטואציה יותר טוב מאשר חברה שלי...שבחיים לא קרה לה דבר כזה.

המשפחה שלי במילא חושבת שאני לא אחראית.
אז הם מקבלים את זה ולא כועסים עליי.

אני מניחה שלכל דבר יש יתרון וחיסרון.
להיות אחד שמפשל הרבה...יש לזה יתרון...מבינים אותך יותר...לא שואלים אותך "איך קרה דבר כזה?" בטון לא נעים.

ואני וחברה שלי עברנו את זה ביחד.
הלכנו לאיבוד כי לא היה לנו וויז והגענו לעיר רחוקה.
אבל זה היה בטוב.
זה לא היה בלחץ.
אולי הלב שלה היה לחוץ.
והיא הייתה צריכה מכה קטנה כדי להתחיל לבכות.
מכה קטנה שתערער אותה.
אבל אני מניחה שדאגתי לה יותר משדאגתי לעצמי.
ואחרי שכבר השתפר המצב רוח שלה...שיתפתי אותה בזה ש"וואי אין לי כוח למה שהמשפחה שלי תגיד".
"ואיזה באסה אהבתי את הפלאפון הזה".

כשאתה במצב ששניכם מבואסים.
אתה צריך לחשוב מי יותר צריך את העידוד.
והיא הייתה צריכה יותר ממני.
אני קיבלתי את זה עוד לפני שהיא ניסתה להתקשר אליי וגילתה שגם לה אין פלאפון.


אז אני בסדר.
אני לא אבכה.
ברגעים אלו קונים לי פלאפון חדש שאולי אני אוהב ואולי לא.
אבל זה בסדר.
כולם טועים.
ואולי זאת הייתה קצת אשמתנו.
אבל זה קורה לאנשים.
וזה לא אומר שכולם אשמים שגנבו להם.
מי שגנב אשם  נקודה.

ואני באמת לא כועסת.
אני פשוט לא מבינה למה שמישהו יעשה דבר כזה.
ינסה להרוס לבן אדם אחר את היום.
הם באמת לא מבינים איך זה מרגיש אה?

אתה נהנה...כיף חיים...ואז מישהו עושה משהו שהורס לך את הכל.
שגורם לך להתחרט על שבכלל יצאת מהבית.

זאת לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה לי בים.
אני זוכרת שהיום שבו כמעט טבעתי יחד עם אחי...הוא היה דווקא היום שבו היה לי הכי כיף בים.
והוא לא נגמר טוב...אולי היה לי נס...הייתי בטוחה שאני עומדת למות.
ולמרות שהייתי בת 11...לא הייתה לי כל כך בעיה עם זה.
קיבלתי את זה דיי מהר.
אבל אני חיה עכשיו.
ו"לא נורא חבר ישנן צרות גדולות יותר".

תודה על מה שיש.
הכל לטובה.

2 תגובות
אני כמעט תמיד טועה
21/06/2018 05:52
sunshine
אני לא תמיד צודקת.
אני כמעט תמיד צודקת במה שאני אומרת.
אבל כמעט תמיד טועה במעשים שלי.
טועה בגישה שלי.
בטון דיבור שלי.
בבחירת המילים הנכונות.

אז אולי בעיקרון אני צודקת.
אולי הנקודה שלי נכונה.
אבל הדרך שלי להגיע אליה כמעט תמיד מתפרשת בצורה לא נכונה.

אני יכולה להגיד משהו בהכי כוונה טובה והכי בכנות והבן אדם השני יפגע.
ואני יודעת שאני צודקת.
אבל משום מה אני לא מצליחה להעביר את זה לאדם האחר.

אני צודקת!
אני באמת צודקת!
אבל הדרך שבה אני מנסה להראות אני צודקת ולגרום לאחרים להבין את זה משום מה לא עובדת.

זה כאילו שאני מנסה להסביר להם איך הגעתי מנקודה א' לנקודה ת'...אבל אני מדלגת על אותיות...ומקצרת...ולא מספרת להם דברים שאם הם היו יודעים הם היו מבינים את זה יותר טוב.

אני לא יודעת אם זה מובן מה שכתבתי עכשיו.
אני רק יודעת שכל הפוסט הזה נובע מהעובדה שלמרות שאני כמעט תמיד צודקת אני לא מצליחה לשכנע אנשים אחרים.
וזה בכל דבר.
אני יכולה להתווכח אם מישהו...לדעת שאני צודקת...לנסות להסביר למה...ולהיכשל.

זה כאילו שיש בי איזושהי דפקה או קללה שמונעת מאנשים להבין אותי.
אולי זה כי אני מגיבה באש...באקסטזה...במקום להירגע ולנסות להסביר בצורה ברורה חד ונקייה.


1 תגובות
השמנה! - כבר מלא זמן שרציתי לדבר על זה.
20/06/2018 05:40
sunshine
אוקי משהו שאתם לא יודעים עליי...אני לא מי יודע מה רזה.
אני בכלל לא רזה.
וזה ממש חשוב לי שכל מי שיש לה בעיה עם המשקל שלה,שמעירים לה על המשקל שלה,שעושה דיאטות מטורפות תקרא את הסיפור שלי.
ובכללי מי שיש לה קצת בעיה בתזונה והיא לאו דווקא צריכה להרזות או משהו כזה.

