עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
RaymondRainAni KarmaKimutimJust a JoePitch black
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק
היקום מקשיב.
16/08/2018 06:40
sunshine
זה כזה אופייני לחיי.
בכיתי כי אני רק רוצה להיות לידו ובסביבתו - הלכתי לישון - קמתי - התארגנתי תוך 10 דקות להתארגן עם חברה ללכת לסליחות - בום...הוא שם.
הוא פשוט שם.
הוא לא מתעלם ממני.
אבל גם לא אומר לי שלום.
הוא פשוט לא מחק אותי לגמרי.
הוא לא מתנהג כאילו אני לא שם.
והיום אפילו שיחקנו משחק קטן ומטופש שבסופו המגן מסך שלי נסדק קצת.
אבל לא אכפת לי.
כי זה קרה בגללו.
זה קרה כי הוא היה שם.
ופשוט טוב לי.
יותר מזה אני לא צריכה.
נכון שהוא עדיין לא רוצה לשבת לידי והוא מאוד ברור לגבי זה.
הוא ישב לי במקום ואז התעצבנתי ואמרתי לעצמי "לא תרגעי דיי לא נורא" אבל הוא שמע שזה עיצבן אותי וזה לא הזיז לו.
אז לקחתי את כיסא והתיישבתי בינו לבין חברה שלי.
והוא התעצבן שאני יושבת לידו ואמר לכולם "אוף אבל למה לידי" וקם והחליף עם מישהו אחר מקום.
אני כותבת את זה ואני מחייכת.
הוא כזה ילד.
זה מצחיק אותי.
זה בכלל לא פוגע בי.
בייחוד שהוא כל כך ברור לגבי זה.
שהוא חושף בפני כולם שיש לו בעיה לשבת לידי ושהוא לא רוצה.
אז הוא החליף מקום עם מישהו שהוא מחוץ לחבורה.
מישהו חתיך ממש.
אז מה היה אכפת לי?.
בזכותו אני והחתיך ישבנו ביחד וכשכולם דיברו על דברים לא מעניינים הוא פנה אליי ושאל אותי מה קורה והוסיף שהוא מרגיש קצת בחוץ ולא שייך.
ואני אמרתי לו שגם אני.
ושככה זה ברגיל איתם.
הם מדברים וקשה לגרום להם להקשיב לך.
הסברתי לו שהם מדברים על דברים שלא מעניינים אותי ושאין לי מה להוסיף עליהם וגם שקשה לדבר איתם.
יצא שאני והוא דיברנו כי רק לשנינו לא היה מה להוסיף לשיח.
ואז שחברה שלי שמעה שאני מדברת עליה איתו פתאום היא כן התייחסה אליי ושמעה אותי.
פתאום היא כן הקשיבה למה שיש לי לומר.
כי בדרך כלל אני מדברת אבל אף אחד לא שומע.
בדרך כלל אני צריכה לקרוא לה אלף פעם עד שהיא תתייחס אליי.
אז אני והחתיך התחברנו.
הוא ממש נחמד.
חברותי כזה.
אז היה לי כיף.
גם היה לי עם מי לדבר ולא הרגשתי מחוץ לעניינים וגם X היה בסביבתי.
זה פשוט כל מה שאני צריכה.

אני מאושרת.
היקום כנראה באמת מקשיב למה שאני רוצה.
ביקשתי אותו התעוררתי מהשינה ואחרי 20 דקות הוא כבר עמד מולי.

תודה יקום.
תודה שנתת לי הזדמנות.
תודה שהיה לי כוח לקום ולצאת מהבית למרות שהרגשתי חרא.
תודה שחברה שלי שיכנעה אותי להפסיק לשים את הפלאפון שלי על שקט.

ככה לא פיספסתי את הערב הזה שכל כך הייתי צריכה.
2 תגובות
לא מוזמנת
15/08/2018 18:48
sunshine
אני מתגעגעת אליו.
אני לא שולטת בזה.
הוא חסר לי.
הוא תמיד יהיה חסר לי !
זה מטריף אותי.
למה?.
למה הוא כזה חשוב לי?.
הרי כבר החלטתי שלא אכפת לי ממנו.
אולי כבר באמת לא אכפת לי ממנו.
אולי אני כבר לא מתגעגעת אליו.
אולי אני מתגעגעת לרגעים שהייתי איתו.
לרגעים הטובים.
לעבר.
והעבר כבר עבר.

לא.
אני מתגעגעת אליו.
אני אוהבת אותו.
פאק איט לא אכפת לי.

אני אוהבת אותו.
לא יודעת למה.
פשוט אוהבת אותו.
והוא טוב לי!!
הוא טוב לחיים שלי.
הוא טוב להתפתחות האישית שלי.
הוא טוב לנפש שלי.

אבל אני כנראה לא טובה לו.
הוא לא רוצה לראות אותי.
הוא מכבד אותי.
הוא כבר פחות מתייחס אליי כאל מצורעת.
אבל אין ספק.
הוא לא רוצה אותי בחייו.
הוא מדבר איתי מתוך נימוס.
לא כי הוא רוצה.

אני לא יכולה להכריח אותו להיות לידי.
אני לא יכולה להכריח אותי לאהוב אותי.
אני לא רוצה להכריח אותו.
אבל למה דווקא אני שאוהבת אותו מהמקום הכי אמיתי בלי לרצות ממני דבר חוץ מהנוכחות שלי...למה דווקא אני לא יכולה להיות לידו.
למה דווקא אותי הוא שרף?.
מה כבר עשיתי?.