אני מקווה שתצליחו להזדהות עם הסיפור שלי!!
ובואו נתחיל!!


אוקי...אז הכל התחיל בגיל 12.
הייתי רזה.
הייתי ממש רזה.
טוב מה אתם רוצים?.
ילדה!.
אבל הייתי מכורה לבורקסים.
הייתי אוכלת מלא...3 בורקסים אפילו 4.
שזה לא כזה הרבה כרגע...אבל לילדה בת 12...המון!!!.
לא השמנתי מזה.
למעשה ההשמנה התחילה להיראות רק בערך בגיל 15.
אבל אני קופצת קדימה.

כמה שזה ישמע הזוי...הכל התחיל ממחשבה אחת של ילדה בת 12 מטומטמת.
"אם אני אשמין...אז מה?,כאילו מה כל כך נורא בלהיות שמנה?. כאילו מה לא בסדר עם זה?".

וזו הייתה מחשבה מטומטמת כל כך מסיבה אחת...לא הבנתי שלהשמין זה קל ולהרזות זה פי 100 יותר קשה.
כאילו אני באמת חשבתי...שכאני אשמין...ומקסימום אני ארזה בחזרה.

למרות שאת האמת...זו מחשבה די נבונה לילדה בת 12...קצת מטומטמת...אבל אני חושבת שזה העיד כמה זה לא מזיז לי אם חברה שלי שמנה או רזה.
וגם הייתה לי חברה שהיא הייתה שמנה...לא בצורה מוגזמת...פשוט לא רזה כמו שכולן היו רזות בגילאים האלה.

עוד משהו שחשוב לדעת אם את בת 13-15...כולן נורא רזות מסביב...ובאמת אין הרבה בנות שהן טיפה עגלגלות...אבל זה שאת לא רזה כמו כולן ויש לך תחת...לא אומר שאת לא מהממת.
להפך...את פשוט התפתחת יותר מהר מהן.

טוב בואו נחזור לסיפור שלי.
אז המחשבה הזאת היא זאתי שבעצם התחילה את הכל.

חשבתי שאני שמנה...ולא הייתי שמנה...הייתי רזה!.
הייתי באמת מאוד רזה...אבל משום מה הרגשתי שאני קצת שמנה.
לא יודעת איך להסביר לכן.
אבל רק שבאמת השמנתי...הבנתי כמה רזה הייתי.
אולי זה כי זה גיל שאת גובהת בו והמשקל שלך עולה באופן טבעי כי את גודלת!...ואת כל הזמן מסתכלת על הבטן שלך...ועל הקיפולים של העור...ואיכשהו את מדמיינת שאת שמנה את לא.

חשוב לציין.
הייתי אוכלת מלא!!!
מגיל 12 בערך הייתי יכולה לאכול 4 צלחות פסטה בלי בעיה.
היום אני מבינה שפשוט הייתי רעבה.
שלא הייתי אוכלת ארוחת בוקר כי לא אהבתי כריכים לא טריים.
שהייתי בתקופה של גדילה.

עוד משהו שחשוב שתדעו אם אתן בנות 13 - 14.
שאתן מקבלות מחזור...הגדילה שלכן סוג של עוצרת.
אז זה מאוד חשוב שתאכלו דברים בריאים כמה שיותר מוקדם!!
כדי שתגבהו כמו שצריך!
אני לא גבהתי כמו שצריך כי באמת לא אכלתי שום דבר מזין.
באמת שאכלתי כל כך הרבה חרא על הגובה שלי כי אבא שלי כל הזמן נכנס לי לצלחת כי לא אהבתי לאכול בשר.
וזה חירפן אותי!!
וכן התחלתי לאכול קצת יותר בריא...הגדילה שלי כבר נעצרה...קיבלתי מחזור ואני יותר נמוכה מאמא שלי.
אני גם תכלס לא מבינה למה לאבא של היה אכפת אם אני אהיה נמוכה.
אולי זה לא היה הקטע?.
אולי הקטע היה הבריאות?.
טוב אני לא יודעת.

נחזור לסיפור.
בערך בכיתה ט' התחלתי ללבוש יותר צמוד.
כי הייתי לובשת חצאיות שהיו גורמות לתחת שלי להיראות ענק.
אז בכיתה ט' עשיתי מהפך.
התחלתי לשים מוס להרגיע את השיער המתולתל שלי.
התחלתי ללכת פזור...אוקי זה ישמע הזוי אבל באמת שהשיער שלי היה נראה זוועת עולם!!.
כמו פאה של ליצן.
אתן לא מבינות כמה פעמים שאלו אותי אם השיער שלי זה פאה.
ואפילו פעם אחת מורה שאלה אותי באמצע שיעור "למה את הולכת פזור?".
כאילו בקטע שלא יפה לי פזור.
וכל הבנות בכיתה שלי לא סבלו אותה אז הן תמכו בי ואמרו לי "אם את רוצה ללכת פזור תלכי פזור!! פזור זה הכי כיף!!".
אבל באמת שהשיער שלי נראה נוראי...וידעתי את זה.
אז למה הלכתי רק פזור?
כי ידעתי שהסיבה שהשיער שלי נראה כמו שהוא נראה זה כי מגיל 10 אני אוספת אותו בקוקו.
השיער שלי שכח מי הוא...והייתה לו תקופה של בלבלה.
וידעתי שאם אני אלך פזור הוא ישתנה ויתייפה ושזה רק עניין של זמן...וששאלו אותי למה אני הולכת עם פזור לא אמרתי להם שזה כי אני יודעת שזה מה שיחזיר אותו למה שהוא היה פעם.
ובאמת תוך כמה חודשיים השיער שלי נהיה יותר נורמלי...ואחרי שנה הוא נהיה יפה...ואחרי שנתיים כמה התחילו קצת לקנא בי.

תהיו אתן!
אל תנסו להיראות כמו מישהי אחרת.
תעריכו את עצמכן.
אתן כל כך הרבה יותר ממה שאתן רואות...אתן פשוט צריכות לתת לזה לצאת החוצה.
ממש כמו השיער שלי שהחבאתי אותו מהעולם כי העולם אמר לי שיפה לי אסוף ולא פזור.

אוקי אז בכיתה ט' התחלתי ללבוש צמוד והתחילו לקרוא לי "כוסית".
בחיי שזו לא מילה יפה כל כך אבל זה הרגיש כל כך טוב.
זו המחמאה הכנה הראשונה שקיבלתי...נראה לי בכל חייי...וזה בא מבת דרך אגב וזה היה הכי בכנות ובלי לחשוב על זה.
ואז התחלתי להעריך את עצמי.
ולא הייתי שמנה.
פשוט לא הייתי רזה כמו כולן.
ושוב...זה הכי יפה בעולם!!.

אבל האהבה שלי לפסטות ולמתוקים ולקולה בסופו של דבר ניצחה...כי האהבה תמיד מנצחת. ( חחחחח אותי זה מצחיק לא אכפת לי שזה פתטי)
ולאט לאט העלתי במשקל.
בכיתה י' כבר אותה אחת שאמרה לי שאני "כוסית" בכנות ובלי לחשוב...אמרה לי "מה קרה אני זוכרת היית מקל ממש אנורקסית".
כן השמנתי קצת.
הייתי יכולה להיעלב מזה.
אבל שתבינו שאני באמת חשבתי שאני שמנה אז...אז משום מה באותו רגע הבנתי שאז (בכיתה ט') לא הייתי שמנה בכלל!!
הייתי בסדר.
אבל בכיתה י' זה כבר היה ברור...אני לא רזה....ואני לא שמנה.
אבל זה לא עצר שם.

אני קופצת בזמן לכיתה י"ב.
בכיתה י"ב הBMI שלי היה בערך 24...על הגבול.
לא רזה ולא שמנה...שמנמונת.
והייתי בסדר עם זה!!!
כי המחשבה הזאת שלהיות שמן זה לא כזה ביג דיל עדיין הייתה לי בראש.
אבל...אחרים לא חשבו כמוני.
בעיני אחרים הייתי צריכה להרזות.
בעיני אחרים אני לא הייתי רזה מספיק.
וקרובה לשמנה.
הייתי על הגבול בין שמנמונת (שזה בסדר) לשמנה.
וזאת הייתה בעיה.
המשפחה שלי לא קיבלה את זה.
ותאמינו לי...זה צורב.
זה באמת צורב.
את שואלת חברות אומרת על עצמך שאת שמנה והן אומרות לך "את לא שמנה מה יש לך?!".
ואני יודעת לזהות כנות והן היו כנות.
אבל שהגעתי הביתה פשוט לא הפסיקו להסתכל עליי ואמא שלי לא הפסיקה להעיר לי הערות מרושעות.
אני ואמא שלי בעיתיות...ואני לא באמת שמה על מה שהיא חושבת כי אני אנחנו באמת שונות...אבל הדברים שהיא אמרה...באמת כל אחת אחרת הייתה מפתחת אנורקסיה.
זה חירפן אותי.
כמה אפשר להתערב לבן אדם בחיים?
להיכנס לו לצלחת?
אז אני אוהבת קולה!!
אז מה!?
זה שאני שמנה אומר שאסור לי לשתות קולה?!
מה זאת השטות הזאת!!?!
אבא שלי היה בעיקר על הקטע בריאותי...של כושר ושלא להתנוון ושלשמור על הבריאות והבנתי את זה...אבל בחייאת אבא...צא לי מהצלחת.
אמא שלי הייתה יותר בקטע של "איזה מידה את?",את צריכה להיות מידה ככה וככה...כאילו שיש מידה שהיא בסדר ומידה שהיא לא.

שוב...תבינו שכל זה קורה למישהי שלא מבינה מה הביג דיל בלהיות שמנה.
שלא מבינה מה ההבדל בין מי שרזה למי ששמן.
אבל אז קיבלתי את הכאפה.
זה שאני חושבת ככה לא אומר שכולם חושבים ככה.
ואתה באמת לא יכול להבין כמה חרא בת שהיא טיפה עולה במשקל עוברת.
זה באמת חרא.

אני קיבלתי את עצמי!!
אבל ההורים שלי לא קיבלו אותי...