הוא אמר שזה לא משהו בי אלא שזה משהו בו.
אבל דיי...אני לא מאמינה שיש לי דמעות בעיניים.
למה אני בוכה?.
מטומטמת.
דברים הרבה יותר רציניים מזה כתבת ולא בכית.
ועכשיו את בוכה?.
על מישהו שלא שווה את זה?.
מה יש לך?.
מה דפוק בך כל כך שכל מי שמתקרב אלייך הכי קרוב שאפשר בסופו של דבר מתרחק?.

תאהב אותי.
פליז תאהב אותי.
לא יותר מידי.
מספיק כדי שתרצה אותי בחיים שלך.
מספיק כדי להיות שמח בחברתי.


כולם אוהבים אותו.
כולם חברים שלו.
כולם מוזמנים לביתו לעשות שטויות.
אני לא.

אני מכירה אותו.
הוא מכיר אותי.
אולי עברו שנים ודברים קצת השתנו.
אבל הוא הרחיק מישהי שהכירה אותו טוב.
ויש סביבו אנשים שבקושי מכירים אותו והם איתו ואני לא.
וזה מעצבן אותי.
זה שורט לי את הנשמה.
אולי זאת קנאה?.

למה לכולם זה כל כך קל לדבר איתו.
ללכת אליו לבקר אותו.
לצחוק איתו.
רק אני לא יכולה.
לי אסור.
למה?.

למה אני צריכה לראות את זה מהצד?.
שחברות שלי איתי עד שעה מאוחרת ואז הן מורידות אותי בבית והולכות אליו בספונטניות.
ואני לבד בבית בזמן שהם עושים שטויות.
אני לבד כי הוא לא יכול לסבול את חברתי ואם זה או אני או הוא.
החברות האלה יבחרו בו.
כולם יבחרו בו.


זה פאקינג כואב.
אני לא רוצה להרגיש ככה.
אני רוצה להיות איתו...לצחוק איתו ועם החברים שלו עד השעות הקטנות של הלילה.
אבל הוא לא מת עליי.
אני לא מוזמנת.
אני לא רצויה.

זה פשוט כואב.

הוא כבר מה שאי פעם חיפשתי בבן אדם.
בחבר אמיתי.
למה אני לא יכולה והם כן?!!.
למה?!.

לפחות שמישהו אחר יבוא וימלא את החסר.
לפחות שמישהו יותר טוב ממנו יבוא ויצחיק אותי וישגע אותי ויגרום לי להגיד לו "אני אוהבת אותך".
אבל לא!!.
אני תקועה עם התחושות האלה כבר 3 שנים.
של שנים של עינויים.

על זה שאני לא רצויה.
על זה שכולם יכולים ללכת אליו ולהיכנס לביתו ואני לא.
על זה שאני לא יכולה לדבר איתו ישירות.
על זה שהוא פאקינג מחק אותי.
בלי סיבה טובה.

הוא אמר שזה לא בגללי.
שזה משהו בו.
ואולי בחודשיים האחרונים זה סיפק אותי.
אבל אני רוצה לדעת.
מה מונע ממנו מלחבב אותי?.
איך אני גורמת לו לאהוב אותי?.


שמישהו יחלץ אותי כבר!!
שמישהו יוציא אותי מהבור הזה!!
אני לכודה פה כל כך הרבה זמן.
כשאני בוכה...כשרע לי...אין לי עם מי לדבר.

יש לי חברות.
אבל תכלס.
אני בודדה.
אני צריכה חבר או חברה כי טובים.
כאלה שזמינים אליי כל הזמן.

אבל אף אחד לא מת עליי עד כדי כך.
כל מי שאני אוהבת בכלל לא מקשיב לי.


אני מנסה להתמקד בעצמי.
אבל אני לא יכולה להתכחש למה שאני רוצה.
אני מקנאה.
זה שורף לי.
זה פוגע בי שחברות שלי "נוטשות" אותי והולכות אליו.
הן לא יכולות לקחת אותי איתן.
אז הן בעדינות מתנהגות כאילו הן הולכות לישון אבל אני יודעת במקום לחזור לאחור אחרי שהן מורידות אותי...הן נוסעות קדימה פונות ימינה כדי לבקר אותו.
אנחנו גרים באותה שכונה.
זה פשוט דפוק.
כל זה דפוק.

למה אני צריכה להרגיש ככה?!.



0 תגובות
בחורה טובה
14/08/2018 04:11
sunshine
מי אני?.
איזו סוג של בחורה אני?.
איפה עובר הגבול שלי?.
למה זה לא מפריע לי שמישהו לגמרי זר נוגע בי בחיבה?.
למה זה לא מזיז לי?.

אולי כי הוא לא גורם לי להרגיש כלום.
אולי כי זה מגע שיטחי...ולא אכפת לי.

באיזשהו שלב ויתרתי על לנסות להיות בן אדם טוב יותר.
על לנסות להתקרב יותר.
אולי זאת פשוט כבר לא אני.
אני לא בחורה לגמרי טובה.
אני לא בחורה תמימה.

למרות שיש כאלה שחושבים שאני תמימה.
כי אני קצת ילדה.
אבל אני לא.
אני פשוט מטומטמת.
אל תתבלבלו.

אני לא רוצה ליצור לעצמי שדים.
אני לא רוצה לעשות דברים שירדפו אותי בעתיד.

אז אני אף פעם לא מתקרבת לאש יותר מידי.
אני תמיד נזהרת.

האם עשיתי טעות?

הרי למדתי מזה?

עברתי סוג של גבול שלא רציתי לעבור.
למדתי את הלקח.
זה שעברתי אותו לא מכתים אותי בשום צורה.
נכון?

אני לא אעשה את זה שוב.
אני לא רוצה לעשות את זה שוב.
אני ילדה טובה.

נכון?.


אולי אני אפורה מידי.
אולי הגיע הזמן באמת לעשות חשבון נפש...ולנקות את מה שלא צריך להשאיר בתוך הנשמה שלי.