בואו נמשיך בסיפור.
אמא שלי חשבה שאני ארזה ברגע שאני אתחיל את השירות.
שאני לא אוכל הרבה כמו שאני אוכלת בבית...ומכיוון שאני עד היום לא יודעת לבשל...היא חישבה את זה שאני ארזה.
אבל באותה שנה עליתי במשקל 6 קילו.
ומהשמנמונת שהייתי הפכתי לשמנה.
"חבית" איך שאח שלי אומר.
אבל זה בהומור...הומור שיכול לפגוע...אבל עדיין...זה הומור שנאמר בחיוך וגורם לי לצחוק.

ככל שהשמנתי יותר ויותר...ככה הייתי יותר שלמה עם הגוף שלי.
כמה שזה נשמע לא הגיוני.
שהייתי רזה חשבתי שאני שמנה וכשנהייתי שמנמונת חשבתי שזה לא כזה ביג דיל ועכשיו אני שמנה ופאקינג לא אכפת לי.

תבינו.
אתן יכולות לא לאכול כלום.
או לאכול ממש קצת.
ולהיות שמנות.
ושאנשים יחשבו שזה כי אתן אוכלות יותר מידי.
וזה ממש לא נכון.
זה הכל תזונה!!
יש בנות שהן רזות והן בתת תזונה ויש בנות שהן שמנות והן בתת תזונה כי הן אוכלות שטויות!!.

אני כרגע התחלתי דיאטה.
למה?
כי אני מרגישה שזה נכון לי.
שאני רוצה לחזור לעצמי.
שלמדתי מספיק ואכלתי מספיק חרא מעצם היותי קצת שמנה.
לא כולם חושבים שאני שמנה.
אבל זה מספיק מה שהמשפחה שלי חושבת ואיך שהמשפחה שלי מתייחסת אליי.

זה פוגע שאת לוקחת כוס קולה כי זה טעים לך והולך לך מצוין עם האוכל ואבא שלך פתאום צורח עליי "תפסיקי!!".
כאילו הרגת מישהו.
כאילו חתכת את עצמך.

אבל שוב...לא אכפת לי מה חושבים!!
אף פעם לא היה אכפת לי!!
אכפת לי מה שאני חושבת.
ואני חושבת שאני רוצה להרזות.
ולהיות מסוגלת לקנות בגדים צמודים שיראו אליי טוב גם בעמידה וגם בישיבה.
שבא לי לשתות קולה בלי שאבא שלי יעיר לי שזה לא בריא.
מה אבא?
לך מותר קולה כי אתה בכושר ולי לא כי אני שמנה?
איך זה קשור בדיוק?
הרי קולה זה לא בריא נקודה.

טוב חשוב לי לציין שאני לא כועסת.
שאני מבינה.
שלמדתי הרבה.
שאני כבר לא הילדה תמימה בת ה12 שחשבה שהעולם יקבל אותה לא משנה מה.

את רוצה להרזות?
אוקי.
תחשבי למה.
תחשבי על הסיבות.
תחשבי על בריאות.
על אושר.
על להוריד ממך מעמסה כבד של משקל מיותר.

הBMI שלי כרגע הוא 27.
כלומר מעל מה שאמור להיות.
כלומר אני שמנה.
וזה נהיה רק מה-6 קילו האלה של השירות כי אכלתי שטויות.
וכבר הורדתי 3 קילו כי התחלתי דיאטה בפעם הראשונה בחיי.
ממש ישבתי והכנתי לעצמי תוכניות שמבוססת על כל מה שלמדתי וקראתי וחוויתי על הגוף שלי.

אז אני לא שותה קולה.
לפחות לא עד שה-BMI שלי יחזור להיות תקין.
כי הקולה אולי לא משמינה אותי...אבל בלעדיה זה הרבה יותר קל לי לרזות.
בכללי אני שותה רק מים...וכשכואב הגרון תה.
אני אוכלת מספר מסויים של קלוריות שבדקתי מראש אם הוא נכון לגוף שלי.

יש מחשבון כזה בזולו בו הוא רושם לך לאיזה משקל את צריכה להגיע וכמה קלוריות עלייך לאכול על מנת לרדת קילו בחודש.
והחלטתי שדיאטה שמטרה שלה לרדת קילו בחודש היא הרבה יותר קלה ואפשרית מכל דיאטה אחרת.

כי המון זמן רציתי להרזות ולא הצלחתי כי ציפיתי לתוצאה מידית.
אבל ה6 קילו שהשמנתי...הם באו לאט לאט...תוך שנה.
אז עכשיו אני רוצה גם לרדת לאט לאט...ואז גם התוצאה תישמר לי.

אוקי אני חושבת שממש חפרתי.

אני שמה קישור למחשבון הזה שבעצתו בחרתי כמה קלוריות עליי לאכול.
זה באמת תלוי במשקל.
ככול שאת שוקלת יותר הגוף שלך צורך יותר אנרגיה...ככה שזה לא נכון להשוות את הכמות שאת אוכלת לכמות שמישהי אחרת אוכלת.
אם נגיד את שוקלת 60...אז את צריכה לאכול בערך 1200 קלוריות אם את רוצה להרזות וזה כשאת לא עושה בכלל פעילות ספורטיבית.
אם את עושה ספורט את צריכה לאכול יותר כדי שיהיה לך אנרגיה...בערך 1700.
אז אם את שוקלת 70 או 80 את בטח תצטרכי לאכול יותר מ1200 קלוריות.
קיצר זה ממש למי שכבר עושה דיאטה ולא יודעת כמה עליה לאכול.

אני משאירה קישור למחשבון (קחו בחשבון שמשקל היעד שהם נותנים לכן הוא לא חובה...שאולי אפילו מוגזם להגיע למשקל הזה):



חשוב לי לציין שכל מה שכתבתי פה זה משהו שרציתי לכתוב משך חודשים אבל עצרתי את עצמי ועכשיו כנראה הגיע הזמן הנכון.
אם אתן במשקל תקין...מתחת ל25...ואתן מרגישות טוב עם עצמכן...אל תעשו דיאטה!!
זה פשוט מיותר!
אז מה אם את לא רזה כמו כולן?.
מי אמר שכולן צריכות להיראות אותו דבר.
זה לא משנה אם את רזה מאוד או שמנה מאוד.
זה או זה זה בסדר.

בכללי יש הרבה בנות שהן רזות ואומרים להן שהן צריכות להשמין ושהן נראות אנורקסיות.
תבינו.
זה פוגע באותה מידה!!
אל תעירו לאנשים על הגוף שלהם!
הם מרגישים טוב עם עצמכם אז למה אתם מתערבים עם העין המטומטמת הזאת שלכם וגורמים להם להרגיש חרא?!.
זה לא יפה!!
זה שמישהו לא נראה כמו שלדעתך הוא צריך להיראות לא אומר שהוא לא מאושר מאיך שהוא נראה.
וזה לא אומר שהוא צריך שתעיר לו...כי זה הרי לטובתו לא?
כולם יחשבו שהוא הרבה יותר יפה אם הוא יראה כמו שאתה חושב שיפה לא?

אבל בחייאת רבי...מי קבע מה יפה?
היופי זה בעיני המתבונן.
יותר מזה...היופי הוא כל דבר שאנחנו מתבוננים בו באהבה.
אם אתם לא חושבים שאתם יפים...אתם כנראה לא אוהבים את עצמכם.
את זה שום דיאטה או ניתוח לא יוכל לתקן.
כי אם אנשים יגידו שאתם יפים אתם תאמינו ואם הם יגידו שאתם מכוערים אתם גם תאמינו...תפסיקו!!
זה ממש מטומטם.
תפתחו דעה לגביי עצמכם.
תאהבו את עצמכם ואחרים.
תקבלו כל אחד כמו שהוא.
אפילו אם הוא נראה קצת מפחיד ופריקי לגמרי.

זהו.
זה כל מה שהיה חשוב לי לכתוב.
זה כל מה שלמדתי בדרך הקשה על בשרי.
אני מרגישה טוב עם עצמי.
חושבת שיהיה לי יותר טוב להרזות כי אני ממש רוצה לקנות יותר בגדים ובכללי להרגיש קלה יותר במשקל כי כל המשקל העודף מכביד עליי.
אבל לרגע לא הסתכלתי על השומן ככיעור.
או על השיער.
או על התחת.
או על החזה הלא לגמרי שווה שיש לי.
זאת אני!
אני פחות מושלמת מרוב העולם.
אני מרגישה שכולן יותר יפות ממני!
שהעור של כולן יותר חלק משלי.
שהחזה שלהן יותר מוצק ושווה משלי.
שהשיער שלהן יותר חלק ונעים.
שכולן...באמת כולן...יותר יפות ממני.

זה נשמע ממש מטומטם נכון?
אבל זה באמת מה שאני חושבת.
אבל זה לא אומר שאני לא חושבת שאני יפה.
אני רואה בי את מה שיפה.
ומפסיקה להתמקד במה שאני לא אוהבת.
כי אם מתמקדים ומתקרבים יותר מידי רואים את כל הפגמים.
וכשמתרחקים רואים את היופי.
והעולם מסתכל עליי מרחוק.
אז העולם חושב שאני יפה יותר ממה שאני באמת.
ואני מרגישה שאם הוא יתקרב הוא יבחין שאני לא יפה בכלל.
אבל האמת היא...שהמראה...המצלמה...הן לא באמת תופסות אותנו כמו שהעולם תופס אותנו.
אז אני מסתכלת על עצמי דרך העיניים של אחרים.
מסתכלת על עצמי במראה ומחייכת.
כשאני מחייכת - יפיופה.
כשאני לא מחייכת - כיעור שאין דברים שאלה.

זה באמת מה שאני חושבת על עצמי!!!
אבל זה רק ימים כאלה.
ואני לא שוקעת בזה.
אני לא מתעסקת בזה יותר מידי.


נ.ב
באמת הגזמתי עם האריכות של הפוסט אה?
למה לכולם יש פוסטים קצרים ורק לי ארוכים בהגזמה?
חחחחחח

4 תגובות
כאבי גדילה
19/06/2018 09:16
sunshine
אני התלבטתי אם לכתוב את זה פה או ביומן שלי.
פשוט זה כי אין פה נושא ברור.
זה פשוט איך שאני מרגישה כרגע.

אז אני פשוט אתחיל...
החיים זה כמו גלגל...פעם אתה למעלה פעם אתה למטה.
ואני כבר כל כך הרבה זמן רוצה לעלות ואני פשוט לא מצליחה.
וכרגע...אני מרגישה יותר מטה.
כאילו הייתי במקום מאוד גבוה ובטוח מבחינה ריגשית...ועכשיו אני פשוט למטה.
כאילו ממש למטה.