0 תגובות
בת דודה מאמריקה
10/08/2018 09:21
sunshine
קמתי היום מוקדם.
בערך ב4 לפנות בוקר.

היום אני נוסעת לסבתא.
בת דודה שלי מאמריקה תהיה שם.
היא מדברת רק אנגלית וזו כל פעם חוויה לנסות ולתקשר איתה באנגלית.
פעם שעברה שהיא הייתה גם אחותה הייתה ואז היה לה יותר עם מי לתקשר באנגלית חוץ מאבא שלה ועכשיו היא לבד.
מקווה שיהיה לי כיף.

האנגלית שלי לא משהו אבל היא בין הטובות במשפחה.
המשפחה שלי גרועה באנגלית.
כאילו בדיבור.
אני חושבת של הנייר כולנו מאוד טובים.
לפחות המשפחה האישית שלי.

זהו.
אין לי עוד מה לכתוב.
רק עדכנתי אתכם במה שקורה.

אני קצת מסתבכת בכתיבה לאחרונה.
זה כבר לא פשוט לא לכתוב.
כאילו יש לי הרבה על מה לכתוב.
אבל לא יודעת...לא בא לי.

אני גם כותבת בעוד מקום חוץ מפה ככה שאם אני כבר כותבת משהו אני כותבת שם אלא אם כן זה סתם לספר סיפור בלי איזשהו מסר ברור.
כשיש לי מסר ברור שאני רוצה להעביר אני כותבת שם.
כשיש לי משהו בכללי לספר...או איזו בעיה שאני מנסה לפתור עם עצמי...או חשק לכתוב.
אני אבוא לפה.


0 תגובות
הזמן הלא נכון
09/08/2018 06:24
sunshine
זה פשוט לא בשבילי.
אני לא רוצה את זה.
זה לא נכון לי כרגע.
כולן רוצות בן זוג ורק אני לא.
אני רוצה אהבה.
אבל אני לא הולכת לחפש אותה בכוח.
לא עכשיו.
אם היא תמצא אותי במקרה.
אז מבורך.
אבל אני לא אצא עם מישהו שאני יודעת בבירור שאני יכולה לוותר עליו.
בקלות.
אני לא מעוניינת בזוגיות.
זה פשוט לא מעניין אותי.
אני חושבת שאני מדאיגה קצת את חברות שלי.
אני היחידה שלא מתקדמת כמו כולן.
לא לומדת.
לא עובדת.
לא הולכת למכון כושר.
לא יוצאת עם אף אחד.
פשוט נחה.
זה כזה נוראי?

אני יודעת מה עושה לי טוב.
אני יודעת שאני עוד לא מיציתי את השנת חופש הזאת.
היא עוד לא נגמרה.
כשהיא תיגמר נראה מה אני אעשה.
אבל היא עוד לא נגמרה.
אז אני אפילו לא הולכת לחשוב על זה.

לפעמים אנחנו פוגשים את האדם הנכון בזמן הלא נכון.
עוד לא פגשתי את הבן אדם הנכון.
וללא ספק...עכשיו זה לא הזמן הנכון.

אני עסוקה בעצמי.
בלפתח את עצמי.
בלגלות מה אני באמת אוהבת.
מה עושה לי טוב.
במה אני טובה.



0 תגובות
ברוך שלא עשני נמלה
06/08/2018 06:08
sunshine
חשבתם פעם על החרקים?.
הרי יש להם עולם שלם...עולם משלהם.
הם גם חיים לא?.
ומשום מה אף אחד לא דואג ומתעצבן עם מישהו פוגע בהם.
כאילו...נמלה לא יכולה לבכות.
נמלה לא שוחטים.
נמלה מועכים עם האצבע.
החיים שלה חסרי משמעות.
לפעמים אני מרגישה שכל העולם הזה הוא קצת כמו העולם של החרקים.
קטן וחסר משמעות.

זה שאני יכולה לדבר הופך אותי ליותר?.
זה כל ההבדל ביני לבין הנמלה?.
זה שאני גדולה והיא קטנה...אומר שהחיים שלה חסרי משמעות והחיים שלי חשובים?.

הרי היקום הוא הרבה יותר ענק ממה שאנחנו חושבים.
הכל יחסי.
אולי יש עולם שבו אני אהיה נמלה.
עולם שבו כולם נורא גדולים ומרוכזים בעצמם.
ושזה לא משנה כמה אני אעבוד קשה כדי לחיות...הקול שלי לא ישמע.

זו מחשבה מטומטמת אני יודעת.
הרי זה לא הגיוני נכון?.
אבל תכלס מי קבע שזה לא הגיוני שיש עולם יותר גדול מאיתנו?.
אולי אנחנו בכלל כדור קטן בתוך מין בריכת כדורים מוזרה ענקית בחדר של ילד אחד ענק.
בואו תוכיחו לי שזה לא הגיוני.

האם באמת לחיי הנמלה אין שום משמעות?.
ולזבוב המעצבן הזה שכל פעם נכנס לי לחדר ומפריע לי לראות משהו במחשב?.
אם לחיי נמלה אין שום משמעות אז אולי גם לחיי אין משמעות.
הרי היא בכלל לא מטרידה את עצמה בשאלה הזאת.
"האם לחיים יש משמעות?"
למעשה אף בעל חיים לא מטריד את עצמו בשאלה הזאת.
הם פשוט חיים.
אולי אנח-(בדיוק הרגתי נמלה עם האצבע)....אולי אנחנו מגזימים?.
אולי אנחנו חושבים יותר מידי?.

לא הגיוני.
הרי אנחנו שונים.
נכון הנמלה חיה ומתרוצצת.
ויש לה חיים.
אבל העולם שלה קטן יותר משלי.
העתיד שלה לא מזהיר.
למעשה עכשיו אין לה עתיד כי הרגע הרגתי אותה.
ואף אחד לא מתאבל עליה.

איזה כיף שאני לא נמלה.


נ.ב
אני יודעת שהפוסט הזה לא הגיוני בכלל.
אבל זה מה שיוצא מהמוח שלי בשעה כזאת.
5 תגובות
אבא בעבודה
05/08/2018 17:27
sunshine
והנה אני בוכה.
כמו ילדה קטנה.
כי איבדתי רמקול של אבא שלי.
זה כזה מכשיר ששומעים מוזיקה דרך הפלאפון ובלוטוס.
קניתי אותו לאחי הגדול ליום הולדת.

לפני כמה שעות חזרתי הביתה ובאתי להחזיר את הרמקול לאבא שלי...ופאק איט הוא לא היה בתיק.
אולי זה עונש.
אבל אני לא אחת שאוכלת את עצמה על דברים כאלה.
זה לא שאיבדתי אותו בכוונה.

אבל לא הייתי מוכנה לזה.
הצעקות של אמא שלי וברגע ששמעה שאיבדתי אותו.
היא הגיבה בצורה תוקפנית ופשוט כל כך מגעילה.
כאילו היא חיפשה הזדמנות מוצדקת לצאת עליי...הרי זה כולה הרמקול...ואפילו לא של הביוקר.
כאילו...בתוך הראש שלי...מזל שלא איבדתי דברים אחרים.
דברים יקרים יותר.
דברים שקשה למצוא להם תחליף.

אבל היא התעצבנה.
ותקפה אותי.
ולא יכולתי.
אמרתי לה את האמת בפרצוף,"את מדברת בצורה מגעילה",והלכתי לחדר.
זאת אמא שלי.
לא שלכם.
זכותי לדבר אליה איך שבא לי.

אז הלכתי לחדר ובכיתי.
אוף.
למה?.
למה איבדתי אותו?.
אני באמת חשבתי שהוא בתיק.
בדקתי אם הוא בתיק והוא לא היה שם...ואז בדקתי שוב ושוב...והוא עדיין לא היה שם.

עכשיו יקטלגו אותי אה?.
יקטלגו אותי כחסרת אחריות.
יגרמו לי להרגיש שעשיתי את הדבר הכי נורא בעולם.

(עכשיו אני שומעת אותה צורחת על מישהו אחר...אצל ההורים שלי אי אפשר לדעת אם הם עצבניים בגללך או בגלל אח דפוק אחר שיש לך).


היא הורידה אותי נמוך כל כך.
גרמה לי להרגיש חרא עם עצמי יותר ממה שאני כבר במילא רגישה.
כי ברור לי שזה לא בסדר שאיבדתי.
אבל מה אני כבר יכולה לעשות?!.
להיות יותר אחראית?!.
הרי אני הייתי אחראית...אבל לפעמים אתה פשוט לא שם לב לכל הפרטים הקטנים.


כשאני בוכה אני רוצה לדבר רק אם בן אדם אחד.
אם אבא שלי.
אני זוכרת ימים ולילות שהייתי בוכה בבית...ואבא לא היה.
אבא היה בעבודה.
אחים שלי שרטו אותי נפשית...אמא שלי לא עשתה כלום לגבי זה חוץ מלהגיד להם להפסיק.
והבן אדם היחיד שיכול ורוצה להגן עליי...בעבודה.

עכשיו חסר לי שהוא יחזור וגם הוא יכעס עליי.
לפחות שהוא כועס עליי הוא מתורבת לגביי זה...אלא אם כן מישהו אחר עיצבן אותו אז הוא מגיב בקיצוניות.
בדיוק כמו שאמא שלי הגיבה היום.

ממש לא הייתי צריכה את זה עכשיו יקום.
דווקא היום?.
דווקא כשאני מנסה להעלות את עצמי אתה מוריד אותי למטה?.

אני באמת לא מבינה איך איבדתי את זה...
אני באמת לא הרגשתי ששכחנו משהו.
אני יכולה להאשים את עצמי.
אבל משום מה זה מרגיש לי עוול כלפי עצמי...כי האם זה כזה נורא?.
הרי כולנו בני אנוש.
כולנו טועים.
תאמיני לי שאני מרגישה נורא שאיבדתי משהו ועוד משהו שהוא לא שלי...אפילו אם אני לא מראה את זה...אל פאקינג תקחי את כתירוץ כדי לחבוט בי!!!.

מי את!?
מי שמך לצעוק עליי!?
ואחרי זה עוד להתקשר לאבא שלי ולהתלונן...כאילו מה כבר עשיתי?!.
גם איך שאת מעוותת את מה שאמרתי...גורמת לזה להישמע כאילו אני מזלזלת...כאילו אני מטומטמת.

אני לא רוצה ילדים.
אבל אם היו לי ילדים הייתי מחנכת אותם הרבה יותר טוב ממך...פי אלף יותר טוב ממך.
את יכולה להיות יותר מוצלחת ממני בהכל...אבל יש משהו שלי יש ולך אין...אני רואה מי עומד מולי.
את רואה רק שק חבטות.

רק לא להפוך להיות כמו אמא שלי...
לא אכפת לי שכולם אומרים עליה שהיא אישה טובה.
לא אכפת לי שהיא עשתה תואר והיא חכמה.
לא אכפת לי שהיא עובדת ומנקה ומבשלת לשבת ביום שישי במהירות מדהימה.
אני לא רוצה להיות כמוהו.
אני לא רוצה להיות חסרת מודעות.
חסרת אינטילגנציה ריגשית.
לפגוע בילדים שלי.