ואני יודעת שהתחושה הזאת תעבור ושאני לא ארגיש ככה כל החיים.
אבל היא מרגישה מאוד אמיתית.
מאוד כנה.

אז אני מעדיפה להתמודד איתה עכשיו.
אני מרגישה קטנה.
אני מרגישה שאין לי כלום.
שלא עשיתי כלום כל הזמן הזה.
שלא אהבתי בתשוקה מספקת.
שלא הסתכנתי.
שלא באמת התחברתי.

אני אומנם בת 21...אבל אני מרגישה בת 14.
פתאום אני קולטת שוואלה התבגרתי.
כאילו בפנים לא כל כך.
אבל הגיל שלי.
הוא פשוט...וואי אני פשוט אמורה להיות כל כך הרבה יותר בוגרת ואחראית ובטוחה בעצמי אבל אני לא.
אני ממש לא.

אני כאילו חיה בעולם אחר.
אני לא מצליחה להתחבר לאף אחד.
לא מצליחה להינות משום דבר.
לא באמת אוהבת בתשוקה שום דבר.
אולי כתיבה...אבל זה גם לא כל כך בתשוקה.

כאילו הכל אצלי בינוני...ממוצע.
אני לא רוצה לחיות חיים בינוניים.
אני לא רוצה להיות בן אדם ממוצע.
אבל אני לגמרי אדם שהולך על האמצע.
שלא נותן לחיים למשוך אותו ברמה קיצונית למקום מסויים.
אני מאוד בשליטה.
אבל זה פשוט לא מי יודע מה עובד לטובתי.

אני פשוט נורא מבולבלת בתקופה האחרונה.
ויש לי את הסיבות שלי ואני בוחרת שלא להגיד מאיפה נובע הבלבול שלי.

אני מרגישה אבודה.
כאילו אין לי שום כיוון.
והזמן עובר ואני כאילו רוצה לדעת...אוקי...מה הלאה?
ואני יודעת שכשאני אגיע לגשר אני אחצה אותו.
אני פשוט ממש מפחדת.
אני בן אדם פחדן.
בהכל.
באהבה.
בחברות.
בחיים.
פשוט אין לי אומץ בכלל.
אני נמנעת ממקומות שאני יודעת שהם מסוכנים לנפש שלי.
מאנשים שאני יודעת שיכולים לערער אותי.

אני פשוט צריכה להשתנות קודם.
מבפנים
להפסיק להיות כלבה ולחשוב שזה הופך אותי לחזקה יותר.
להיות כנה ופתוחה ורגישה להחריד כמו שאני באמת.

עברתי ילדות לא קלה.
ובערך בגיל 15 הרמתי שריון.
והפסקתי לבכות.
ועכשיו אני פשוט רוצה להתחבר לעצמי שוב.
לעור שלי.
לעור האמיתי שלי.

לזאת שהיא קצת חלשה.
וחסרת הגנה.
כי זה לא משנה שאני לא מראה שאני חלשה וחסרת הגנה.
אני עדיין חלשה.
ואני עדיין חסרת הגנה.
ועל מי אני עובדת?

אין לי ביטחון בעצמי.
אין לי ביטחון בכישרון שלי.
איבדתי אמונה בעצמי.

הייתי כל כך אופטימית והחלטתי שאני צריכה את השנה הזאת לעצמי...אבל עכשיו אני לא יודעת מה עליי לעשות.
אני באמת אבודה.
ואף אחד לא יעזור לי.
זה מטריף אותי שיש דברים שאתה שואל ורוצה להבין...ואין מי שיענה.
אין מי שיתן תשובות.

אני הולכת נטו על פי תחושת הבטן שלי.
אבל לפעמים תחושת הבטן שלי גורמת לי לחשוב שאני ממש דפוקה.

אבל כל החיים חייתי ככה.
כל החיים הלכתי על פי תחושת הבטן שלי.
ואין לי חרטות.

אז למה פתאום אני מתחילה לפקפק בזה?
מה קורה לי?

אולי זה כי הבנתי משהו.
הבנתי שהדברים שאני הכי מפחדת מהם...הדברים שאני הכי לא רוצה...הם סוג של חובה בעולם הזה.

אני לא יכולה להסביר את זה.
אני פשוט ממש למטה.
ממש אבודה.
לא רואה קדימה.
וזה שואב ממני אני האמונה.

אבל הרי לפני שבוע לא הייתי ככה?
אז מה קרה?

זו רק תקופה כזאת.
תקופה של בלבול.
תקופה של כאבי גדילה.

3 תגובות
איך הייתי אמורה לדעת?
18/06/2018 23:01
sunshine
הכל בשביל אהבה לא?
כשזה נוגע לאהבה הדבר הנכון זה ללכת אחרי הלב באופן טוטאלי. נכון?.
כל מה שאתה צריך זה אהבה! - כי ברגע שיש לך אהבה כל הבעיות נעלמות לא?.