אולי זה חלק מלהיות אמא.
אולי לפגוע ולשרוט את הנשמה של הילד שלך זה חלק מהתפקיד.


הרי משם צמחתי.
מהבכי.
מהחלקים הדפוקים בי שרגישים מידי.

אבל מעולם לא חיבקת אותי כשבכיתי.
מעולם לא היה אכפת לך גם אם זה היה מול הפרצוף שלך.
רק אבא.
אצלי ההורים הפוכים.
אבא שלי הרבה יותר "אמא" מאמא שלי.
אבל זה לא אומר שזה מפצה.
כי הרי אמא היא זאת שכל היום בבית...היא זאת שאני צריכה לפנות אליה...לא אבא.
אבא בעבודה.

ועכשיו כשאבא שלי חזר.
והוא בבית.
אני כבר מרגישה יותר טוב.
כי אם מישהו יתקוף אותי הוא יגן עליי.
אם מישהו יעביר עליי ביקורת הוא יביע את דעתו בצורה הגיונית ולא יתפוס שום צד סתם כי הוא חייב.
הוא יתפוס את הצד שהוא מסכים איתו.

וזה מה שנהדר באבא שלי.
אבא שלי לא אומר שאמא שלי תמיד צודקת.
ושכל מה שהיא אומרת קדוש.
אבא שלי יודע שכולנו דפוקים.
כולם חוץ ממנו.

אז כן...אני בת 21 ואני בוכה כי אמא שלי צעקה עליי בתוקפנות.
אני בוכה כי היא הורידה אותי.
מה שנאמר...צרות של עשירים.
לפחות יש לי 2 הורים אה?.
לפחות אחד מהם בא לטובתי ולא מתנהג אליי כאל שק חבטות.
לפחות הם פה...



2 תגובות
עטלפים +14
05/08/2018 06:30
sunshine
אני חושבת שהוטרדתי מינית.
הוא אמר לי לעצום עיניים וכמו סתומה הקשבתי ולפני שהבנתי מה קורה הוא לקח את היד שלי ו...כן נגעתי לו בזין.
זה היה כל כך דוחה.
לא הסתרתי את זה ממנו
הלכתי לישטוף ידיים והוא אמר שזה "נקי" יותר מהשיער שלו.
השיער שלו בהחלט לא הרי נקי בעולם.
אז הסכמתי איתו והוא נעלב והלך.

טוב...נו...אז נגעתי לו בזין...האם אני בסדר עם זה שזה קרה?.
לא.
זה קרה כי אני סתומה.
הוא בכוח מצמיד אותי אליו ובכוח עולה מעליי ובכוח דוחף את היד שלי לתחתונים שלו.

ניסיתי לדבר עם גבר חרמן בהיגיון.
מה ציפית סאנשיין?!.
את מטומטמת.
לא רק שסיימת את היום בכך שנגעת ב...אוף קשה לי לעכל את זה.

אלא גם נפגשת איתו מיד אחרי שנפגשת אם מישהו אחר.
ואת לא מרגישה כלום לאף אחד מהם.

מה יש לך?!?!.


ידעתי.
ידעתי שאני לא בנויה לזוגיות.
ידעתי שהכי טוב לי לבד.
והמפגש עם שתיהם לימד אותי הרבה.

1.לא כרגע.
2.לא איתך כי אתה דפוק לגמרי וחרמן.
3.ולא איתך כי אני לא מרגישה אלייך כלום.

אני תוהה לעצמי בסופו של יום אחרי שנפגשתי עם שני גברים.
האם פאקינג הוטרדתי מינית היום?.
אני מניחה שזו בחירה שלי...אני מניחה שהוא עבר את הגבול ושזו לא אשמתי אלא אשמתו בלבד.

לעזאזל...פאקינג נגעתי לו בזין.
זה דוחה.
מזל שלא אכלתי כי בטוח הייתי מקיאה.

הוא לא הבין למה אני לא רוצה אותו.
הוא חושב שזה שיש לו 21 ס"מ אומר שכולן רוצות שהוא יזיין אותן.
לא אני כפרה.
זה מה שחסר לי בחיים...גבר בן 25 שמרשה לעצמו לחרמן אותי כשהריח של הסיגריות שלו חונק אותי והוא מנשק לי את הצוואר.
הוא מגעיל אותי.
אז למה אני עושה את זה לעצמי?.

משהו נדפק אצלי.
ניסיתי להסביר לו...שהוא מקשה עליי לישון בלילה...שהוא גורם לי לעטלפים בבטן...שהוא שורף לי תאים במוח עם איך שהוא נוגע בי.
הוא לא קלט.

קיצר...לקחים.
אם גבר אומר לך לעצום עיניים וברור לך שהוא חרמן ושהוא שתה קצת לפני...אל תעצמי עיניים ימטומטמת!!!!.

ומה הוא עוד אומר לי? ..."אני רוצה שתביני אותי".
אתה רציני חושב שלהוציא את הזין שלך במקום ציבורי וזה שאני אגע בו יגרון לי להבין אותך יותר?!.
מי אתה?!?!.
פאקינג מי אתה שתשרוט אותי?!?! 

אני בחורה בוגרת.
אני יודעת ללמוד מטעויות.
אני יודעת לא לאכול את עצמי עליהן.
אבל אתה...וואו.
אתה שותה,מעשן,חושב שאני אוהבת שאתה נוגע בי,מתייחס אליי כאל פאקינג צעצוע,אומר שאנחנו מתחתנים,מתעצבן שאני לא מודה שאני רוצה אותך...לא מאמין לי כשאני אומרת שלא.