משפטים כאלה.
משפטים מפגרים כאלה הם הסיבה למה יש כל כך הרבה לבבות שבורים.
למה זה כל כך קשה לשחרר מבחור שמוצא חן בעיניי אפילו קצת.
כי מאז שאנחנו קטנות מכניסים לנו את ה"אהבה" כערך עליון שבשבילו אנחנו נחיה ובשבילו אנחנו נמות.

אהבה זאת לא הבעיה.
אבל אהבה זה גם לא הפאקינג פיתרון!!.

אני שונאת להיות אובססיבית.
אבל איך אני יכולה שלא להיות?.
ברצינות עכשיו!.
מאז שאני קטנה מכניסים לי לראש שאם אתה אוהב מישהו אל תשחרר.
עכשיו מסתבר שהדבר הנכון זה לשחרר כי זה רק יפגע בי להחזיק כל כך חזק במישהו שלא מעוניין להיות חלק מהחיים שלי.

אבל איך הייתי אמורה לדעת אה?.
איך הייתי אמורה לדעת שאפילו אם אני לא מאוהבת במישהו אני עדיין יכולה לאהוב אותו ולפתח אליו רגשות?.
שאהבה זה בכלל אבל בכלל לא משהו פשוט או מובן?.
איך פאקינג הייתי אמורה לדעת?!.

הנה משהו שהלוואי וידעתי יותר מוקדם.
את לא צריכה רק לשמור על הלב שלך ממישהו שאת מאוהבת בו.
את צריכה לשמור על הלב שלך מכולם.
למה?.
מה כל כך נורא בלתת את הלב שלך מישהו אחר?.
כל כך הרבה...
אתה מאבד את עצמך.
אכפת לך ממנו יותר מעצמך.
אתה תעשה כל מה שהוא ירצה כי אתה פשוט רוצה כל כך לרצות אותו.
והכי חשוב...כשהוא יעזוב...הוא יקח את הלב שלך איתו.
וזה לא נעים.

3 תגובות
החומות שלנו
18/06/2018 02:43
sunshine
האם אתם יכולים להגיד עם יד על הלב שאין לכם שום חומה?
שאין שום דבר שעוצר אתכם מלדבר על נושא מסויים או להראות רגש מסויים?

לכל אחד יש חומה.
לכל אחד יש גבול.
ולא תמיד זה קל להבין ולכבד את זה.
להבין שלא תמיד מגיעות לנו תשובות.
שזה האופי של הבן אדם.
שזכותו של האחר לשמור את המחשבות והסיבות שלו לעצמו.

אתה יכול להיות הכי פתוח בעולם,הכי כנה,הכי חשוף....ושעדיין יהיה לך משהו אחד שאתה רוצה לשמור לעצמך.

משום מה אנחנו רוצים לשבור ולנפץ כשמישהו מציב מולנו חומה.
מתעקשים לדעת.
מתעקשים להתקרב.
אבל באיזה מחיר?.

דווקא כשאתה הכי מתעקש לדעת...דווקא אז החומה היא הכי יציבה.
הכי ברורה.

אז עדיף לשחרר.
כמו שאתם לא הייתם רוצים שמישהו יגרום לכם להרגיש לא טוב רק כי אתם "לא מוכנים להיפתח",או "מתנהגים בפחדנות" לטענתם.
אז תכבדו את הפרטיות של האחר.
תכבדו את החומה.

יש כל כך הרבה יותר דברים חשובים וכייפים ומעניינים בבן אדם אחר מאשר החומות שלו,הסודות שלו,העבר שלו.
מי שהוא אמור להיות מספיק.
גם אם אתם לא לגמרי מכירים אותו עד הסוף.

יכול להיות שהוא רוצה.
הוא רוצה לשתף אתכם.
הוא רוצה שתדעו.
אבל לפעמים העקשנות שלנו רק מרחיקה.
רק מחזקת יותר את החומה.

שלא תבינו לא נכון.
זה טוב להראות התעניינות באחר.
זה טוב לשאול שאלות קשות.
אחרת איך הוא ידע שאכפת לנו ממנו?.
אחרת איך הוא ידע שהוא יכול לפנות אליכם?.

אבל אל תתעסקו בזה יותר מידי.
יש דברים שהם פשוט לא עניינכם.
כמה שזה כואב ככה זה נכון.


0 תגובות
להתרחק מהאש
17/06/2018 02:57
sunshine
אני לא רוצה להיגרר אחרייך.
לספק אותך.
לתת לך את התמיכה ומגע שאתה כל כך רוצה.
אבל אני לא אשקר...זה פאקינג מרגש.
זה גורם ללב שלי לדפוק מהר.
מחמם.
גורם לי לגמרי לאבד את הראש.
אבל זה רק ריגוש.
זאת לא אהבה.
זה רק ניצול.
אתה רוצה להכיר אותי יותר טוב.
אתה רוצה אותי.
אבל אני לא רוצה אותך.
אני פשוט נדלקת ממך בשנייה.
וזו הסיבה למה אני בחיים לא אתן לך להתקרב למרות שאני קצת רוצה.
אני רוצה כי זה מרגש.
לשמוע שאתה רוצה להתכרבל איתי במיטה.
לישון איתי.
להתקלח איתי.
ועוד כל מיני דברים שאף אחד לא מבקש ממני.
זה ממש מרגש.
אבל אני עוצרת את עצמי כי זאת טעות.
כי אני לא רוצה אותך.
אני פשוט רוצה מישהו שירצה אותי אנושות כמו שאתה רוצה אותי.
מישהו שבנוסף ללרגש אותי גם יאהב אותי.
בנוסף ללרצות לגעת בי גם ירצה לדבר איתי וללגום את הסיפורים שלי כמו כוס מים קרים במדבר.
אתה רוצה אותי כי אתה חושב שאני מתאימה לך.
אבל אולי אני כן.
אולי אני כן מתאימה לך.
אולי אני כן כל מה שאי פעם רצית.
אולי אני אוהבת להרגיש ככה...זאת שהיא מושלמת בשבילך.
אבל אתה לא מתאים לי.
אתה לא טוב לי.
אתה לא כל מה שאני חולמת עליו.
אתה תפיל אותי.
אתה יותר מידי...אני לא יכולה להתמודד איתך בלי ליפול לרגלייך.
וזה לא בגלל אהבה.
זה נטו ריגוש.
נטו ניצול.
ומזה אני רוצה להתרחק.

אומרים שאהבה היא כמו אש.
או שהיא מחממת או שהיא שורפת.
אתה תשרוף אותי.
ואתה כבר עכשיו,בלי אהבה,שורף ושורט אותי קצת כל יום.
אני לא מפחדת ממך.
אי מפחדת שתגרום לי לעשות ולרצות דברים שפעם לא רציתי.
מפחדת שאני לא אוכל להשתלט על עצמי לידך.

אני אפילו לא יכולה להיות ידידה שלך.
זה יותר מידי מסוכן.

0 תגובות
ילדה של משחקים
16/06/2018 21:57
sunshine
השבת מתתי.
פשוט ישנתי כל כך הרבה!!!
אני מניחה שזה כי בימים האחרונים הרגשתי קצת מותשת ובכללי לא כל כך הרגשתי טוב.
אז השבת קרסתי.

אני ממש שונאת רשתות חברתיות.
אני כאילו...וואי זה לא כזה כיף!!
עדיף לשבת עם אנשים ולדבר איתם ולעשות שטויות מאשר לתייג אחד את השני בפוסטים מצחיקים בפייסבוק.
מזל שבילדות שלי פחות היה רשתות חברתיות.

אני אדם של משחק!
אני אוהבת משחקים.
אני אוהבת להמציא משחקים.
אני אוהבת לנצח.
אני אוהבת לסחוף אנשים שבהתחלה ניראים לא מעוניינים לאיזה משחק שטותית.

אולי בגלל זה אנשים טועים לחשוב שאני ילדותית.
מה,זה שאני אוהבת לשחק ולעשות שטויות אומר שאני ילדה?
מה עדיף שאני אשב ואקשיב לנושא שיחה שלא מעניין אותי בכלל?
בגלל זה אני גם יותר אוהבת בנים מאשר בנות.
הם קולטים את זה יותר.
הם לא חושבים איך זה יראה לאחרים אם הם יעלמו פתאום לשנייה או יריצו צחוקים על חבר אחר מול הפרצוף שלו.
הם פשוט רוצים שיהיה להם כיף.
וגם אני רוצה שיהיה לי כיף!

אני מניחה שפשוט קשה למצוא אנשים כמוני.
אנשים שגם אוהבים שיחות עמוקות וגם לעשות שטויות ולשחק במשחקים שלא יוצא כל כך לשחק בהם.

אני לא יכולה להיות במקום שמשעמם לי בו.
ואם משעמם לי...אני אני מתחילה להשתגע לאט לאט.
לחפש איזה שותף לשיחה עמוקה שבחיים לא תחזור על עצמה שוב.
להכיר מישהי חדשה ולעשות איתה שטויות ולרכל איתה קצת על כל שאר האנשים הזרים.
לראות שכולם משועממים, להציע פנטומימה ואז לקלוט שרק מעט זורמים ותוך כדי כל המסביב מתחילים גם להביע עניין.
לקלוט שיש מישהו שמבין את התנועות המוזרות שלך יותר מכולם.
אולי אפילו רק הוא קולט.
ושכשהוא עושה פנטומימה הוא מסתכל בעיקר עלייך כי משום מה את לא מצליחה לעקוב ולהבין מה לעזאזל הוא עושה ואת ממש רוצה להבין.
אלו הרגעים האלה.
הרגעים שאף אחד לא בפלאפון.
הרגעים שאתה מגלה שיש לך משהו במשותף עם מישהו אחר.
הרגעים בהם לא אכפת לך איך זה נראה מהצד...כי החיים קצרים מידי והיום אתה רוצה להינות.


תמיד אהבתי משחקים.
באיזשהו גיל המשכתי לרצות לשחק ולכל השאר כבר נמאס.
וזה ממש מבאס.

אני עדיין זוכרת את עצמי בגיל 13 מנסה לגרום לאחים שלי לשחק איתי משחק כלשהו.
אבל הם לא מעוניינים.
עד היום הם לא מעוניינים.
חוץ משש בש.
אבל הם מעדיפים לשחק בניהם ולא איתי.
מסתבר שאני גרועה בשש בש למרות שאני לרוב מנצחת אותם.
לכו תבינו...החיים לא תמיד הוגנים.




2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 29 30 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.