ולי אכפת.
כמעט בכיתי.
אמרתי לך כמשכת אותי עלייך ונגעת לי בתחת "דיי,בבקשה דיי!".
אבל אתה לא האמנת לי.
אמרתי לך שוב.
ולבסוף אמרתי "דיי אני אבכה בסוף".
ואז עזבת אותי.
ואמרת לי שאני לא הוגנת.
ואני לא יכולה לברוח...משהו בי רוצה להישאר.
רוצה להתמודד עם דפוק כמוך.
רוצה לשנות אותך.

כן...סאנשיין...את מטומטמת אמיתית.
המוח שלך לא פה.
הלב שלך לא פה.
את פאקינג סטית מהדרך.
אני מנסה.
אני מנסה להקשיב ללב.
אבל הוא שותק.
וגם המוח שלי לא יודע איך להתמודד.
מקווה שמחר בבוקר אני לא ארגיש בושה נוראית על מה שקרה הלילה.
מקווה שכשאני אפגש איתו שוב אני אוכל לדבר איתו כמו שצריך ושזו תהיה הפעם האחרונה.
אין לי ברירה...אני חייבת לראות אותו שוב.
ומשום מה...אני רוצה.
הוא יגיד שזה כי כיף לי איתו מבחינה מינית.
אני אגיד שזה כי אני צריכה לדבר...שיש לי מה להגיד.

הוא נגע בי...תפס לי את השדיים,חירמן לי את הצורה....
אבל כשהלב שלי לא שם...זה לא משנה כמה הוא יגע בי...זה לא יגרום לי לרצות לגעת בו.
גם ביקשתי ממנו שלא ינשק אותי.
אמרתי לו שהוא עושה לי עטלפים בבטן.
אמרתי לו שאני רוצה לישון טוב בלילה.
אבל הוא כנראה לא היה שם כדי להקשיב.
כל מה שעניין אותו זה שאני אגע בו והוא יגע בי.

ותאמינו לי...זה לא הרגיש נעים.
נכון...לא יכולתי לעצור אותו.
לא יכולתי לעצור את הנשיקות שלו בצוואר שלי.
לא יכולתי לעצור אותו מלתפוס לי בתחת או בחזה.
אבל זה לא אומר שזה היה לי נעים.
זה פשוט שיתק אותי.
כי הגוף שלי כן רצה את זה.

אבל העטלפים האלה מוכיחים לי שזה רע.
הלב שלי לא שם וזה רע.
הוא הטריד אותי מינית...גם אם זה לא כזה נורא ואני יכולה להתמודד עם זה...הוא עדיין עשה משהו שלא עושים...בטח לא על ספסל בחוץ.

זה מגעיל אותי.
בחיי.
אני לא צריכה שתגידו לי שזה דוחה.
אני צריכה שתעזרו לי...פעם ראשונה שאני אשכרה צריכה אתכם.

תנחמו אותי.
תעייצו לי.
תדברו איתי על זה!!!.
תגרמו לזה להרגיש קצת יותר בסדר...
תעשו משהו שיגרום לי לצחוק מזה ולא לבכות.
כי אני לא במקום הזה.
תהפכו את הזיכרון הנורא והמזעזע הזה למשהו מצחיק...פליז.
תגידו לי משהו שינחם אותי.
תגידו לי את האמת.
תגידו לי איפה טעיתי.
תגידו לי שזה לא בגללי...למרות שזה קצת בגללי.
כי אני נפגשתי איתו.
למרות הכל.


 "Nothing Good Happens After 2 A.M"
1 תגובות
מחובקת בידיים זרות
02/08/2018 12:15
sunshine
אני מטומטמת.
אני יודעת את זה.
אבל אתמול הגעתי לשיא חדש.

מה חשבתי לעצמי?!
כאילו ברצינות סאנשיין מה חשבת לעצמך?!
אתמול בלילה במיטה עצמתי את העיניים ופשוט ראיתי את עצמי נוזפת בי.
כמו במראה.
היא אמרה "את מטומטמת!!. מה חשבת שיקרה?!. את כזאת תמימה!!. את חשבת שאת חכמה אבל מסתבר שהוא יותר חכם ממך".
היא נזפה בי.
אמרה לי "זה לא בסדר!".
אבל לא הצלחתי.
לא הצלחתי להרגיש את זה.
את "הלא בסדר" שהיא התעקשה עליו.


מה עשיתי?...טיפשה.
אני לא יודעת מה לעשות עכשיו.
בכל פעם שהוא נגע בי זה טמטם לי את השכל.

למדתי שיש עוד משהו שבוחר בשבילנו.
לא רק מוח ולב.
יש גם גוף.
וקשה לי להתנגד לגוף שלי.

אני דוחפת אותו והוא מושך אותי בחזרה אליו ולוחש לי להירגע...לא להילחץ.
וזה לא מרגיע אותי.
אבל אני נותנת לו לחבק אותי.
הוא מנשק אותי במצח.
ואני אומרת לו "אל תנשק אותי!".
"לא נישקתי אותך".
"נישקת אותי במצח".
הוא עונה תשובה...כאילו שזה בסדר...נו ו..?.
אז נישקתי אותך במצח...נו ו..?.

הוא עובר את הגבולות שלי יותר ויותר.
מושך אותי אליו בעדינות ובכוח בו זמנית.
אני מנסה לברוח ואני לא מצליחה.
הגוף שלי רוצה להישאר...אני רוצה לברוח.
ואני נקרעת בין שניהם.
והוא לא נותן לי ללכת.
הוא שולט עליי.
הוא מחליט.
ואני אומרת לו..."זה לא מתאים".
והוא שואל אותי למה..."כי זה לא משהו שידידים עושים. אני לא אמורה לשבת עלייך ככה".

המוח שלי מריץ למה זה לא בסדר ולא תקין.
הגוף שלי מרגיש נעים.
"אני נרדמת",אני אומרת לו,"אני עייפה".
הוא מרגיע אותי ולא עוזב אותי מושך אותי אליו יותר חזק.
אני מנסה לקום.
הוא לא נותן לי.
אני עוצמת את עיניי לכמה שניות.
אני בין הרגליים שלו וראשי על חזהו.
אחרי שניות ארוכות שבהן שתקתי והתחלתי להירדם אמרתי,"אני לא רוצה להירדם עלייך בבקשה תעזוב אותי".
הוא עזב אותי.

קשה לי להסביר את זה.
אבל מפה זה רק הלך והידרדר.
למקומות שלא חשבתי.
הוא נגע במקומות שלא היה אמור לגעת.
מקומות שהשתיקו אותי.


אני לא יודעת למה הוא רצה לגעת בי ככה.
זה פשוט לא היה הגיוני לי.
למה הוא עושה את זה?!.
פשוט למה?!.

זה היה לי קשה.
והוא ידע.
"למה כי עברתי את הגבול שלך?".
הוא שאל.
"כן".
עניתי לו בלי אוויר.
"אתה יכול לעזוב אותי?".
"אבל את לא רוצה. תגידי את האמת. נוח לך.".
אני כנה...אמרתי לו שאני כנה.
"אם את רוצה שאני אעזוב אותך אני אעזוב אותך אבל תהיי כנה".
"אני לא יכולה להגיד לך את האמת. אתה צריך לעזוב אותי".
"כן?",הוא שאל.
"כן",אמרתי בהחלטיות.

באתי לברוח לו.
לקחת את הדברים ולברוח.
אבל הוא לא נתן לי ללכת...הפעם במילים.
"מה זהו?. את בורחת?".

נתתי לו חיבוק פרידה.
"חיבוק של גברים" אמרתי ונתתי לו את החיבוק הזה שגברים נותנים אחד לשני.
אבל הוא הצמיד אותי אליו.
הרחתי את הריח שלו.
את הריח של הסיגריות.
לרגע איבדתי את הראש לגמרי.
אם לא היה לו זקן אולי אפילו הייתי מנשקת אותו...ממש מטומטמת אני יודעת.
הוא אמר שהוא מבטיח שיותר מזה לא יקרה.
אמרתי לו "זה כבר יותר מידי".
ניסיתי להשחרר מהחיבוק...אבל הוא שוב משך אותי אליו.

אני לא יכולה להסביר את זה.
כל פעם שהתרחקתי והוא משך אותי בחזרה אליו וכבר אבד לי הכוח להתרחק.
"אתה לא פיירי",לחשתי לצווארו,"זה לא פייר".

הקירבה טמטמה אותי.
לא חשבתי בהיגיון.
ואני עדיין לא בטוחה איך אני מרגישה לגביי זה.
אני רק יודעת שאני מפחדת ממנו.
מהצורה שבה הוא יודע לשלוט בי.
הוא יותר מבוגר ממני.
הוא יותר רגיש ממני.
הוא כמה ליגות מעליי.
הוא גדול עליי.

אמרתי לו שזה לא בסדר.
"בסדר עוד שנה אנחנו מתחתנים".
"לא אני לא רוצה להתחתן".
"אז עוד שנתיים",הוא ענה.

שאלתי אותו מה הוא רוצה ממני.
"נוח לי",הוא אמר.
"אתה צריך אותי כדי שיהיה לך נוח?",שאלתי.
לא זוכרת מה הוא ענה לי.
למעשה יש הרבה פרטים שאני לא זוכרת.
המגע לגמרי טימטם לי ת'שכל.


למה דווקא אני ?!
למה דווקא אותי ?!

שאלתי אותו אחרי זה שכבר התרחקנו,"בלבלתי אותך?",שאלתי אותו.
לא הבנתי למה זה קרה..."הרי הייתי ברורה מההתחלה לא?".
שוב...אני לא זוכרת מה הוא ענה.
כנראה שזו לא הייתה תשובה מספיק טובה...או לא תשובה בכלל.
הוא שאל אותי "את מאוכזבת?".
התעצבנתי.
"אני לא יודעת מה אני מרגישה כרגע אני פשוט מראה לך איך אני מרגישה!!".
הוא הנהנן ונדמה  לי שראיתי חיוך קטן מבזיק.
הרגשתי שהוא הבין.

הייתי שקופה איתו.
ומה קיבלתי בחזרה?.
סערה בתוך הראש.
אני לא רוצה שזה יקרה שוב.
אני רוצה לישון טוב בלילה!!.
לא להתהפך שוב ושוב מבולבלת.

אין לי מושג מה הוא רוצה ממני.
אני אמורה לקרוא לזה "טעות".
אבל אני מרגישה שלמדתי מזה כל כך הרבה...שאני פשוט לא יכולה לקרוא לזה טעות.
הרי הלכתי לפי הלב שלי.
הייתי ברורה.
הוא פשוט היה יותר חזק ממני.
יותר החלטי ממני.

הוא לחץ עליי בעדינות.
כל פעם עבר את הגבול...לאט לאט.
אני לא יכולה לפרט מחמת הבושה...סורי חברים.

האינטימיות שהגענו אליה...זה לא היה אמור להגיע לשם.
אני חשבתי שאני חכמה.
אבל מסתבר שכשהלב שותק ולא אומר לך מה לעשות...אז נשארת רק עם המוח.
והמוח שלי לגמרי נשרף כשהוא נגע בי.
לא יכולתי לחשוב.
שיתפתי אותו בהכל...בכל מה שעבר עליי.
לא סתמתי את הפה לגביי מה שעבר לי בפנים.
אבל למרות זאת...למרות שהוא ידע שיש בי חלק שרוצה שהוא יעזוב אותי...הוא בחר להקשיב לאינטואיציה שלו.
ומשהו אמר לו שאני רוצה שהוא יגע בי ככה...וזה לא היה נכון...זה שזה היה נעים לי לא אומר שזה מה שרציתי.

בגלל זה שאלתי אם בילבלתי אותו...בכנות...מבולבלת לגמרי...נסערת...לא מבינה למה זה קרה..."בלבלתי אותך!?",שאלתי מיואשת.
תסביר לי!
תסביר לי למה!

אין לך תשובה אה.
אתה יותר מידי בשבילי...אני אומרת לך בירור שאני לא מעוניינת...אומרת לך שזו פעם האחרונה שניפגש "את לא יכולה להגיד דברים כאלה".
הוא אמר...
הוא לא אהב את זה.
הוא לא לקח את זה ברצינות.
הוא הבין אותי כל כך.
הוא הבין אותי כל  כך טוב וזאת הבעיה.
כי הוא ידע...שאם הוא ינסה מספיק...אני אתקפל מעמדתי.

וזה מפחיד אותי.
מפחיד אותי שהוא יכול לשלוט עליי ככה.
מפחיד אותי שאני סומכת עליו שישלוט עלי!!
אני ממש מזועזעת מזה.

"יותר מזה לא יקרה",הוא אמר,"אל תדאגי".

שתבינו.
אין פה שום רגש.
יש פה רק ריגוש.
וזה מה שדפוק.
הריגוש והמגע זה מה שגורם לבנות לצאת עם בנים שלא טובים להן.

אני בכלל לא רוצה אותו!!
אז למה...למה לא הצלחתי להתנגד מספיק?!
אני דפוקה לגמרי.

"כל מה שטהור הפכת למלוכלך...בנינו את יודעת שאת לא מלאך".

המשפט משום מה מתאר כרגע את איך שאני מרגישה כלפיי עצמי.
יש בתוכי סאנשיין והיא מביטה בי...יפה יותר ממני...בטוחה בעצמה יותר ממני...בוגרת יותר...והיא אומרת לי את זה.
"את לא מלאך אה?. את מדרדרת מיום ליום. את כבר לא יכולה להבדיל בין נכון ללא נכון".



0 תגובות
לא להיכנע ללחץ
31/07/2018 19:07
sunshine
סוג של התאפסתי בתקופה האחרונה.
ואני כבר לא מרגישה שאני תקועה.
אני גם לא מרגישה שאני מתקדמת.
אבל אני בהחלט לא תקועה.
אני בחרתי לעצור.
בחרתי לקחת את הזמן לאט.
אני סטודנטית של החיים.
אני רוצה ללמוד את החיים.
כרגע הדרך שלי ללמוד היא להביט מהצד.
לקרוא.
להקשיב לאחרים.

אבל מתישהו אני אצטרך ליישם את כל מה שלמדתי.
אני חושבת שכל מה שלמדתי עד היום הביא אותי עד לפה.
וזהו.
עכשיו אני צריכה להתחיל ללמוד חומר חדש.
החיים הם בית ספר.
ומבחינתי...עליתי כיתה.
ועכשיו כל החומר שלמדתי שנה שעברה כבר לא מספיק.
אני צריכה ללמוד עוד.

אני לא ממש יודעת איך אני אמורה ללמוד את זה.
את החיים.
את הכיוון שאליו אני רוצה ללכת.
הרי אין לי כיוון.
אני אבודה יותר מילדה בת 5 בקניון שמחפשת את ההורים שלה.

אני לא ממהרת.
אני לא לוחצת על עצמי ואני ממש לא רוצה שילחצו עליי.
יש אנשים שצריך ללחוץ עליהם.
אני לא אחת כזאת.
אני ממש לא מגיבה טוב ללחץ.
הלוואי ואנשים היו יודעים כמה נזק הם עושים לי כשהם מנסים להלחיץ אותי לעשות דברים שאני בכלל לא בטוחה אם אני רוצה לעשות.


זה קשה להבין את זה.
אני חושבת שזה דומה להתקף חרדה.
אני אבודה ואני מנסה לחשוב מה לעשות ואתם עומדים מולי ואומרים לי המון דברים שמבלבלים אותי ואז אני נכנסת ללחץ.
ואני לא יכולה פאקינג לתפקד ככה.

אני לא יכולה שלוחצים עליי.
אני נכשלת כשעושים את זה.
יש אנשים שלחץ עושה להם טוב ויש אנשים שלחץ שובר אותם.
אני אחת כזאת.
לא מתביישת להודות בזה.
אני לא טובה תחת לחץ.
זה לא אומר שאני צריכה טיפול או משהו.
יש אנשים שהלחץ מוציא מהם את ההכי טוב...ויש אנשים שהלחץ מוציא אותם מדעתם.
אני שייכת בבירור לקבוצה השנייה למקרה שלא הבנתם.

אז אני מנסה להתעלם מזה.
לא לתת ללחצים להשפיע עליי.
כי ברגע שאני אלחץ...אני אתבלבל...ואז אני אחזור לנקודת ההתחלה.
כשאני בלחץ הכל נמחק...ואני כבר לא יודעת מה לעשות.

ולכן אסור.
אבל בשום פנים ואופן אסור להלחיץ אותי ולהאיץ בי.


אני יודעת שאתם לא עושים את זה בכוונה.
ואני מנסה לא לתת לטעויות שלכם להשפיע עליי.
הלוואי והייתי יודעת להגיד לכם בזמן אמת את הדברים האלה.
הלוואי שבזמן של לחץ הייתי יכולה להגיד לכם "אתם מלחיצים אותי וזה עושה לי רק רע".
הלוואי.




0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 34 35 הבא »
חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.